כ-75% מההוצאות של האזרחים לתרבות, לבידור ולספורט היו הוצאות לשירותי תרבות: הצגות, סרטים, קונצרטים ועוד; היתר היו לרְכִישַת מוּצָרִים: מקלטי טלוויזיה, מחשבים אישיים, ספרים, משחקים ועוד.
עֵקֶב עבודות תַשְתִית, לא יהיו רכבות מבנימינה לתל אביב מיום שלישי לפנות בוקר עד יום ראשון (5 בנובמבר) לפנות בוקר. במשך 5 ימים יִיסָגְרו תחנות קיסריה-פרדס חנה, חדרה מערב, נתניה, נתניה ספיר, בית יהושע והרצליה. הרכבות לדרום יֵיצאו מתחנת תל אביב מרכז.
בניגוד לפעמים קודמות, שבהן נִסְגרו תחנות רכבת לימים אחדים בְּשֶל עבודות תשתית – לא יהיו הפעם הַסָעוֹתחִינָם לנוסעי הרכבת.
בימים אלה (2 בנובמבר 2017, המועד שבו פורסמה ידיעה זו) מְצַייְנִים 100 שנים להצהרת בלפור – המִסְמָך שנֶחְתַם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917, שבו מַכְרִיזָה בריטניה כי היא תִתְמוֹך בהֲקָמַת בית לְאוּמִילעם היהודי בארץ ישראל.
לאחר דיונים ארוכים והתנגדויות רבות פורסמה ההצהרה מִטַעַם ממשלת בריטניה בראשות לויד ג'ורג'. הצהרה זו שזכתה לשם 'הצהרת בלפור' הייתה ההישג המדיני המַשְמָעוּתִי הראשון של התנועה הציונית.
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותִשְתַדֵל במיטב מַאֲמָצֶיה להקל על השגת מַטָרָה זו, בתְנַאי בָּרוּר שלא יֵיעָשֶׂה שום דבר הֶעָלוּל לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עֵדוֹת לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמַעֲמָד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
אוֹדֶה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור
הצהרת בלפור (לע"מ)
השמחה וההתנגדות
לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם התקיימו עַצְרוֹתהזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו גם קבוצות מִיעוּט יהודיות שהכריזו מלחמה על ההצהרה ועל הציונות.
מיד לאחר מַתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בְּקֶרֶב מנהיגים ערביים במטרה לְמַמֵש את ההצהרה ולְהָסִיר את התנגדות הערבים.
ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, ומפגשים נוספים שהִתקיימו בְּעִקְבוֹתָיו, הביאו לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנוֹעַד להסדיר את היְחָסִים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצאלַפּועל.
ערבִיֵי ארץ ישראל, שבאותה תקופה היו רוב בארץ, התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פְּגִיעָה בִּזְכויותיהם. הם טענו לבַעֲלוּתמוּחְלֶטֶת על הארץ. היו להם נִימוּקִיםהיסטוריים, דמוגרפיים, משפטיים ואחרים.
הערבים נֶאֶבְקו במימוש ההצהרה בדרכים שונות: הגישו תַזְכִּירִים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נָקְטו בְּאַלִימוּת כנגד יהודים ויִישובים עבריים בארץ.
בשנת 1945 ביום השנה להצהרת בלפור, נֶעֶרְכו פְּרָעוֹת ביהודים, ובמיוחד בקהיר, באלכסנדריה ובטריפולי.
בקרב רבים מן היהודים הִתקבלה הצהרת בלפור כאֵירוּע היסטורי. היו שֶנָהֲגו לציין בתאריכים של אירועים "כך וכך שנים להצהרת בלפור", ולציין מִדֵי שנה את יום 'ב' בנובמבר' בעצרות.
ההצהרה מוּזְכֶֶּרת במְגִילַת הָעַצְמָאוּת שבה נִכְתב: "זְכות העם היהודי לִתְקוּמָה לאומית בארצו… הוּכְּרָה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917".
הפרלמנט של קטלוניה הִכְרִיז ביום שישי על עַצְמָאוּת. ההחלטה התקבלה בפרלמנט בברצלונה אחרי דִיוּןסוֹעֵר. 72 חברי פרלמנט הִצְבִּיעו בעד הִתְנַתְקוּת מממלכת ספרד והקמת רפובליקה חדשה, עשרה הִתְנַגְדו ושניים נִמְנְעו.