באולפן

יהודים מבחירה

יהודים מבחירה

יוחנן ושירה שקד התאהבו ביהדות ובישראל

מה גורם לשני אנשים צעירים ומוכשרים, שיש להם חיים נוחים בארצות רחוקות ויפות, לעזוב הכול, להחליט שהם רוצים להיות יהודים ולעלות לישראל?

אם תשאלו את יוחנן ושירה שקד תגלו שאת התשובה אפשר לחלק לשניים: החלק הראשון – אימא. והחלק השני – עוד משהו שקשה להסביר…

יוחנן מדרום אפריקה

יוחנן אברהם שקד נולד בעיר פוֹצ'יפְסְטרוּם שבדרום אפריקה לפני שלושים ושבע שנים למשפחה נוצרית.  מאז שהיה ילד קטן ראה את אימא שלו קוראת בתנ"ך ומדברת על ישראל. בגלל האהבה שלה לתנ"ך, היא התחילה לחגוג את החגים היהודיים, לשמור שבת ולאכול כשר. "אנחנו מאמינים באלוהים ובתורה, וכתוב שכך צריך להתנהג, אז למה אנחנו לא מתנהגים כך?" היא שאלה את מי שלא הבין.

האהבה והאמונה של האם שרה עברו גם לבן שלה, יוחנן. בשנת 2004 הגיעה שרה לביקור בישראל, וחזרה לדרום אפריקה עם אהבה גדולה יותר לתרבות היהודית ולאנשים בארץ. לא פלא שיוחנן, ששמע את הסיפורים, החליט לנסוע לישראל. בשנת 2007 הגיע ארצה כמתנדב ועבד בירושלים. הוא עוד לא ידע שהנסיעה הזאת תשנה את חייו.

שירה מצרפת

שירה נולדה בשטרסבורג שבצרפת למשפחה נוצרית פרוטסטנטית לפני שלושים וארבע שנה. גם אצלה הקשר ליהדות התחיל דרך אימה, שהתעניינה בכל מה שקשור לנושא. חברים יהודיים של המשפחה עלו ארצה, ואחרי כמה חודשים חזרו לצרפת. עד שמצאו לעצמם בית חדש, הם גרו אצל ההורים של שירה. המנהגים של המשפחה היהודית והסיפורים שלהם על ישראל רק חיזקו את האהבה של שירה ושל אימא שלה ליהדות. האם החליטה שמפסיקים לאכול חזיר, קבעה מזוזה בכניסה לבית והמשיכה ללמוד על המנהגים היהודיים.

שירה נרשמה ללימודי תרגום באוניברסיטה, ואחד הקורסים שלקחה היה עברית. את הסטאז' החליטה לעשות בישראל. כך הגיעה לירושלים. כעבור שנה חזרה לצרפת, אבל משהו כבר השתנה בה. עברו שנתיים של לימודים לתואר שני, וב־2007 שירה חזרה לירושלים. ונחשו את מי פגשה?

הצעת נישואין בירושלים

שירה ויוחנן נפגשו בירושלים. הקשר ביניהם היה טבעי – שניהם נוצרים, שנמשכים ליהדות ולישראל, שאוהבים את החיים כאן, שמרגישים שמשהו חסר להם, ושהתשובה נמצאת בעם היהודי. הם התחתנו בצרפת, חזרו ארצה וחשבו להתגייר, אבל בינתיים התברר ששירה בהריון והזוג החליט לעבור לדרום אפריקה. שבע שנים הם חיו שם. שירה עבדה כמתרגמת, יוחנן כגרפיקאי, ויחד הם גידלו את שלושת הבנים שהביאו לעולם – אריאל, ידידיה וישי. לא רק השמות שבחרו לילדים שלהם מלמדים על הקשר שלהם ליהדות, גם החיים שבחרו לחיות. אבל זה היה קשה. אין קהילה יהודית, אין סביבה תומכת, אנשים לא מבינים למה הזוג המוזר הזה לא אוכל כל מיני דברים, לא רוצה לנסוע בשבת וכו'.

