מורשת

מגש הכסף

מגש הכסף

השאר מסופר בתולדות ישראל

המשורר נתן אלתרמן כתב את השיר 'מגש הכסף' ב-19 בדצמבר 1947 במדורו 'הטור השביעי' בעיתון דבר. היה זה שלושה שבועות לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ותחילתה של מלחמת העצמאות.

בראש השיר מצטט אלתרמן את דבריו של הנשיא הראשון חיים ויצמן שאמר "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף".

השיר הפך למעין שיר זיכרון ל'מגש הכסף' – הנערים והנערות שמסרו את חייהם על הקמתה של המדינה ועל קיומה.

מלחינים אחדים התאימו למילים של אלתרמן לחנים. ביניהם: חיים אלכסנדר, נחום היימן, נורית הירש ואורי קריב.

הנה שלושה לחנים ל'מגש הכסף' בביצוע יהורם גאון: הלחן של נחום היימן, של נורית הירש ושל אורי קריב.

---

---

הנה מילות השיר. קורא את השיר: חיים איטקיס ששכל את שני בניו: סגן משנה ברק איטקיס, קצין בחיל הים ואחיו, טייס הקרב רב סרן עמיחי איטקיס.

---

---

מַגַּשׁ הַכֶּסֶף  /  נתן אלתרמן

"אין מדינה נִיתֶנֶת לְעם על מגש של כסף" (חיים וייצמן)

… וְהָאָרֶץ תִּשְקֹט, עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת
תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.
וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת…-
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי…

הִיא לַטֶקֶס תִּכּוֹן. הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.
— אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ
נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם
הָלוֹך וְהַחֲרֵשׁ.
לֹא הֶחֱלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגוֹע,
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים – –
דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ
וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ.
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.

כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל…

---

---

הנה הסבר השיר 'מגש הכסף' בעברית קלה יותר:

הארץ תהיה שקטה אחרי המלחמות…

בגבולות עם המדינות השכנות עדיין רואים את עשן המלחמה, מלחמת השחרור.

האומה (העם) עומדת בלב כואב, אבל היא חיה ונושמת

והיא מתכונננת לקבל את הנס, את הפלא היחיד במינו של הקמת מדינת ישראל.

האומה מתכוננת לטקס הקמת המדינה שתקום מול כל אויביה. (הסהר = ירח הוא סמל האיסלם).

האומה תעמוד לבושה בגדי חג עם הרגשת חג בלב אך גם מלאה אֵימָה ופחד מהעתיד.

 

אז יֵצאו ויתקרבו אליה בצעדים איטיים נערה ונער

ולאט הם יֵלכו ויתקרבו אל האומה.

הם לובשים בגדי חול ובגדי צבא, נעליהם כבדות כנעלי חיילים

הם עולים בדרך, הולכים ושותקים.

הם עדיין לא החליפו את בגדי החיילים והמלחמה ולא ניקו עוד במים את מה שהשאירו על בגדיהם המלחמה והעבודה הקשה בימים ובלילות האש.

הם עייפים מאוד.

הם נזירים ממרגוע – אינם יודעים שקט, שלווה ומנוחה.

אך צעירים הם ומלאים ברוח נעורים עבריים.

הם עומדים דום בלי לזוז מול האומה

ואין סימן שמראה אם הם חיים או שנהרגו במלחמה.

אז תשאל האומה, בדמעות בכי ובהתרגשות:

'מי אתם'?

והשניים יענו לה בשקט:

'אנחנו מגש הכסף. עלינו את קיבלת את המדינה'.

כך יאמרו ויפלו לרגלי האומה – והשאר יסופר בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

---

 

בארץ

מִסְדַר הַנוֹפְלִים

מִסְדַּר הַנּוֹפְלִים / חַיִּים חֵפֶר

את המקאמה 'מסדר הנופלים' כתב חיים חפר אחרי מלחמת ששת הימים. המקאמה נקראת מאז בטקסי זיכרון לחללי צה"ל.

את מסדר הנופלים קורא בחדשון חיים איטקיס, ששָכַל את שני בניו: סגן משנה ברק איטקיס, קצין בחיל הים, בן 20 בנופלו ואחיו, טייס הקרב רב סרן עמיחי איטקיס, שנפל שלוש עשרה שנים אחרי אחיו הבכור והוא בן 28 שנים בנופלו.

