העברית היא שָׂפָה מִגְדָרית. זו עוּבְדָה. ברוב נְטִיוֹתהפועל, בשְמות העֶצֶם, בשְמות התוֹאַר, בשם המספר ובנְטִייַת מילות היַחַס יש הֶבְדֵלדִקְדוּקִי בין זכר ונקבה.
ויש עוד עוּבְדָה: העברית נותנת יַחַס של כָּבוד לצורַת הזכר. גם אם יש בקָהָל 100 נשים וגבר אחד – על פי העברית יש לִפְנוֹת אֲלֵיהֶם בִֹּלְשון זכר רבים. למה? ככה זה בעברית…
מיכאלי, המַגְדִירָה את עַצְמָה כפמניסטית, מַקְפִּידָה כבר שנים אחדות לדבר בלשון נקבה, ולפעמים בלשון זכר ונקבה. היא אומרת: אנחנו מדברות ומדברים (ולפעמים רק: מדברות) …האזרחיות והאֶזְרָחִיםבישראל חושבות וחושבים … עוֹפֶר ואני מְדברות…
נזכיר רק את הפָּן הדִקְדוּקִי והוא ברור: כשמדברים על קבוצה שיש בה גם נשים וגם גברים, גם ילדים חמודים וגם ילדות חמודות, גם ספרים וגם מחברות – יש לדבר בלשון זכר רבים: עשרים ושלושה נשים וגברים, ילדים וילדות חמודים, ספרים ומחברות חדשים.
האקדמיה ללשון העברית פרסמה תשובות לכמה שאלות שהציבור שואל בימים אלה בנושא הקורונה. הנה קטעים מתוך התשובות. התשובות המלאות – באתר האקדמיה.
נְגיף
החלופה העברית למילה וירוס היא נְגִיף – המילה חודשה בהשראת המילה "מַגֵּפָה" (מן השורש נג"ף) המוזכרת לא מעט בתנ"ך במשמעות של מחלה המַפִּילָה חֲלָלִים רבים.
נְגִיף ולא "נָגִיף"! על פי החלטת האקדמיה יש להגות נְגִיף – בשווא ולא בקמץ. נְגִיף כמו נְחִיר, רְכִיב, שְׁרִיר, שְׁתִיל.
הנְגיף קורונה / נְגיף הקורונה
התשובה על השאלה נגזרת ממעמדו של השם "קורונה" – האם מדובר בשם פרטי כמו "משה" או "מרים" או שמדובר במעמד דומה לשם של צמח או של בעל חיים. כידוע לשמות פרטיים אין מוסיפים יידוע, כי בהיותם שם פרטי הם מיודעים מאליהם. לעומת זאת לשמות צמחים ובעלי חיים, כמו "כלנית" או "קנגורו", אפשר להוסיף את ה' הידיעה.
נראה שאין הכרעה ברורה בדבר מעמדו של השם "קורונה", וכן שמות של נגיפים וחיידקים אחרים.
אם כן אלו הרואים בשם "קורונה" שם פרטי ממליצים לומר "הנגיף קורונה" – במבנה של שם ותמורה (כמו המלך דוד). אחרים אינם רואים בעיה ביידוע השם "קורונה" ואינם מרגישים אפוא צרימה בצירוף "נגיף הקורונה".
האם צריך לתת שם עברי לנְגיף?
נְגיפי קורונה הם משפחה גדולה של נְגיפים שקיבלו את שמם בשל צורתם כשמתבוננים בהם במיקרוסקופ: צורת כֶּתֶר או בלטינית קורונה. אל האקדמיה ללשון העברית הִגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנְגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרוֹוַחַת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנְגיפים.
להידבּק או להידבֵק
שתי הצורות לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק משמשות – הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.
בבניין נפעל יש דגש קל אחרי שווא נח באות ב בצורות העבר וההווה: נִדְבַּק, נִדְבַּקְתִּי,נִדְבָּקִים. לעומת זאת בצורות העתיד ושם הפועל אין דגש ב־ב:יִדָּבֵק, לְהִדָּבֵק (בלי ניקוד: יידבק, להידבק). אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'אם לא תישָמרו תידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.
מן השורש דב"ק יש פועל גם בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק. פועל זה גם הוא משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת (בלי ניקוד: מידבקת ולא מְדַבֶּקֶת).
לכבוד יום המשפחה אנחנו מביאים מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית כמה עובדות על השימוש בעברית של מילים הקשורות למשפחה.