הגיע הזמן להחליט האם להישאר בדרום אפריקה ולחיות כמו אנשים 'נורמלים', או ללכת אחרי ההרגשה שנמצאת עמוק בבטן ובלב ולעשות צעד גדול בכיוון היהדות.

הם בחרו באופציה השנייה.

עולים ומתגיירים

המשפחה עלתה ארצה והחלה תהליך גיור שארך שנה וחצי והסתיים בהצלחה. במקביל מצאו לעצמם בית ביישוב קרני שומרון, הילדים השתלבו במערכת החינוך ויוחנן החל ללמוד עברית באולפן במרכז הקליטה ברעננה. היום, אחרי שהגיור הסתיים, וגם האולפן עוד מעט נגמר, הם מבינים ש'החיים האמיתיים' מתחילים: צריך למצוא עבודה, לפרנס ולהמשיך לגדל את המשפחה.

ישראלים אוהבים לשאול שאלות ולא מתביישים לעשות את זה. הסיפור של יוחנן ושירה מיוחד ואנשים רוצים לדעת "למה" – למה עליתם ארצה? למה רציתם להפוך ליהודים? בשביל מה אתם צריכים את זה?

"אנשים מתחילים לשאול שאלות בכל מקום", צוחקת שירה. "אני זוכרת את עצמי עושה קניות במכולת בקרני שומרון, ואנשים שואלים 'איך זה קרה' ו'מה פתאום' ו'בשביל מה'. כמה פעמים עמדתי בתור לשלם, וחשבתי לעצמי, 'בבקשה, אני רק רוצה לקנות משהו וללכת, לא לספר עכשיו את כל סיפור החיים שלי'. משכנו הרבה תשומת לב".

ובכל זאת, יש לכם הסבר למשיכה שלכם ליהדות?

שירה: "פעם שמעתי שבמעמד הר סיני השתתפו הנשמות של כל היהודים, אלה שהיו בעבר ואלה שיהיו בעתיד. לפעמים נדמה לי שזה בדיוק הסיפור שלי, אני מרגישה כאילו הנשמה שלי הייתה שם, בהר סיני. באף מקום בעולם לא הרגשתי בבית. הייתי בארצות הברית, בגרמניה, בספרד, בדרום אפריקה וכמובן בצרפת. לא הרגשתי כלום. ובפעם הראשונה שבאתי לישראל, ברגע שירדתי מהמטוס, התרגשתי, כל השערות שלי סָמְרוּ (עמדו), הרגשתי כאילו התעוררתי משֵינה עמוקה".

איך המשפחה והילדים הֵגיבו לעלייה ולגיור?

שירה: "הילדים שלנו השתלבו והם כמעט ישראלים. בדרום אפריקה הם ידעו ששומרים שבת, שאוכלים כשר, אבל שכל הסביבה שלנו לא מתנהגת ככה. כשהגענו ארצה הם שמחו שכולם כאן כמונו, ובעיקר שאפשר לאכול נקניקיות וממתקים כי הכול כשר. לקח זמן, אבל לבסוף הם גם התאהבו בחומוס, וזה באמת אומר שהם הפכו לישראלים…

"אימא שלי התגיירה עוד לפנינו ועלתה לארץ, ואיתה גם אחי הצעיר, שמשרת היום בצבא ההגנה לישראל. אז טוב לנו שיש כאן משפחה".

יוחנן: "ההורים והאחים שלי גרים היום ביוהנסבורג, הם מקבלים את השינוי שעשינו בחיים ואני מקווה שיגיעו בקרוב לבקר אותנו".

באיזו שפה אתם מדברים בבית?

שירה: "יוחנן ואני מדברים באנגלית. הילדים מדברים ביניהם עברית או אפריקנס. אנחנו מדברים אתם אנגלית. בדרום אפריקה דיברתי איתם גם צרפתית, אבל בארץ הבנתי שכל כך הרבה שפות זה יותר מידי שפות והפסקתי לדבר איתם צרפתית".

יוחנן: "אני רוצה לדבר עברית עם הילדים שלי, אבל אין להם סבלנות. הם מדברים מצוין, ואין להם כוח לאבא שלהם, שעושה טעויות ומדבר לאט".

מה קשה בישראל?

