באולפן

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

אחרי חמישים שנה

אומרים שבישראל כולם מכירים את כולם, ואם אתה לא מכיר מישהו ברחוב, אתה בטח מכיר מישהו שמכיר אותו. מתברר שזה קורה גם כשכל אחד מגיע ממקום אחר בעולם. אולי כי בסופו של דבר, יהודים מכל העולם מגיעים לכאן, למדינה הקטנה שלנו. זה בדיוק מה שקרה לשתי תלמידות שהגיעו ללמוד עברית באולפן של המרכז הבינתחומי בהרצליה. סיפור סיפור!

לבנון־מילאנו־ישראל

פורטונה קורקוס לבית בלנגה נולדה בביירות בינואר 1957. אבא שלה היה איש עסקים שנסע הרבה בעולם, ולמשפחה היו חיים טובים, כמו לרוב היהודים בלבנון. בביירות חיו אז כ־6,000 יהודים, והיחסים שלהם עם הקהילה הנוצרית ששלטה בעיר היו טובים. המצב השתנה ב־1958, כשבלבנון פרצה מלחמת אזרחים. יהודים רבים עזבו את המדינה, אבל היו גם כאלה שנשארו, כמו משפחת בלנגה. פורטונה למדה בבית ספר יהודי, בי"ס אליאנס, המשפחה שמרה שבת, חגגה את החגים, התפללה בבית הכנסת, ועקבה אחרי מה שקורה במדינת ישראל השכנה. בשנות הששים המצב בלבנון נעשה עוד יותר קשה, חיי היהודים היו בסכנה ממשית, וב־1969, כשפורטונה הייתה בת שתיים עשרה, החליטו ההורים שצריך לעזוב.

הם חשבו לעבור לפורטוגל, אבל הבינו שאין שם קהילה יהודית, ואם הם רוצים ששלוש הבנות ושני הבנים שלהם יתחתנו עם יהודים, צריך למצוא מקום אחר. כך הגיעו לבסוף למילאנו שבאיטליה.

המשפחה התבססה במילאנו, פורטונה גדלה והלכה ללמוד באוניברסיטה. היא הפכה ליועצת כלכלית וגם למתרגמת ששולטת בחמש שפות – איטלקית, צרפתית, ערבית, ספרדית ואנגלית (ובקרוב גם עברית…).

בשנת 1978 התחילה לבקר בבית הקהילה היהודית בעיר, ושם הכירה את אלברטו קורקוס, יהודי איטלקי וציוני חם. הם התחתנו כעבור שנה, הביאו לעולם שני בנים, וחינכו אותם לאהוב את היהדות ואת ישראל. החינוך שלהם הצליח כל כך, ששני הבנים עלו ארצה. גם ההורים שלה עלו וחיים בהרצליה פיתוח. לפני ארבע שנים החליטו פורטונה ואלברטו לעלות בעקבות הבנים, אבל פורטונה המשיכה לעבוד באיטליה. רק לפני חצי שנה יצאה סוף סוף לפנסיה ואז התחילה ללמוד עברית באולפן רעננה והקיץ בהרצליה. אלברטו למד בצעירותו פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד כל השנים כפסיכולוג ארגוני. בארץ הוא משמש כיו"ר ארגון עולי איטליה.

לבנון־ברזיל־ישראל

טניה בטטא נולדה בביירות ביוני 1957 ונזכרת בילדות שלה בגעגועים ובאהבה. גם היא גדלה בבית יהודי חם ומבוסס, למדה בבית הספר של הקהילה ועזבה את לבנון עם כל המשפחה בשנת 1970, בגלל מלחמת האזרחים והסכנה ליהודים.

ההורים החליטו לעבור לארגנטינה, ובדרך לשם לבקר בני משפחה בישראל, בקנדה ובברזיל. המסע החל, המשפחה בישראל שמחה לקבל את הקרובים מלבנון והציעה להם להישאר. הם נשארו ארבעה חודשים, טניה אפילו התחילה ללמוד בבית ספר בתל אביב, אבל ההורים רצו להמשיך בתוכנית. שוב עלו בני המשפחה על מטוס והגיעו למונטריאול, קנדה, שם חיו גם קרובי משפחה רבים שלהם וגם שכנים וחברים מלבנון. חורף שלם עבר, והגיע הזמן להמשיך לברזיל, לבקר עוד קרובי משפחה בסאו פאולו.

החיים בסאו פאולו מצאו חן בעיניהם, בעיר חיה קהילה לבנונית וסורית גדולה, והמשפחה החליטה להישאר. טניה כבר הייתה כמעט בת ארבע עשרה. אחרי כמה שנים הכירה את נסים שריין, גם הוא יהודי שהגיע מלבנון, הם התחתנו והביאו לעולם בן ושתי בנות, בדרך הספיקו גם לחיות חמש שנים בניו יורק וטניה עשתה תואר שני. כשחזרו לברזיל בעלה עבד בבנק והיא התנדבה במרכז לאומנות.

