בכלֵי התקשורת בארץ ובעולם מִתְפרסמות כל הזמן ידיעות/ ספקולציות בנושא מַשָׂא ומַתָן לשחרור החטופים.

מְצַטְטִים מֵידָע שהגיע "מפי גורם ישראלי/ אמריקאי/ קטארי/ מצרי/ חמאסי על עִסְקָה קרובה"; מדברים בלי הפסקה על מספרים כאלה ואחרים, על תְנָאִים וקשיים;

אומרים: העִסקה קְרובה/ רְחוקה, מִתְקרבת/ מִתְרחקת.

אומרים שיש בישראל "אופטימיות זהירה" או "פסימיות" לגבי עִסקה קרובה;

דואֲגים לְהַזְכִּיר כי משא ומתן עם ארגון טרור ועם פּוֹשֵע כמו יחיא סינואר הוא לא משא ומתן נורמלי;

דואגים להזהיר מפני 'טרור פסיכולוגי', מפני מניפולציות שהחמאס מַפעיל על ישראל.

בבית יושבות המשפחות – וכל ידיעה/ ספקולציה כזו מַקְפִּיצָה אותם.

הם חיים בין תִקְוָוה ליֵיאוּש, בין ייאוש לתקווה.

אז מה עושים?

שותקים בסבלנות.

כדאי לכל הפוליטיקאים והכתבים והפרשנים והמומחים והדוברים והפאנליסטים בתוכניות הטלוויזיה האין סופיות להרגיע. לא לדבר על משהו עד שהוא לא קורה באמת. לא "אולי", ולא "ייתכן", ולא "כנראה" –  באמת!

הלוואי!