שניהם: "למצוא עבודה, לדבר עברית ולהסתדר בעברית עם כל החשבונות שמקבלים בדואר, עם ביטוח לאומי, משרד הפנים וכו'. הכול כתוב בעברית וקשה לנו להבין".

שירה מוסיפה: "לפעמים גם התרבות קשה לנו. לישראלים אין סבלנות, הם צועקים עליך ואתה לא יודע למה. מצד שני יש כאן תמיכה שלא רואים במקום אחר, אנשים עוזרים לך מכל הלב. בקרני שומרון יש קהילה מעורבת של חילונים ודתיים, וכולם נחמדים ומוכנים לעזור".

שם המשפחה העברי שלכם הוא שקד, איך בחרתם אותו?

יוחנן: "השם הקודם שלי היה סקטל, שם דרום אפריקאי שפירושו קַשָת, האדם שיורה חִצִים מהקשת. כשהצעתי לשירה נישואין היינו ברחבת הכותל, ועמדה שם מנורה ועליה קישוט של פרחים מעץ השָקֵד. זה מצא חן בעיניי. חשבתי שאני רוצה להיות כמו עץ ששתלו אותו בארץ ישראל, ויש לו גם שורשים וגם פירות".

בהצלחה!

חינוך

הכול נשאר במשפחה

הכול נשאר במשפחה

פרשת קפריסין ואנחנו

 

שרון מספרת: אנחנו הורים לשלושה ילדים מתבגרים: בננו הבכור בן 16, הבת האמצעית בת 14 ובתנו הקטנה בת 12.

בימים האחרונים אני מתהלכת עם סוג של מוּעָקָה ודְאָגָה. הפִּרסומים בתִקשורת על מה שנקרא 'פרשת האוֹנֶס בקפריסין' ושינה את שמו ל'פרשת קפריסין' או 'פרשת המין בקפריסין' מַַדִירִים שֵינה מֵעֵינַיי. ואני שואלת את עצמי: האם אלה הילדים שלנו? האם ככה חינכנו אותם? האם ככה נראית החברה שלנו? והשאלה הבּוֹעֶרֶת מכולן: מה עלינו כהורים לעשות כדי שילדינו יִנְהֲגו כבני אדם?

———————————————————————————————————————

פרשה מְזַעֲזַעַת

שרון מְבַטֵאת את הזַעֲזוּעַ העָמוֹק שחָשו רבים בישראל מול הפרשה הקשה הזו. גם בלי להתייחס לנושא המשפטי – הפרשה מְזַעֲזַעַת. היה אונס או לא היה; היו יְחסים בהסכמה או לא בהסכמה; האם ואיך צריך להעניש את הנערה שהִתְלוֹנְנָה במשטרה, תלונה שהייתה כנראה תְלוּנַת שָוְוא, או את הנערים שצילמו והעבירו ברֶשֶת  – את השאלות האלה יִבדקו המִשפטנים. גם לא נִתייחס לתִקשורֶת שקראה להם אַנָסִים בלי שהדבר הוּכַח בבית המשפט ושפרסמה פרטים רבים שחלק מהם לא היו ולא נִבְרְאוּ.

אותנו כבני אדם וכהורים מעסיקה התוֹפָעָה שבאה לידי ביטוי בפרשה: חבורת נערים צעירים יוצאים לחופשה ופורקים כל עוֹל. שותים אלכוהול בלי גְבולות ומְקיימים יחסי מין לא באינטימיות אלא בחֲבוּרָה, בקבוצה. ואת כל זה הם מצלמים ומעבירים במִרְשֶתֶת! והפרטנרית שלהם מחליטה בשָלָב מְסוּיָם – מסיבה זו או אחרת – להתלונן במשטרה. פשוט מְזַעֲזֵעַ. אין מילה אחרת לְתָאֵר את הדבר. וכשהם חוזרים הביתה – במקום לְהִתְבַּיֵיש במה שקרה, מקבלים אותם כאילו היו גיבּוֹרים.

מה כל אחד מאיתנו היה עושה כהורה?

