היום הזה, השבוע הזה, השנה הזו

עבר, הווה, עתיד

כתבה: ציפי מזר

בכל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו מזכירים את 6 מיליון הנרצחים, בהם גם הסבים והסבתות והדודים והדודות שלי שלא זכיתי להכיר;

בכל שנה אנחנו נחשפים לעוד ועוד סיפורים על הזוועות מפי הניצולים שחיים עדיין בינינו;

אנחנו יונקים השראה מתעצומות הנפש של הניצולים שהצליחו לבנות כאן חיים חדשים, להקים מדינה, להקים משפחות; 

בכל שנה אני מודה בליבי להוריי זיכרונם לברכה שראו את הנולד ועלו לישראל מאירופה שנים לפני האסון שקרה לעם היהודי ולבני משפחותיהם שנשארו שם;

אני מודה להם על שנולדתי חופשייה ובטוחה במדינה שלי, במולדת, לא בארץ נֵכָר. בזכותם איני יודעת טעמן של גלות ושנאת יהודים; 

בכל שנה אני מאמינה להבטחה: "לעולם לא עוד!", כי יש לנו מדינה, ויש לנו צבא;

בכל שנה מרגישים ביום הזה באוויר את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת יום העצמאות הממשמשים ובאים. קשה להפריד ביניהם. 

והשנה…

השנה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל כמו התאחדו. גם יום העצמאות יהיה שונה. 

רבים, ואני בתוכם, איבדו את האמון בהבטחות ובסיסמאות.

השנה – צעדתי היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם דגל ישראל לבית העלמין הצבאי ברעננה, עיר מגוריי, שבו נטמן היום לוחם צה"ל שנהרג אתמול בכרם שלום. משפחתו עלתה מצרפת לישראל לפני שנים אחדות. בני המשפחה הספידו את הנופל בצרפתית… חבריו ספדו לו בעברית.

רחובות רעננה ובית העלמין התמלאו באלפי תושבים ותיקים ועולים, תלמידים, חיילים ודגלים. ממש כמו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

כולם באו להצדיע לבן העיר שנפל. ועל פני כולם ניכר הכאב הטרי, כאב 7 באוקטובר, כאב המלחמה.

השנה – אין זה יום זיכרון רק לעבר, לנֵכָר… 

השנה – זהו יום זיכרון להווה. לכאן ועכשיו. ולמחר.

האמנם: לעולם לא עוד?

בתמונה: הדלקת נרות בכיכר דיזנגוף לזכר הנפגעים, ע"י User:Poliocretes, תחת רישיון