Browsing Category

באולפן

הדגל, הסמל וההמנון 

הדגל, הסמל וההמנון 
תערוכת סמלי המדינה באולפן רעננה

הדגל, הסמל וההמנון 

וגם הפלאפל כסמל התקווה

תלמידי האולפן במרכז הקליטה ברעננה הציגו לאחרונה תערוכה של סמלי המדינה. הלומדים יצרו תמונות, מיצגים והופעות סביב הסמלים: ההמנון, הדגל, והסמל.

בשבוע שעבר תלמידי אולפן רעננה לקחו חלק ב"מבצע דוגו".

מבצע דוגו הוא אירוע אכילת פלאפל שנתי המתקיים בתאריך 18 בינואר לזכר יום יציאת צעדת המוות מאושוויץ. המקור ל"מבצע דוגו" הוא מנהג פרטי של ניצול השואה דוד לייטנר ("דוגו").

לייטנר, המכונה "דוגו", צעד בצעדת המוות בהיותו נער בן 14. במהלך ההליכה כמעט התייאש, אך הוא נזכר באימו, גולדה, שסיפרה לו בילדותו כי בארץ ישראל יש לחמניות עגולות ("בילקלך") הצומחות על העצים. המחשבה על הבילקלך בארץ ישראל נתנה לו כוח ותקווה להמשיך לצעוד.

זמן קצר לאחר עלייתו לארץ, טייל דוגו בשוק מחנה יהודה בירושלים, וראה כדורי פלאפל מטוגנים בשמן. הם הזכירו לו את ה"בילקלך" שעליהן דיברה אימו. באותו רגע החליט כי מדי שנה, ב-18 בינואר, יום יציאתו לצעדת המוות, הוא יאכל פלאפל כדי לחגוג את הישארותו בחיים.

בית העדות להנחלת זיכרון השואה בניר גלים, היישוב שבו גר דוגו, יזם בשנת 2016 את "מבצע דוגו". בית העדות הזמין אנשים מהארץ והעולם לאכול פלאפל ביום 18 בינואר, להצטלם עם שלט "מבצע דוגו – עם ישראל חי" ולהעלות את התמונות לרשתות החברתיות. מאז המונים מצטרפים מדי שנה למנהג אכילת הפלאפל של דוגו.

השנה היה למבצע 'טעם' מיוחד. דוגו הלך לעולמו בחודש יולי האחרון בגיל 93.

 

 

בתמונות: תערוכת סמלי המדינה באולפן רעננה

תלמידי אולפן רעננה מניפים את דגל מדינת ישראל;

תלמידי אולפן רעננה משתתפים ב"מבצע דוגו"

 

 

 

 

פגישה ברכבת

פגישה ברכבת
הצילום: ויקיפדיה

פגישה ברכבת

בזכות שיעורי הבית

 

פגשה: ציפי מזר

תשמעו סיפור מהחיים:

ביום ראשון נסעתי ברכבת מבנימינה להרצליה. במושב שממולי ישב איש צעיר, שבמבט ראשון הבחנתי שהוא לא נולד בישראל, כנראה.

הבחור הוציא מהתיק מחברת. פתח אותה והחזיר אותה לתיק. לא ראיתי מה היה כתוב בה.

הוא שלף מחברת שנייה ופתח גם אותה. בזווית העין ראיתי שהיו בה שני טורים זה מול זה: האחד משמאל לימין והשני מימין לשמאל. חשדתי שהוא לומד שפה חדשה…

חוש הסקרנות של המורה שבי התעורר… תוסיפו לו גם את הסקרנות הנשית והעיתונאית שלי – ותבינו את המשך הסיפור…

הבחור הכניס גם את המחברת השנייה לתיק ושלף ספר לימוד.

ואז  – היה לי ברור. הוא לומד עברית.

לא יכולתי להתאפק.

"אתה לומד באולפן?" – שאלתי.

הוא היה מופתע, אך ענה בחיוך: "כן…"

המשכתי לשאול ולראיין אותו: "באיזה אולפן אתה לומד? מי המורה שלך? מאין אתה? כמה זמן אתה בארץ?"

והוא ענה ברצון, בעברית של תלמיד באולפן:

"שמי ס. אני עולה מרוסיה. 5 חודשים בארץ. אני לומד באולפן ב… אצל מ. ואצל ח. (כל השמות שמורים במערכת…).