אף על פי שהילדים שלהם, וגם הנכדים, חיים עדיין בברזיל, החליטו טניה ונסים לעלות לישראל. טניה החלה ללמוד באולפן בהרצליה, וכשהמורה שאלה כל אחד איך קוראים לו ומאין הגיע, היא ופורטונה גילו את העבר המשותף שלהן.

פגישה באולפן

טניה: "כשנפגשנו בכיתה באולפן, לא הכרנו אחת את השנייה. גם השם פורטונה לא הזכיר לי כלום, כי איתי בכיתה בביירות למדה ילדה בשם טונה ולא פורטונה. רק כשהתברר ששתינו נולדנו באותה שנה ובאותה עיר, הבנו שאולי למדנו יחד".

פורטונה: "אני אוהבת לשמור כל דבר, ועוד באותו יום חיפשתי תמונות מבית הספר בלבנון. הסתכלתי בתמונות ומיד זיהיתי את טניה. כן, שתינו למדנו באותה כיתה בבית הספר היהודי בביירות, ואחרי ששים שנה אנחנו שוב לומדות יחד, הפעם בכיתת אולפן במדינת ישראל!"

 

בכיתה בביירות בשנים 1968-1967

טניה: "כשהמשכנו לדבר ולספר אחת לשנייה על החיים שלנו, מצאנו עוד קשרים בינינו, עוד אנשים ששתינו מכירות. אפילו גילינו שאבא של בעלי חתום על המסמך שמוכיח שפורטונה יהודייה".

וכאן צריך הסבר: משפחת שריין חיה בעיר חאלב בסוריה. אב המשפחה, הרב שחוּד, נחשב לחכם של הקהילה. בשנת 1948, כמו בכל שנה, הם נסעו לחופשה בלבנון. בזמן החופשה קמה מדינת ישראל, התחילה מלחמת העצמאות, ומשפחת שריין לא יכלה לחזור לביתה בחאלב. הם נשארו בלבנון ושם נולד הבן נסים. עברו שנים, פורטונה במילאנו רצתה להתחתן עם אלברטו, והצטרכה להציג תעודת לידה שתוכיח שהיא יהודייה. על התעודה הזאת, שהיא שומרת עד היום, חתום הרב שחוּד, אביו של נסים.

פורטונה: "שתינו התרגשנו כשגילינו שלמדנו יחד כבר לפני ששים שנה. זה הפך אותנו לחברות ואנחנו גם מבלות יחד בשבתות. לשתינו יש בני משפחה בארץ, אבל נעים לגלות חברה מהעבר, זה עוזר להרגיש כאן עוד יותר בבית".

"בשבת האחרונה פורטונה ואלברטו אירחו אותנו בביתם" מספרת טניה עם אור בעיניים, ומוסיפה: "המפה על השולחן, כלי האוכל והכול – הזכירו לי את הטעם של הבית בלבנון, בבית הכנסת פגשנו גם את אבא של פורטונה והיה מרגש".

את בית הספר בביירות הן זוכרות לטובה. פורטונה מספרת כי המורים הרביצו להם עם שוט כשלא למדו היטב. טניה לא זוכרת את הפרט הזה. היא זוכרת שהמורים 'הרביצו בהם תורה' ושלמדו ברצינות הרבה שעות, לא כמו הילדים של היום שלומדים חצי יום… הם למדו באליאנס ארבע שפות: ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית.

את חוויית הלימודים באולפן הבין תחומי בהרצליה הן מסכמות כחוויה טובה. הן מדברות בהערכה רבה על המורה שלהם אסתי: "אסתי היא לא רק מורה מצוינת, היא גם קצת פסיכולוגית, יודעת לתת לכל אחד יחס אישי ובכיתה יש אווירה נהדרת". שתיהן רוצות להמשיך ללמוד עברית באולפן רעננה אחרי סיום אולפן הקיץ.

 

עם החברים בכיתה באולפן. בשורה הראשונה: פורטונה. בשורה השנייה: טניה 

ועל השאלה: "איך אתן מרגישות בישראל?" הן עונות:

טניה: "כשאני מסתכלת על האנשים בארץ, אני מרגישה שכולם מאירים לי פנים, אני מרגישה שהם כמו בני משפחה. אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת למרחבים ולגודל של ברזיל. בישראל הכול כל כך קטן וקרוב. כדי להגיע לים צריך לנסוע עשרים דקות, עומדים בחוף, מסתכלים לצד אחד ורואים את תל אביב, מסתכלים לצד השני ורואים את נתניה. הכול צפוף צפוף".

פורטונה: "גם אני מתגעגעת לאיטליה, וגם עוד לא התרגלתי למנטליות של הישראלים, אין כאן נימוסים, ובכל זאת, אני שמחה לחיות כאן".

שיהיה בהצלחה!

 

בתמונה למעלה: טניה (מימין) ופורטונה בכיתה באולפן במרכז הבין תחומי