רבים כתבו ודיברו בימים אלה בתקשורת על הפרשה. זה היה נושא שיחה סביב כל שולחן בישראל מאז התפרסמה הפרשה. רוב הדוברים אמרו: אילו הבן שלי היה משתחרר מבית מעצר בקפריסין וחוזר הביתה – הייתי שמח. הייתי אוהב אותו ומחבק אותו. מודה על כך שחזר הביתה ולא עמד לדין על משהו שעשה או לא עשה. אבל – הייתי מתבייש וכועֵס על עצמי שאולי לא חינַכְתי אותו נכון.

כל ההורים אמרו גם: כמה ימים אחר כך הייתי לוקח אותו לשיחה קשה, קשה מאוד. הייתי מסביר לו למה ההתנהגות של הנערים והנערה הייתה חוֹלנִית!

האלימות המילולית והלא מילולית

רבים קשרו את ההתנהגות האַלִימָה בקפריסין לאלימות המילולית והלא מילולית בישראל. פוליטיקאים מרשים לעצמם לדבר באלימות על יריביהם ועל קהלים שונים בארץ; גם תוכניות הריאליטי המֵצִיפוֹת אותנו תוֹרְמוֹת לאלימות המילולית ולזִלְזוּל של רבים אלה באלה.

אז מה הפלא שבישראל של 2019 הרג אדם מבוגר אדם אחר בגלל ויכוח על חֲנִייָה?! והרי כבר רצחו כאן ראש ממשלה בגלל ויכוח אידאולוגי ופנאטיות, וצעירים נִרְצְחו בשל נְטִייָה מינית, רק כי מישהו חשב שהיא אינה לגיטימית.

הילדים והנוער חֲשׂוּפים לכל אלה ומוּשְפָּעִים מהם. בנוסף: הם משחקים במשחקי מחשב אלימים וצופים בסרטים פורנוגרפיים ברשת. כל אלה מְעַוְותִים את העולם שלהם. הם לא יודעים להבחין בין נורמלי ומְכַבֵּד לבין אַלִים ופוגע.

אנחנו הדוגמה

תפקידנו כהורים הוא קודם כל לשמש דוגמה. כשהילדים גדלים בבית שבו השיח רגוע, מכבד, סוֹבְלנִי – הם יונְקים אותו. כשילדים גדלים בבית שבו ההורים מכבדים זה את זה וגם את הילדים ואת שאר בני המשפחה ומִתְחַשְבִים זה בזה ובשאר בני המשפחה – זו הדוגמה שאותה יְחַקוּ. אותה יעבירו גם לילדיהם.

לְשׂוֹחֵחַ

לפני הכול אנחנו חַיָיבים לשוחח עם הילדים, להסביר להם מה לגיטימי ומה לא. להזהיר אותם מפני הסכנות. להסביר להם מה מעוות. ללמד אותם שמין הוא דרך תקשורת בין שני אנשים שאוהבים ומכבדים זה את זה; שמין הוא קשר אינטימי בין שני אנשים; שמין הוא קשר בין שני אנשים שרוצים בו שניהם; מין הוא לא פעילות חברתית המונית ולא אֵירוּעַ שמצלמים ושולחים לכל העולם. פרטנר למין הוא חבר – לא חֵֵפֶץ שמשתמשים בו וזורקים אותו. ממש ממש לא!

לְפַקֵחַ ולשים גְבוּלוֹת

אנחנו צריכים להיות כל הזמן עם יד על הדוֹפֶק. אנחנו צריכים לפקח על הילדים שלנו כדי לשמור עליהם. לפקח ברְגישוּת. לא בחַטְטָנוּת. מתוך אַחְרָיוּת שלנו כהורים וכָבוֹד אֲלֵיהֶם כאל אנשים מִתבגרים. חובָתנו וזְכוּתֵנוּ לדעת איפה הם נמצאים, עם מי הם מבלים, במה הם צופים, אילו משחקים הם משחקים. לפני שהם יוצאים לבילוי יש לְנַסֵחַ כְּלָלִים בְּרוּריִם של הִתְנַהֲגוּת.

עלינו לכוון אותם ואם צורך – להגביל אותם ואפילו לֶאֱסוֹר עליהם. כמו שאומר הפתגם החכם: חושֵׂך שבטו שונא בנו.