06:10: צה"ל פועל ברְצועת עזה – בדרום, במרכז ובצפון – מֵעל ומתַחַת לקַרקע
06:10: צה"ל נֶעֱרָך לכניסה לרָפיח
06:10: בסוף השבוע: יֶרי לגליל ולרמת הגולן
06:10: בִּתְגוּבָה: צה"ל תָקַף מַטָרות בלבנון
06:10: דִיווּחִים בסוריה על תְקיפה ישְׂרְאלית בסוף השבוע
06:10: לָרִאשונה בתוֹלְדות המדינה: חֶברת דֵירוּג האַשְרַאי מוד'יס מורידה את דֵירוּג האַשְרַאי של ישראל
06:10: שר האוצר: הודעת מוד'יס על הוֹרָדַת הדֵירוּג אינה כּוֹלֶלֶת טיעונים כַּלְכָּליים רציניים. היא כֹּל כּוּלָה מניפסט פוליטי
07:10: ב'כִיכַּר החֲטופים' בתל אביב הִתְקַיְימה אתמול עצֶרֶת לְמַעַן החטופים: "רגע האמת – חיים או מָוות"
07:10: המשטרה עָצְרָה אֱמֶש בתל אביב שבעה מַפְגינים בחֲשד "להֲפָרַת הסדר הציבורי וחֲסימת איילון דרום בסָמוך למֶחְלַף השלום, כולל הַדְלָקַת מְדוּרוֹת על הכְּביש"
07:10: אֲלָפִים הִפְגינו אתמול בתל אביב, בירושלים, בחיפה, ברחובות, בצומת כרכור ובמקומות נוספים בִּקְריאה לקיים "בְּחירוֹת עַכְשָיו"
בימים אלה של מלחמה הסתיים קרבמשפטי על התמונה ההיסטורית – תצלוםהצנחנים ליד הכותל, המוכר גם בשם "הצנחנים הבוכים".
את התצלום צילם הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל, ב-7 ביוני 1967 – יום שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי בידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הוא הפך לאחד הסמליםשל מלחמת ששת הימים ושל הקרב על ירושלים.
בקדמת הצילום נראים שלושה מחיילי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים 55 – חיים אושרי (מימין), יצחק יפעת (לימים רופא נשים) וציון כרסנטי או אברהם בורשטיין (משמאל). השלושה נושאים מבט אל הכותל המערבי שזה עתהנכבש. הצנחן הרביעי הנמצא מאחור הוא חיים כהן.
בין ציון כרסנטי לבין אברהם בורשטיין התחוללמאבק שהגיע אף לבית המשפט. שניהם טענו "אני החייל העומד בצד שמאל של התמונה".
טובים השניים
שלוש שנים לאחר שהחל בבית המשפט ה"קרב" בין שני הצנחנים – הגיעה הפרשה לסיומה בשבוע שעבר. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי שני הצדדים – ציון קרסנטי, שהגיע בעצמו לדיונים, ואברהם בורשטיין שהלך לעולמו – יוכלו להציג את עצמם כצנחן שבצילום.
הסרט מתרחש בישראל של שנת 1967 – לפני ואחרי מלחמת ששת הימים.
העלילה
נטע, צעירה מקיבוץ נצר סרני, חולמת להגיע לעיר הגדולה כדי לממש את חלומה ולהפוך לשחקנית. היא ובעלה עוזבים את הקיבוץ ועוברים לגור בתל אביב בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים – תקופת ההמתנה.
אחרי הניצחון ההרואי במלחמה נטע מצליחה להתקבל לתפקיד ראשי במחזמר חדש: "הליידי והצנחן". היא נוגעת בחלום אך במקביל היא נאלצתלהתמודד עם המציאות: בעל שחזר מהמלחמה הלום קרב. חברו, הנשוי ליעל, חברתה הטובה של נטע מהקיבוץ – נפל בקרב.
המוסיקה, הצילומים
יוצרי הסרט בחרו בז'אנר המיוזיקל – זו בחירה מעניינת ולא מובנת מֵאֵלֶיהָ. השחקנים מדברים, שרים ורוקדים. השירים נכתבו במיוחד למחזמר.
בנוסף להם – יש בסרט שני שירים אייקוניים מתוך התרבות העברית: שיר הפתיחה – פרח הלילך ושיר הסיום (שעליו אכתוב בהמשך).
את אחד הגיבורים בסרט, שלמה שנפל במלחמה, מגלם השחקן ידין גלמן. ידין, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפצע קשה במלחמה בעזה ומשתקם. עמית פרקש, המגלמת בסרט את אלמנת המלחמה יעל, היא אחות שַכּולה – אחיה הטייס נפל במלחמת לבנון השנייה.
בשל הנסיבות, יוצרי הסרט צילמו לפני כחודשיים פתיח חדש לסרט וערכו בו שינויים קלים נוספים.
יוצרי הסרט הקדישו אותו לשניים מחבריהם שנרצחו ב-7 באוקטובר.
חזרות על ההצגה נעשו באולם "צוותא" בתל אביב, אך לקראת העלאת ההצגה על הבמה פסלו מנהלי "צוותא" את ההצגה, והיא הועלתה לראשונה במועדון "בר-ברים" בתל-אביב באוגוסט 1968.
החזרה הגנרלית נערכה בקיבוץ נצר סרני. הקהל הגיב בזעם ואפילו באלימות.
עקב התגובות, הוציאו מההצגה את אחד השירים שעוררו את הזעם הגדול ביותר והבמאית ביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר.
באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרִשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות, הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.
הקברט הוצג מחדש, בשנים 2004 עד 2008, בהשתתפות המבצעים המקוריים.
המילים של חנוך לוין זעקו כבר אז, מייד אחרי המלחמה ההיא. רבים לא היו מוכנים אז ועדיין אינם מוכנים לשמוע או להבין.
המילים האלה זועקות היום את המלחמה הזו, שאנחנו עדיין בעיצומה, ואת המלחמה הבאה שחובה עלינו למנוע.
את ואני והמלחמה הבאה
מילים: חנוך לוין
לחן: ערן דינור
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה, המלחמה הבאה עלינו לטובה. את ואני והמלחמה הבאה, שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה, מחייכת איתנו המלחמה הבאה. כשאנחנו מחכים בחדר הלידה, מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה…
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. וכשכול זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה – המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
המלצה?
ראיתי את הסרט ב'יום הקולנוע הישראלי'. זה לא היה קל…
האולם היה מלא. הקהל צפה בסרט בדממה מוחלטת. היו צופים שיצאו באמצע ההקרנה.
אתה הולך לקולנוע כדי לנשום, כדי לברוח לשעתיים לעולם אחר. בסרט הזה – אי אפשר לברוח. אין אסקפיזם… להפך!
אתה מבין ויודע: המציאות שלנו היא במידה רבה ההמשך ואולי גם התשובה ל'מנצחים' של אז; לאופוריה של ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים; ללופ הבלתי נפסק של מלחמות ותוצאותיהן.