כששאלתי מה המקצוע שלו, ענה: "רופא". ואז: חיפש שוב את המחברת שבתיק ודפדף בה כדי למצוא את התשובה המדויקת: "רופא למחלות מִדַבְּקות" אמר בגאווה. "אפידמיולוג", עניתי כדי שיבין שהצליח במשימה. 

שאלתי בתמימות אם הוא לומד באולפן מאתר החדשות בעברית קלה.

התשובה הייתה: "כן, וגם בבית".

בטיפשותי שאלתי אותו אם הוא אוהב את זה, והוא ענה ביושר: "לא… כי זה קשה…"

הבנתי אותו.

הסגרתי את עצמי ואמרתי: "אני היא זו שכותבת ומקריינת את החדשות בחדשון".

לזה הוא לא ציפה…

הוא שתק לרגע, חייך ואמר: "עולם קטן…" 

 

ביקשתי ממנו עיפרון וכתבתי בתוך הספר שלו דרישת שלום למורות שלו. הוא הבטיח שימסור. הוספתי את מספר הטלפון שלי. מי יודע? אולי יהיה המשך לסיפור…

ואז אמרתי לו שאני מפסיקה להפריע לו כדי שיוכל להכין את שיעורי הבית.

'בניין נפעל', הסביר. "…להיכנס..", אמרתי. והוא חייך כמו רופא שאבחן זה עתה שגם אני חולה ב'מחלת הבניינים' של מורות האולפן שמנסות להדביק בה גם את התלמידים שלהן…

את התרופה ל'מחלה' הוא כבר מכיר: שיעורי בית…

 

כשירדתי מהרכבת נפרדנו בלחיצת יד. איחלתי לו הצלחה במבחן הקרוב ובקליטה בישראל.

אין לי מושג אם הוא סיפר למורות שלו על הפגישה עם עורכת החדשון ברכבת.

אני סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע…

 

בתמונה: קטר חשמלי בתחנת ירושלים – יצחק נבון, ע"י User:Ilya Varlamov, תחת רישיון

אביגַיִל מְחַכָּה לצוּרִיָה

אביגַיִל מְחַכָּה לצוּרִיָה

אביגַיִל מְחַכָּה לצוּרִיָה

ולומדת עברית באולפן

אביגיל דון (22) נולדה בבואנוס איירס ארגנטינה והייתה חלק מקהילת "אחדות ישראל" בראשות הרב דניאל אופנהיימר.

היא למדה בבית הספר הדתי "יוסף קארו" ושם רכשה את הבסיס לשפה העברית. בנוסף, אחרי התיכון הייתה ב "שנת מדרשה" בארץ (שנה שבה הבנות מגיעות למדרשה דתית בארץ לחיזוק לימודי היהדות).

את צוריה גרינפלד מרעננה (25) היא הכירה לפני כשנה כשעבדה כקומונרית בתנועת הנוער "בני עקיבא" בארגנטינה. הוא היה שליח בקהילת "LA CASA" בבואנוס איירס ש"בני עקיבא" הם חלק ממנה.

אחרי כחצי שנה של היכרות צוריה חזר לארץ מהשליחות ואביגיל החליטה לעלות לישראל.

אביגיל באה לארץ כדי להכיר את המשפחה של צוריה ולהתארס. שניהם נסעו יחד לארגנטינה כדי לערוך מסיבת אירוסין גם שם, עם המשפחה המורחבת של אביגיל והחברות שלה שם.

אחרי האירוסין אביגיל עלתה לארץ, וחודש וחצי לאחר מכן, בחודש אוגוסט האחרון, הם התחתנו בישראל.

הזוג הצעיר החל לבנות את ביתו ביישוב עלי שבשומרון.

כחודש וחצי אחרי החתונה פרצה המלחמה, ומאז – החתן הטרי צוריה, שקיבל צו 8 למילואים, משרת בחטיבת גבעתי ונמצא אי שם, רחוק מהבית.

לאביגיל, הכלה הצעירה, אין משפחה בישראל, וכדי שלא תישאר לבד בבית, היא עברה מהיום הראשון של המלחמה לגור ברעננה אצל ההורים של צוריה. הם קיבלו אותה באהבה לביתם.

לא קל לאביגיל. קשה להיות בבית, לדאוג ולחשוב על הבעל שנמצא בחזית.

