המצבה התגלתה במרחק קטן ממצבתו של האב, שלום מרדכי צ'צ'קס שנִפְטַרבשנת 1913. מעריכים כי האב הוא שכתב את הדברים על קֶבֶר רַעייָתוֹ.
אסתר צ'צ'קס נפטרה בגיל 43 בי"א ניסן התרס"ט (2.4.1909), פחות משנה אחרי עֲלִייָתוֹשל בנה ארצה. ש"י עגנון לא היה בהַלווייתה של אמו. רק בשנת 1913 שבלבקר בעיר מולדתו, ואז עלה לראשונה לקברה של אמו.
וכך כתב עגנון על אמו:
"בִּדְמִי יָמֶיהַָמתה עלַי אמי, כבת ארבעים שנים הייתה במותה, ועדיין אור נשמתהמֵאִיר לפנַי במיתתה כבחַייֶהָ. ואם אלף אִמָהוֹת טובות אֲצַייֵר – מעשיה הטובים יָאִירו עליהן מֵאוֹרָהּ".
הברוש המְפוּרְסָם גדל וצמח בקיבוץ דגניה א' בעמק הירדן מאז שנת תש"ח (1948), שנת הקמת מדינת ישראל. נָטְעוּאותו במקום שבו נפגש הירדן עם הכינרת בטֶקֶס חגיגי שהתקיים בט"ו בשבט, חודשים אחדים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הקֶרֶן הקיימתלישראלהוֹדִיעָה אז שהברוש נִיטַע לזכר העץ אשר נָטַע בנימין זאב הרצל במושבה מוצא שבהרי ירושלים, כשביקר בארץ בשנת 1898.
הטקס נפתח בשירת 'התקווה' וכלל גם נְאוּמִים. חברי הקיבוץ שהִשְתַתְפו בו הִטְמִינוּ בין שורשי העץ בקבוק סגור עם "מגילת המדינה". במגילה נִכתב כי בימים קשים אלה של מלחמה, מְסמל הברוש את הבְּרִית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ואת התִקְווָה שהמדינה העברית תָקום בקרוב.
כאמור,בְּעִקְבוֹת הסערה בחודש שעבר נפל הברוש בן השבעים, ושני חברי קיבוץ מצאו את המגילה. כָּעֵת הם מִתְכַּווְנִים לנטוע ברוש חדש ולהחזיר את המגילה למקומה בין שוֹרָשָיו.
מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה בשירותם הצבאי, קיבלה ביום העצמאות את פרס ישראל למפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית". פרץ, אשת חינוך בת 64, נשאה דברים בטקס בשם 16 כלות וחתני הפרס. דבריה מעוררי ההשראה חדרו לכל לב. שר החינוך נפתלי בנט הורה ללמד את הנאום המכונן בבתי הספר.
אנו מביאים כאן את הנוסח המלא של הנאום:
אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו"ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבְּלי פְּרס ישראל, קהל נכבד.
אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.
בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו.
הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה.
בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה.
וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963, הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה " הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים" פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969.
חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.
למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים.
בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק".
אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" – הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת…". שורה אחת מפזמון השיר הִדהֲדָה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן…". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.
אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעֲרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי.
אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל.
מכובדיי,
עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי — אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה.
קטונתי,
אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי.
יש לי לב אֶחד שנשבּר 3 פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה.
עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית.
מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה,
מתוך תהומות הכאב,
נבעו מעיָינות של אהבה.
וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות.
זוֹ יצירתי.
היא נטועה בַּלְבבות.
הפכתי את יגוני לְניגון חדש.
כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו.
בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.
זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי כניסתן של מחשבות והבנות חדשות.
הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים.
וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים.
אם רק נכיר בְּכך שרַב המְשותף בינינו על המפריד,
כולנו חפֵצי חיים.
כולנו חפֵצי שלום.
זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים.
כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה.
כולנו מְיַיחֲלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל
וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה.
לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד.
בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפזאל – התמונה לא תהיה שלמה.
על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֱרַך – אינני מתייאשת.
וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמְחזק את המְחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך.
כדברי נעים זמירות ישראל:
"מי האיש הֶחפץ חיים
נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה
סור מֵרע וַעֲשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו"
זוהי תורת החיים!
בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור,
כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי אחים אנחנו. לטוב וּלְרע.
וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל.
טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל.
מכובדיי,
זכינו לראות את תקומת המֱדינה ושגשוגה.
