הכול נשאר במשפחה

פרשת קפריסין ואנחנו

שרון מספרת: אנחנו הורים לשלושה ילדים מתבגרים: בננו הבכור בן 16, הבת האמצעית בת 14 ובתנו הקטנה בת 12.

בימים האחרונים אני מתהלכת עם סוג של מוּעָקָה ודְאָגָה. הפִּרסומים בתִקשורת על מה שנקרא 'פרשת האוֹנֶס בקפריסין' ושינה את שמו ל'פרשת קפריסין' או 'פרשת המין בקפריסין' מַַדִירִים שֵינה מֵעֵינַיי. ואני שואלת את עצמי: האם אלה הילדים שלנו? האם ככה חינכנו אותם? האם ככה נראית החברה שלנו? והשאלה הבּוֹעֶרֶת מכולן: מה עלינו כהורים לעשות כדי שילדינו יִנְהֲגו כבני אדם?

———————————————————————————————————————

פרשה מְזַעֲזַעַת

שרון מְבַטֵאת את הזַעֲזוּעַ העָמוֹק שחָשו רבים בישראל מול הפרשה הקשה הזו. גם בלי להתייחס לנושא המשפטי – הפרשה מְזַעֲזַעַת. היה אונס או לא היה; היו יְחסים בהסכמה או לא בהסכמה; האם ואיך צריך להעניש את הנערה שהִתְלוֹנְנָה במשטרה, תלונה שהייתה כנראה תְלוּנַת שָוְוא, או את הנערים שצילמו והעבירו ברֶשֶת  – את השאלות האלה יִבדקו המִשפטנים. גם לא נִתייחס לתִקשורֶת שקראה להם אַנָסִים בלי שהדבר הוּכַח בבית המשפט ושפרסמה פרטים רבים שחלק מהם לא היו ולא נִבְרְאוּ.

אותנו כבני אדם וכהורים מעסיקה התוֹפָעָה שבאה לידי ביטוי בפרשה: חבורת נערים צעירים יוצאים לחופשה ופורקים כל עוֹל. שותים אלכוהול בלי גְבולות ומְקיימים יחסי מין לא באינטימיות אלא בחֲבוּרָה, בקבוצה. ואת כל זה הם מצלמים ומעבירים במִרְשֶתֶת! והפרטנרית שלהם מחליטה בשָלָב מְסוּיָם – מסיבה זו או אחרת – להתלונן במשטרה. פשוט מְזַעֲזֵעַ. אין מילה אחרת לְתָאֵר את הדבר. וכשהם חוזרים הביתה – במקום לְהִתְבַּיֵיש במה שקרה, מקבלים אותם כאילו היו גיבּוֹרים.

מה כל אחד מאיתנו היה עושה כהורה?

רבים כתבו ודיברו בימים אלה בתקשורת על הפרשה. זה היה נושא שיחה סביב כל שולחן בישראל מאז התפרסמה הפרשה. רוב הדוברים אמרו: אילו הבן שלי היה משתחרר מבית מעצר בקפריסין וחוזר הביתה – הייתי שמח. הייתי אוהב אותו ומחבק אותו. מודה על כך שחזר הביתה ולא עמד לדין על משהו שעשה או לא עשה. אבל – הייתי מתבייש וכועֵס על עצמי שאולי לא חינַכְתי אותו נכון.

כל ההורים אמרו גם: כמה ימים אחר כך הייתי לוקח אותו לשיחה קשה, קשה מאוד. הייתי מסביר לו למה ההתנהגות של הנערים והנערה הייתה חוֹלנִית!

האלימות המילולית והלא מילולית

רבים קשרו את ההתנהגות האַלִימָה בקפריסין לאלימות המילולית והלא מילולית בישראל. פוליטיקאים מרשים לעצמם לדבר באלימות על יריביהם ועל קהלים שונים בארץ; גם תוכניות הריאליטי המֵצִיפוֹת אותנו תוֹרְמוֹת לאלימות המילולית ולזִלְזוּל של רבים אלה באלה.

אז מה הפלא שבישראל של 2019 הרג אדם מבוגר אדם אחר בגלל ויכוח על חֲנִייָה?! והרי כבר רצחו כאן ראש ממשלה בגלל ויכוח אידאולוגי ופנאטיות, וצעירים נִרְצְחו בשל נְטִייָה מינית, רק כי מישהו חשב שהיא אינה לגיטימית.

הילדים והנוער חֲשׂוּפים לכל אלה ומוּשְפָּעִים מהם. בנוסף: הם משחקים במשחקי מחשב אלימים וצופים בסרטים פורנוגרפיים ברשת. כל אלה מְעַוְותִים את העולם שלהם. הם לא יודעים להבחין בין נורמלי ומְכַבֵּד לבין אַלִים ופוגע.

אנחנו הדוגמה

תפקידנו כהורים הוא קודם כל לשמש דוגמה. כשהילדים גדלים בבית שבו השיח רגוע, מכבד, סוֹבְלנִי – הם יונְקים אותו. כשילדים גדלים בבית שבו ההורים מכבדים זה את זה וגם את הילדים ואת שאר בני המשפחה ומִתְחַשְבִים זה בזה ובשאר בני המשפחה – זו הדוגמה שאותה יְחַקוּ. אותה יעבירו גם לילדיהם.

לְשׂוֹחֵחַ

לפני הכול אנחנו חַיָיבים לשוחח עם הילדים, להסביר להם מה לגיטימי ומה לא. להזהיר אותם מפני הסכנות. להסביר להם מה מעוות. ללמד אותם שמין הוא דרך תקשורת בין שני אנשים שאוהבים ומכבדים זה את זה; שמין הוא קשר אינטימי בין שני אנשים; שמין הוא קשר בין שני אנשים שרוצים בו שניהם; מין הוא לא פעילות חברתית המונית ולא אֵירוּעַ שמצלמים ושולחים לכל העולם. פרטנר למין הוא חבר – לא חֵֵפֶץ שמשתמשים בו וזורקים אותו. ממש ממש לא!

לְפַקֵחַ ולשים גְבוּלוֹת

אנחנו צריכים להיות כל הזמן עם יד על הדוֹפֶק. אנחנו צריכים לפקח על הילדים שלנו כדי לשמור עליהם. לפקח ברְגישוּת. לא בחַטְטָנוּת. מתוך אַחְרָיוּת שלנו כהורים וכָבוֹד אֲלֵיהֶם כאל אנשים מִתבגרים. חובָתנו וזְכוּתֵנוּ לדעת איפה הם נמצאים, עם מי הם מבלים, במה הם צופים, אילו משחקים הם משחקים. לפני שהם יוצאים לבילוי יש לְנַסֵחַ כְּלָלִים בְּרוּריִם של הִתְנַהֲגוּת.

עלינו לכוון אותם ואם צורך – להגביל אותם ואפילו לֶאֱסוֹר עליהם. כמו שאומר הפתגם החכם: חושֵׂך שבטו שונא בנו.