במקום לשבת בבית ולדאוג –  היא החליטה לעשות מעשה:

אביגיל צריכה לשפר את העברית שלה כדי להתקבל לעבודה, ולכן היא החליטה להירשם לאולפן רעננה. מתחילת נובמבר היא תלמידה בכיתה הגבוהה באולפן עם המורה יעל.

אולפן רעננה קיבל את אביגיל בזרועות פתוחות ובחום. אביגיל אומרת שבשעות הבוקר, כשהיא באולפן עם החברים העולים מכל העולם, היא מרגישה עטופה, ושוכחת במקצת מהדאגות… 

היא אומרת שבעזרת האמונה החזקה שלה וראיית הטוב היא מרגישה סוג של שליחות  בלימוד העברית.

אביגיל מבינה את החשיבות שבשירות המילואים של בעלה להגנה על מדינת ישראל ולהמשך לדורות הבאים. היא מרגישה גאווה גדולה בשירות זה, ומאחלת לכל החיילים לשוב הביתה לשלום, וכמובן מתגעגעת מאוד לצוריה….

 

אביגיל וצוריה מאורסים

 

אביגיל וחברתה ויקטוריה בכיתה באולפן רעננה

 

 

טקסי זיכרון באולפנים

טקסי זיכרון באולפנים

טקסי זיכרון באולפנים

תמונות, דגלים ונרות 

תלמידי האולפנים של משרד החינוך בכל רחבי הארץ קיימו היום טקסי זיכרון  לנופלים ולנרצחים במלחמה.

בתמונה: תמונות הנצחה מהאולפנים בטבריה, עפולה, כרמיאל, חריש, נוף הגליל, מגדל העמק, חדרה, מעגן מיכאל, אבא חושי (חיפה), עציון כרמל, קריית ים.

 

תערוכת צילומי נוף באולפן

תערוכת צילומי נוף באולפן
טיסה בשמי הארץ הצילום: קרינה ירקוב

תערוכת צילומי נוף באולפן

ארץ ישראל יפה

לכבוד יום העצמאות ה- 74 למדינת ישראל נערכה באולפן שרת בת ים תערוכת צילומים: "טובה הארץ מאוד מאוד" במדבר י"ד, ז'.
בתערוכה הוצגו תמונות שהתלמידים צילמו במקומות שבהם טיילו ברחבי הארץ.
כל כיתה הציגה בתערוכה שלוש תמונות, שאותן בחרו התלמידים.
תלמידי האולפן צפו בתמונות שהוצגו בתערוכה וסיפרו זה לזה על המקומות שבהם צולמו התמונות.

התלמידים נהנו מצפייה בתמונות שבהן נראים הנופים היפים של ישראל ושוחחו על המקומות בארץ שיבקרו בהם בעקבות התערוכה.

אכן, טובה ויפה הארץ מאוד.

הנה חלק מן התמונות שהוצגו בתערוכה:

 

תלמידי שרת מתבוננים בתמונות בתערוכה

 

 עץ השקד פורח באשדוד 

הצילום: אלכסנדר שיפריין 2020

 

חוף בת ים

הצילום: מישל אלבז 2022

 

קיסריה 

הצילום: ולנטינה שבצ'נקו 2021

 

ירושלים

הצילום: נלה שבר 2021

 

הכותל המערבי בירושלים

הצילום: אזדה קבוש 2022

 

בריכה אקולוגית – בת ים

הצילום: אמיליה לוקשוב 2021

 

   ים המלח

הצילום: ויקטוריה וורונצובה 2022

 

פארק תמנע    

הצילום: ליינה זוייב 2022

 

 תל אביב

הצילום: דריה יוננקו 2020

 

בתמונה למעלה: טיסה בשמי הארץ        הצילום: קרינה ירקוב 2022

המנהלת והמתמחה

המנהלת והמתמחה
מישל (מימין) ובטי באולפן

המנהלת והמתמחה

בקליניקה ובאולפן

הלימודים בכיתת אולפן מזמנים מפגשים בין עולים מארצות שונות, בעלי מקצועות מגוונים, בגילים שונים. כך קורה, לפעמים, שבכיתה אחת לומדת מנהלת בית חולים יחד עם המתמחה שלה.

כך קרה לשתי רופאות ילדים שעלו מברזיל – ד"ר בטי מושקוביץ, מנהלת בית חולים, והמתמחה שלה –  ד"ר מישל פיקס-צוקרמן. שתיהן לומדות בקורס 'מכינה רפואית' באולפן רעננה.