עתה, בשנת ה 70, משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם":
חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ –
לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה,
נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר!
בתמונה: מרים פרץ מקבלת את פרס ישראל מידי שר החינוך נפתלי בנט. הצילום – מתוך אתר משרד החינוך
הערת המערכת: התמונה הנ"ל נמחקה מהחדשון ביום 17.5.2018
עצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תִתקיים הערב ב-20:00 ברחבת כיכר גטו ורשה ב'יד ושם' במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון.
העצרת תועֲבַר בשידור ישיר בערוצי הטלוויזיה, בשִידוּרִי הרדיו ובאתר האינטרנט של 'יד ושם'.
מחר בשעה 10:00 תִישָמַע בכל רחבי הארץ צְפִירַת דוּמִייָה. מיד אחריה יֵיעָרֵך ב'יד ושם' טקס הנחת הזֵרים ליד האנדרטה למרד גטו ורשה.
הערב ב-20:00 תתקיים עצרת הפתיחה הממלכתית בכיכר גטו ורשה ב'יד ושם'. בעצרת ישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שישה ניצולי שואה ידליקו בטקס שש מַשׂוּאוֹתלזכר שישה מיליון היהודים שנִרְצְחובשואה. מדליקי המשואות מְייַצְגִיםאת הניצולים ששָׂרְדוּוהֵקִימו משפחות ומדינה:
מרים לפיד
מרים לפיד
לפיד נולדה ב-1933 בהולנד.
ב-1953 עלתה לישראל והצטרפה לקיבוץ צרעה.
למרים ולאקי בעלה נולדו שישה ילדים ו-14 נכדים ונכדות. בנם רן היה טייס מַסוֹקִיםבחיל האוויר וקברניט באל על ונהרג ב-2009 בהִתְרַסְקוּת מסוק.
שמואל בוגלר
שמואל בוגלר
שמואל בוגלר נולד ב-1929 בהונגריה.
במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המַעְפִּילִִים "מורדי הגטאות" שנתפסה בידי הבריטים ואנשיה נֶעֶצֱרו והוּבְלוּלקפריסין ורק באוקטובר 1947 הגיע לישראל.
הוא התגייס למחלקה הדתית של הפלמ"ח, לחם על הגנת גוש עציון ועם נפילת הגוש במאי 1948 נָפַל בִּשְבִי הלגיון הירדני.
באפריל 1949, לאחר כמעט שנה בשבי, שוּחְרַר והתגייס למשטרת ישראל.
ד"ר תאה פרידמן נולדה ב-1924 בעיר צ'רנוביץ ברומניה.
ב-1958, לאחר שמונה שנים שבהן היו מְסוֹרְבֵי עֲלִייָה, עלו תאה, בעלה יוסף ובנם לישראל. היא עבדה כרופאת עיניים ובעלה עבד כרופא משפחה. לתאה ויוסף ז"ל בן, אף הוא רופא במִקצועו, וחמישה נכדים.
ראול טייטלבאום
ראול טייטלבאום
ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בקוסובו.
ב-1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה וכן על החברה והכלכלה בישראל.
לראול ולאשתו עליזה ז"ל שתי בנות וארבעה נכדים.
יששכר דב גולדשטיין
יששכר דב גולדשטיין
יששכר דב גולדשטיין נולד ב-1929 בסלובקיה.
באוגוסט 1946 עלה על אוניית המעפילים 'ארבע חרויות', שנתפסה בידי הבריטים. דב היה כָּלוּא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים.
שנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ"ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ. לדב ולאשתו שולמית שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.
אבא נאור
אבא נאור
אבא נאור נולד ב-1928 בעיר קובנה בליטא.
ב-1946 עלה על אוניית מעפילים. האונייה נתפסה בידי הבריטים והוא נכלא במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין.
ב-1947 הגיע אבא ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד בשב"כ, במכון ויצמן ובמוסד.
לאבא ולאשתו לאה ז"ל בן, בת, חמישה נכדים ושמונה נינים.
בתמונה למעלה: טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזאון יד ושם בירושלים, 2011 (Mark Neyman לע"מ)
אנה פרנק הייתה נערה יהודייה שנולדה בגרמניה בשנת 1929 ונִסְפְּתָה במחנה הריכוז ברגן בלזן בשנת 1945. היומן שכתבה בימי מלחמת העולם השנייה הִתְפַּרְסֵם בכל העולם אחרי המלחמה. אנה הפכה לסמל לילדים שנִרְצְחוּ בשואה.