מִסְדַּר הַנּוֹפְלִים / חַיִּים חֵפֶר

הֵם בָּאִים מֶן הֶהָרִים, מִן הַשְּׁפֵלָה, מִן הַמִּדְבָּר הֵם בָּאִים –

שֵׁמוֹת, פָּנִים, עֵינַיִם – וּמִתְיַצְּבִים אֶל הַמִּסְדָּר. הֵם בָּאִים בְּצַעַד

גַּבְרִי, חֲזָקִים וּשְׁזוּפִים, הֵם יוֹצְאִים מִתּוֹךְ הַמְּטוֹסִים הַמְּרֻסָּקִים

וּמִן הַטַּנְקִים הַשְּׂרוּפִים / הֵם קָמִים מַאֲחוֹרֵי הַסְּלָעִים, מַעֵבֶר

לַדְּיוּנוֹת וּמִתּוֹךְ תְּעָלוֹת הַקֶּשֶר / גִּיבּוֹרִים כָּאֲרָיוֹת, עַזִּים כַּנְמֵרִים

וְקַלִּים כַּנֶּשֶר //

וְהֵם עוֹבְרִים אֶחָד אֶחָד בֵּין שׁוּרוֹת שֶׁל מַלְאָכִים / הַמַּאֲכִילִים

אוֹתָם מַמְתַּקִּים וְעוֹנְדִים עַל צַוָּארָם פְּרָחִים / וַאֲנִי מַבִּיט בָּהֶם

וְהֵם כֻּלָּם שְׂמֵחִים / אֵלֶה הָאַחִים שֶׁלִי, אֵלֶה הָאַחִים //

וְהֵם פֹּוגְשִׁים זֶה אֶת זֶה, עַינַיִם שְׁחֹורוֹת וּכְחֻלּוֹת וְחוּמוֹת / וְהֵם

מַזְכִּירִים זֶה לָזֶה שֵׁמוֹת וְכֵלִים וּמְקוֹמוֹת וּמוֹזְגִים זֶה לָזֶה סִפְלֵי

קָפֶה וְתַה / וּמִתְפָרְצִים פִּתְאֹם יַחַד בִּקְרִיאוֹת: כִּיפַק– הֵי! / וְהֵם

פּוֹגְשׁים בַּקָּהָל הָרַב רֵעִים וִידִידִים / וְהַמְפַקְּדים טוֹפְחִים עַל

שְׁכֶם הַטּוּרָאִים וְטוּרָאִים לוֹחֲצִים יָד לַמְפַקְּדִים / וְהֵם פּוֹרְצִים

בְּשִׁירָה וּמוֹחֲאִים כַּפַּיִם / וּמַקְשִׁיבִים לָהֶם בְּהִתפָּעֲלוּת כָּל יוֹשְׁבֵי

הַשָמַיִם / וְהַפְּגִישָׁה נִמְשֶכֶת יוֹם וָלַיְלָה, יוֹם וָלַיְלָה / כִּי חֲבוּרָה

שֶׁכָּזֹאת לֹא הָיְתָה עוֹד לְמַעְלָה / וְאָז פִּתְאֹם שוֹמְעִים הֵם קוֹלוֹת

מֻכָּרִים בּוֹכִים וְהֵם מַבִּיטִים הַבַּיתָה אֶל אַבָּא וְאִמָּא, אֶל הַנָּשִׁים,

הַיְלָדִים וְהָאַחִים / וּפְנֵיהֶם דּוֹמְמוֹת וְהֵם עוֹמְדִים נְבוֹכִים, וְאָז

מִישֶׁהו מֵהֶם לוֹחֵשׁ: סְלִיחָה, אֲבָל הָיִינוּ מֻכְרָחִים / נִצַּחְנוּ

בַּקְּרָבוֹת וְכָעֵת אָנוּ נָחִים / אֵלֶּה הָאַחִים שֶׁלִּי, אַלֶּה הָאַחִים //

 

וְכָכָה הַם עוֹמְדִים וְהָאוֹר עַל פְּנֵיהֶם / וְרַק אֱלֹהִים לְבַדוֹ עוֹבֵר

בֵּינֵיהֶם / וּכְשֶדּמָעוֹת בְּעֵינָיו הוּא מְנַשֶּׁק אֶת פִּצְעֵיהֶם / וְהוּא

אוֹמֵר בְּקוֹל רוֹטַט לְמַלְאָכָיו הַלְּבָנִים: אֵלְּה הַבָּנִים שלי / אֵלָּה

הַבָּנִים. //