וכך סיפרו השתיים לאסתי אשר, מורתן באולפן:

בטי

בטי מושקוביץ (66), רופאת ילדים, עלתה מברזיל בחודש אוגוסט עם בעלה אלברטו, בעל חברת נדל"ן. הם מתגוררים בכפר סבא. בטי התחילה את לימודיה באולפן רעננה בחודש ספטמבר. כשבועיים לאחר עלייתם נכנסה ישראל לסגר שני בתקופת החגים. הלימודים באולפן התקיימו מרחוק בזום.

לבטי ולאלברטו שני ילדים ושמונה נכדים. הבן גר בסאו פאולו. הוא נשוי ואב לשתי בנות ועובד בחברת ייעוץ. הבת עלתה לישראל עם בעלה לפני 20 שנה. היא עורכת דין, יש להם 6 ילדים והם מתגוררים באלעד.

בברזיל למדה בטי כ-5 שנים בבית ספר יהודי והייתה חברה בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. כילדה למדה מעט עברית בביה"ס וגם מאביה (שדיבר עם אימה באידיש). לפני 3 שנים החלה בטי ללמוד בברזיל באולפן פרטי פעם בשבוע כדי שתוכל לדבר עם הנכדים שלה המתגוררים בארץ. ואכן, היום מדברים בטי ובעלה עם נכדיהם בעברית, והנכדים שואלים אותם שאלות בפורטוגזית.

בטי היא רופאת ילדים מומחית, שלמדה באוניברסיטה בריו. בנוסף להתמחות ברפואת ילדים היא סיימה תואר שני בניהול בתי חולים וניהלה במשך יותר מ-35 שנה בית חולים לילדים בריו. בנוסף עבדה גם כמנהלת בית חולים רגיל.

כששאלתי אותה מדוע בחרה להיות רופאה, ענתה, שהיא הושפעה בצעירותה ממחלת אימה שחלתה בסרטן השד…

בטי, אלברטו ושבעה מנכדיהם בטיול בישראל

בטי בבית החולים בריו

בטי ומטופל בבית החולים

מישל

מישל פיקס-צוקרמן (46), רופאת ילדים מסאו פאולו בברזיל, עלתה לארץ לפני בעלה, פלביו. פלביו, מהנדס העובד בבנק בברזיל, נאלץ להישאר לעבוד בברזיל עד סוף השנה הזו. מישל ופלביו הורים ל-3 ילדים.

מישל עלתה לארץ בחודש מרץ ונכנסה ישירות לבידוד עם שלושת ילדיה: הגדולה, בת 17, סיימה תיכון ומתכוונת ללמוד במכינה באוניברסיטת בר אילן לקראת לימודי הפסיכולוגיה ב-IDC בהרצליה. התאומים רפאל ומרים בני 15.

גם מישל קיבלה חינוך יהודי-דתי בבית ספר דתי עד כיתה ח' ובבית ספר יהודי עד לסיום התיכון. עברית היא למדה בבית הספר שבו נלמדו שיעורים שונים בעברית. בשנה שעברה התחילה מישל ללמוד מרחוק בזום באולפן של הסוכנות היהודית בארגנטינה פעמיים בשבוע. עד היום היא משתתפת כצופה בשיעורים אלה בימי שני (בחצות הלילה לפי שעון ישראל).

כמו בטי, גם מישל למדה רפואה באוניברסיטת ריו ואחר כך התמחתה ברפואת ילדים ובתת התמחות לאלרגיה.

לשאלתי, מדוע בחרה במקצוע הרפואה, ענתה מישל בצחוק קל: "בבית שלי הייתה רק אופציה אחת. אבא שלי רופא נשים, אחי אורתופד, הדודה שלי רופאת ילדים…אימא שלי, אימא יהודייה… נתנה לי אפשרות אחת ויחידה – להיות רופאה !!!".

בברזיל עבדה מישל בשלושה מקומות: בבי"ח בסאו פאולו היא עבדה יומיים במשמרות הלילה כדי שתוכל להיות עם הילדים במשך היום…בבוקר הייתה לה עבודה קבועה ומסודרת בקופת החולים הציבורית כרופאת ילדים, ובנוסף הייתה לה מרפאה פרטית לרפואת ילדים.