האם אדית פרנק עם אנה ואחותה (ויקיפדיה)
ביומנָהּ מְתָאֶרֶת אנה את חַייֶהָ ואת חַיֵי משפחתָהּ. הם עברו מגרמניה להולנד עם עֲלִייָתו של היטלר לשלטון. מחודש יולי 1942 הם הִסְתַתְרוּ בעֲלִייַת גג באמסטרדם יחד עם ארבעה יהודים נוֹספים.
הבית שבו הסתתרו אנה ומשפחתה (ויקיפדיה)
ארון הספרים שהסתיר את הכניסה לעליית הגג (ויקיפדיה)
אנה ואחותה נִספו בברגן בלזן. אִמן נִספתה באושוויץ. אביהן, אוטו פרנק, נִשאר בחיים והִקְדִיש את חייו להַנְצָחַת זִכְרָן.
בבית שבו הִסְתַתְרָה משפחת פרנק נִפְתַח בשנת 1960 מוזיאון בית אנה פרנק.
יומנָהּ של אנה פרנק פּוּרְסַם בפעם הראשונה בשנת 1947 ומאז תוּרְגַם לשפות רבות והוא אַחַד הספרים הנִמְכָּרִים ביותר בעולם. היומן שִימֵש נושא להצגות תיאטרון ולסִרְטֵי קולנוע וטלוויזיה רבים.
היומן של אנה, מוזיאון אנה פרנק באמסטרדם (ויקיפדיה)
יאנוש קורצ'אק היה רופא, מְחַנֵך וסופר יהודי פולני.
הוא נולד בשם הֶנְרִיק גולדשמיט בשנת 1878 בעיר ורשה שבפולין. בביתו דיברו פולנית, יידיש ורוסית. הוא שינה את שמו ליאנוש קורצ'אק כשהֵחֵל לכתוב ספרים.
במלחמת העולם הראשונה הוא היה רופא בצבא הרוסי. אחרי המלחמה עבד כרופא ילדים בבית החולים בוורשה והחליט לא להתחתן ולְהָקִים משפחה, אלא לְהַקְדִיש את חַייָולילדים.
בשנת 1912 קורצ'אק פתח בוורשה בֵּית יְתוֹמִים לילדים יהודיים. הוא חינך את הילדים לאהבה ולסוֹבְלָנוּת. הוא כתב 24 סִפְרֵי ילדים, סִפְרֵי חינוך וסִפְרֵי לימוד. הוא פִּרְסֵםמַאֲמָרִים ודיבר ברדיו על נוֹשְׂאֵי חינוך ועל זְכוּיוֹת האדם וזְכוּיוֹת הילד.
בית היתומים. תמונה משנת 1935. קורצ'אק התגורר בעליית הגג (ויקיפדיה)
ילדי ומחנכי "ביתנו". קורצ'אק עומד רביעי מימין (ויקיפדיה)
קורצ'אק ביקר בישראל פעמיים: בשנת 1934 ובשנת 1936, וגם הֵחֵל ללמוד עברית.
במלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, החליטו הנאצים לשלוח את הילדים היהודים מגטו ורשה לְמַחֲנוֹת המָווֶת. הם הִצִיעוּ לקורצ'אק לְהִישָאֵר בוורשה, אך הוא לא הִסְכִּים לקבל את ההַצָעָה, אלא בָּחַר ללכת עם יְלָדָיו. בראש מוּרָםצָעַד קורצ'אק לתָאֵי הגזים בטרבלינקה ואחריו 200 ילדיו האֲהוּבִים. איש מהם לא נִיצַל.
אנדרטת יאנוש קורצ'אק ב'יד ושם' (ויקיפדיה)
סלע הזיכרון ליאנוש קורצ'אק ולתלמידיו בטרבלינקה (ויקיפדיה)
חנה סנש הייתה מְשוֹרֶרֶת וצַנְחָנִית ישְׂרְאֵלִית.
היא נולדה בבודפשט שבהונגריה. אביה, בלה סנש היה עיתונַאי, סופר ומַחֲזַאי יָדוּעַ בהונגריה ובעולם. הוא נִפְטַר כשחנה הייתה בת שש. אמה, קטרינה סנש, הייתה מורה למוזיקה.
ביום שני השבוע יצא לדרך מַסַע ה-70 הנֶעֱרָךלְרֶגֶל יום העַצְמָאוּת ה-70 של מדינת ישראל.