מישל בבית החולים בסאו פאולו בתקופת הקורונה

מישל, פלביו ושלושת ילדיהם באירוע משפחתי

קולגות וחברות

"איך נפגשתן?", אני שואלת את בטי ומישל, והן מספרות:

הפגישה הראשונה הייתה במסגרת הקהילה היהודית בריו בשיעור של הרבנית בבית הכנסת המשותף. שתיהן מספרות על הרבנית בעיניים מעריצות ומעריכות.

בהמשך, מישלי (שם החיבה שבטי נתנה למישל) ביקרה את הבת של בטי, בת גילה. הצעירים בקהילה היו מגיעים לביתם של בטי ואלברטו, שהיה פתוח לכולם. סדר הפסח שלהם היה מפורסם בין החברים בזכות השירים וההגדות המיוחדות שליוו אותו.

כאשר מישל הגיעה לשלב הסטאז' –  התמחות ברפואת ילדים, הזמינה אותה בטי לעשות זאת אצלה בבית החולים שאותו ניהלה בריו. בבית החולים בריו, בשונה מבית החולים בסאו פאולו, רופא הילדים נוכח בזמן הלידה. לכן, בזכות בטי, מישל השתלמה יום בשבוע בחדר הלידה ולמדה גם ליילד.

כשמישל מדברת על בטי רואים את ההערכה וההערצה שהיא חשה כלפיה. כשצופים בהן מדברות זו עם זו, הן נשמעות כמו אימא ובת ביחסי חברות חזקים ולא כמו מנהלת ומתמחה.

הקשר ביניהן ובין המשפחות שלהן התהדק והתחזק מאז העבודה בבית החולים. בטי סיפרה כי הלכה עם אימה של מישל לחפש שמלה לחתונתה, ואלברטו, בעלה של בטי, היה הכהן שבירך את מישל בחתונתה.

עולות לישראל

ההחלטה לעלות לארץ הפתיעה את המשפחות של שתיהן. כשמישל הכירה את בעלה, הם לא תכננו לעלות לארץ. ואולם, כשהתאומים חגגו בר ובת מצווה לפני 3 שנים, המתנה הייתה טיסה לישראל. הנסיעה הזאת גרמה לבעלה של מישל להתאהב בארץ והם התחילו לחשוב על עלייה.

בטי מספרת, שכשנולד הנכד השמיני שלהם בישראל, לפני שנתיים בזמן הקורונה, היא השתתפה בברית דרך הזום. זה שבר אותה והיה אחד המניעים שלה לעלות לישראל עכשיו.

בטי עלתה לארץ לפני מישל, ולאחר שסיימה אולפן ראשוני היא נרשמה ללימודים בקורס 'מכינה רפואית' באולפן רעננה. בקורס הזה לומדים הרופאים מונחים (טרמינולוגיה) רפואיים במשך שלושה חודשים.

בטי המליצה למישל, שהייתה עדיין בברזיל, להצטרף לקורס המכינה שנפתח במרץ, ומישל הצטרפה בזום ללימודים. 

בטי ומישל שמחות ללמוד ביחד בקורס הרפואי שמסתיים בימים אלה. שתיהן תלמידות רציניות ומשקיעות, מתייצבות ראשונות בכיתה, מכינות שיעורי בית. חלומה של כל מורה…

שתיהן מחמיאות האחת לחברתה. בטי מעידה על מישל שהיא אימא נהדרת, אישה חזקה שהולכת עם המטרות שלה עד הסוף. מישל מסתכלת על בטי ואומרת שהיא חברה טובה ושהיא האימא שלה עכשיו בישראל.

מישל, שהגיעה בלי בעלה, נאלצת להתמודד בישראל עם כל הסידורים לבדה: הטכנאי מגיע להתקין משהו, ההובלה מגיעה, משרד הקליטה, משרד הבריאות… מישל מתנצלת שהיא צריכה לצאת מהכיתה מוקדם לסידורים השונים, ובטי מעודדת אותה ואומרת לה שזה בסדר שהיא יוצאת ושהיא לא צריכה להתנצל כל הזמן…

באמצע מאי, כאשר התחילו האזעקות במבצע 'שומר החומות', קיבלו בטי ומישל טלפונים ממטופלים מודאגים בברזיל, ששמרו איתן על קשר (גם בשל מחלת הקורונה…), המטופלים שאלו לשלומן והביעו דאגה מהמצב הביטחוני בישראל.

למרות המצב הביטחוני ולמרות השנה הקשה שעברה עליהן, בטי ומישל אופטימיות. הן מגלות שיש להן חלום משותף: לפתוח ביחד בישראל מרפאת ילדים, מרפאה בסגנון ברזילאי, כלומר לא להקדיש רק 5 דקות לחולה כמו בארץ אלא לתת לחולה ולמשפחתו יחס מיוחד ובמשך זמן רב יותר.

בהצלחה!

 

אהבה באולפן

אהבה באולפן
חופה בקיבוץ אילות (ויקיפדיה)

אהבה באולפן

לומדים עברית עם כל הלב

אחת השאלות ששואלים זוגות נשואים היא: איפה נפגשתם? איך הכרתם?  – לכל זוג יש הסיפור המיוחד שלו. 

יש זוגות שהתשובה שלהם לשאלה הזאת היא: באולפן!

הם למדו באולפן לא רק את צורת היחיד, הזכר והנקבה והרבים ואת הבניינים הפעילים והסבילים. הם למדו באולפן גם את צורת הזוגי…הם היו פעילים… הם בנו בניין שהוא בית ומשפחה!

הנה כתבה שהתפרסמה השבוע בחדשות ערוץ 2 לקראת ט"ו באב על זוגות שנולדו באולפן עציון בירושלים. 

 

 

בתמונה: חופה בקיבוץ אילות, ע"י ארכיון אילות, תחת רישיון

עולֶה. עולָה. עֲלִייָה

עולֶה. עולָה. עֲלִייָה
בתמונה: לורי ולוקס שעלו השנה מארגנטינה

עולֶה. עולָה. עֲלִייָה

וגם אהבה…

לורי לרנר ולוקאס גלמן, שניהם ילידי בואנוס איירס הכירו לפני כשנתיים באפליקציית הכרויות לצעירים יהודיים. "הוא היה הראשון שפניתי אליו, כי היה לו על היד קעקוע עם חמסה והכיתוב 'חי'. הוא פנה אליי כי התמונה שפרסמתי הייתה תמונה שלי מול הנוף של ירושלים. אני לא הייתי הראשונה אצלו…" לורי נזכרת בחיוך.

היא בת 31, גננת במקצועה, שעבדה בבואנוס איירס כגננת ובמסגרות שונות של החינוך היהודי. הוא בן 39, בבואנוס איירס היו לו מפעל טקסטיל וחנות טקסטיל.

כחצי שנה אחרי שהתחילו "לצאת ברצינות", כמו שלורי אומרת, הם התחילו לדבר על עלייה לישראל, וכשנה וחצי אחר כך הגשימו את החלום. הם הגיעו לישראל ב-5 במרס, ממש עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל. מאז הם גרים במרכז הקליטה ברעננה ולומדים באולפן במרכז הקליטה. היא עובדת בגן בכפר סבא והוא עובד כשיפוצניק. העברית שלה מצוינת. גם העברית שלו טובה (כך לורי אומרת), אבל הוא מעדיף שהיא תדבר ותענה על השאלות בעברית…

את כל הקורות אותם לפני העלייה ומאז שעלו, הם מעלים בכל יום לאתר אינסטגרם שהקימו כחודשיים לפני העלייה. שמו: עולֶה. עולָה. עֲלייה. יש להם מאות עוקבים דוברי ספרדית מכל העולם, כאלף 'כניסות' ביום. "אנחנו מספרים על המסע שלנו. אנחנו מקבלים כל יום לייקים, הודעות ושאלות מאנשים שרוצים לעלות לארץ. אנחנו עונים על כל שאלה. אם אנחנו לא יודעים את התשובות אנחנו פונים לאנשים אחרים בארץ ושואלים אותם" אומרת לורי.

אילו שאלות אנשים שואלים?

לורי: למשל, כמה זמן צריכים ללמוד עברית עד שיודעים להסתדר בעברית ברחוב…? איך מרגישים באולפן? קשה? קל?

איך אתם מרגישים בארץ? באולפן? בתקופת הקורונה?

הם עונים יחד: מרגישים מצוין. כמו בבית שלנו. זה הבית שלנו.

האולפן מצוין ממש. למרות הקורונה הצוות והמורות עשו הכול כדי לעזור לנו. למדנו בזום. 

עד מתי תמשיכו עם אתר האינסטגרם?

הם: לא יודעים. כרגע אנחנו יודעים שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים כדי שהם ילמדו מהניסיון שלנו. אנחנו אוהבים לעזור לאנשים. זה חשוב מאוד וזה נותן לנו את הכוח להמשיך.

קישור לאינסטגרם