טִקְסֵי הפתיחה של המסע הִתְקַייְמוּבְּמַקְבִּיל בתל חי ובאילת והצוֹעֲדִיםהחלו את דַרְכָּם לְכִיווּן ירושלים. ביום ראשון, 15 באפריל, יִיפָּגְשוּ הצועדים משני המסעות באֵירוּעַ בקסטל, ומִשָם יִצעדו יַחְדָיולירושלים. המסע יִסְתַייֵם ביום שני, 16 באפריל, בשעה 23:00 ברַחֲבַת הכותל המערבי בירושלים.
באירוע בתל חי, שהתקיים בְּמַעמַד נְשיא המדינה ראובן ריבלין, הִשתתפו כ-1,000 חיילים, חֲנִיכִים במְכינות צְבָאִיוֹת, סטודנטים, בְּנוֹת שֵירוּת, תלמידים, חֲנִיכֵי תנועות נוער ונְציגי מִשְפָּחוֹת שַכּוּלוֹת. הנשיא הֶענִיק את דֶגֶל המסע לצֶאֱצָאֵי לוחמי קְרַב תל חי.
האריה השואג , תל חי (ויקיפדיה)
אירוע הפתיחה של המסע הדרומי התקיים ליד פֶּסֶל דגל הדיו באילת. הטקס החל בְּהַגָעַת דגל הדיו המְשוּחְזָר, שעליוחתימותיהם של 70 לוחמים שלחמו בקרבות תש"ח, וביניהם לוחמי מִבְצַע 'עובדה' שהשתתפו בכִיבּוּש אילת. הדגל הגיע דרך הים על שתי סְפִינוֹת של חיל הים. נְצִיגֵיצה"ל יחד עם לוחמי תש"ח ונציגי משפחותיהם העניקו אותו לדוֹר הצעיר.
דגל הדיו (ויקיפדיה)
פסל הנפת הדגל במלחמת העצמאות באילת הצילום: ויקיפדיה
במסיבת עיתונאים, שנֶעֶרְכָה ב'יד לשיריון' בלטרון, ב – 15 בינואר חָשְׂפָה שרת התרבות מירי רגב את נושא חגיגות ה-70 למדינת ישראל ואת הלוגו של החגיגות. הם נִבְחֲרוּמתוך מאות הַצָעוֹת שהִגִיעו למשרד התרבות מהצִיבּוּר.
הנושא שנִבחר הוא 'מוֹרֶשֶת של חַדְשָנוּת' והלוגו שנבחר הוא הלוגו שהִצִיעָה חברת 'טרגט מרקט'. הלוגו כולל מגן דוד בצבע כחול לבן ובתוכו המספר 70. אֲלֵיהֶם מִצְטָרֶפֶת המילה ישראל הכתובה בכתב סת"ם. מהמספר 70'יוצאים' פיקסלים המְסַמְלִיםנֶצַח ו'אין סוף'.
במסיבת העיתונאים חשפה השרה גם את תוכנית החגיגות לארבעת הימים הראשונים של אֵירוּעֵיהולדת המדינה: המדינה תערוך אירועים הֲמוֹנִייםשיימשכו 70 שעות. לאורך כל השנה ייערכו אירועים נוֹסָפִים.
לשאלה האם ייערך גם מִצְעָד צְבָאִי, ענתה השרה כי פָּנְתָהבנושא זה לשר הביטחון אביגדור ליברמן, והשר הבטיח לִשְקוֹל את הנושא ולתת תשובה בקרוב.
החגיגות יחלו ביום רביעי בטֶקֶס הַדְלָקַת המַשׂוּאוֹת בהר הרצל בירושלים. לאחר מכן יחלו אירועי '70 השעות' בכל רחבי המדינה.
בשעות הערב תתקיים במקומות רבים מסיבת חוף עֲנָקִית ופתוחה לכל הציבור שתִימָשֵך עד שעות הבוקר. בּמַקְבִּיל יִתקיימו הבָּמוֹתהמַסוֹרְתִיוֹת שאותן מקיימות הרָשוּיוֹת המקמיות בכל שנה.
ביום שישי יֵיעָרכו אֵירוּעים לציון ה' באייר. בשעה ארבע אחר הצהריים תוּשְמַע בכל עיר הַכְרָזַת המְדִינָה ואחריה יֵיעָרכו הרקדות המוניות. חגיגות יום שישי יסתיימו בהדלקת נרות שבת המונית.
במוצאי שבת יסתיימו 70 השעות של החגיגות באירוע 'הפַּסְקוֹל של המדינה'. יְשוּדְרוּ בו דואטים של זמרים אהובים, בהם זמרים שהלכו לעולמם.