מתחתנים ונישאים
זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים.
בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם: מתחתנים בלשון היום־יום ונישאים בעיקר בהקשרים רשמיים ובלשון גבוהה. מבחינה זו ההכרעה מה לכתוב בהזמנה תלויה באופי שרוצים לשוות לה – פשוטה ואישית או טקסית וחגיגית.
והעיקר שיהיה במזל טוב!
אמא או אימא?
המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא. צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת. עם פרסום כללי הכתיב המלא החדשים (תשע"ז) גם הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם נכתבות ביו"ד: אימו, אימות־(קריאה), אימותינו וכדומה.
חם וחמות, חותן וחותנת
חם וחמות הם המונחים הרגילים לציון הורי בן הזוג, הן הורי האיש הן הורי האישה.
דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.
נטיית אב, סב, אח, חם
למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים הללו שונות.
למילה אָב דרך נטייה מיוחדת, בתוספת יו"ד (תנועת i): אָב, אֲבִי־(המשפחה) וגם אַב־(המשפחה), אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, אָבִיהָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם, אֲבִיהֶן.
כך נוטות גם המילים אָח וחָם, למשל: אָחִיו, חָמִיו, אָחִיהָ, חָמִיהָ, אֲחִיכֶן. הקשר הדקדוקי בין אָח וחָם קיים גם בצורות הנקבה: אָחוֹת, חָמוֹת; וברבים אֲחָיוֹת, וכך גם חֲמָיוֹת.
לעומת אב, אח וחם, נטיית המילה סָב היא הנטייה הרגילה במילים במשקל זה, כגון רָץ, עָב: סָב, סַב־(המשפחה), סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן. ובנקבה: סָבָה, סָבַת־(המשפחה), סָבָתִי, סָבָתְךָ, סָבָתוֹ, סָבָתֵנוּ וכו'. ברבים: סָבִים וסָבוֹת. לצד הצורות סָב וסָבָה משמשות ביחיד הצורות סַבָּא וסָבְתָא (שמקורן בארמית).
במקרא אנו מוצאים שָׂב בשי"ן שמאלית במשמעות זָקֵן. במהלך הדורות השתנה כתיבהּ של המילה לסמ"ך (מן הסתם בהשפעת הארמית), ובדורות האחרונים היא התייחדה לציון אבי האם או האב.
סבות או סבתות?
הצורות סַבָּא (במקור סָבָא) וסָבְתָא מקורן בארמית, והן משמשות לצד מקבילותיהן העבריות סָב וסָבָה. כשם שבצורת הזכר סבא עוברים ברבים לעברית – סָבִים, כך גם במילה סבתא – סָבוֹת (ולא סבתות).
סבא רבא, סבתא רבתא
השאלה איך נכנה את הורי סבֵינו היא שאלה כמעט יום־יומית בדור האחרון. האקדמיה בחרה בצירוף המהלך סַבָּא רַבָּא על דרך הארמית ('רבא' בארמית – גדול) ובנקבה קבעה סָבְתָא רַבְּתָא (רַבְּתָא היא צורת הנקבה הארמית של רַבָּא). לצד אלו אפשר להשתמש גם בצירופים סָב גָּדוֹל, סַבָּא גָּדוֹל; סָבָה גְּדוֹלָה, סָבְתָא גְּדוֹלָה.
ומה צורת הרבים? סָבִים גְּדוֹלִים, סָבוֹת גְּדוֹלוֹת.
חמה או חמות?
חָמוֹת – כמו אָחוֹת; וברבים חֲמָיוֹת – כמו אֲחָיוֹת.
איך נקרא נכד האח?
לציון נכד האח או האחות נקבע המונח נֶכְדָּן (בנקבה נֶכְדָּנִית). ליחס ההפוך נקבעו הצירופים דּוֹד רַבָּא ודוֹדָה רַבְּתָא ולצידם גם דּוֹד גָּדוֹל ודוֹדָה גְּדוֹלָה.
בן הנין – ריבע או חימש?
בדורות האחרונים רבים זוכים לראות לא רק נכדים ונינים אלא גם בנים ובנות של נינים. על השאלה מהו כינויו של בן הנין היו הדעות חלוקות: מקצת האנשים נקטו את המילה המקראית רִבֵּעַ, ואחרים את המילה המחודשת חִמֵּשׁ, חידוש המיוחס לביאליק.
המחלוקת בין 'ריבע' ל'חימש' הונחה על שולחנה של הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה. הוועדה הפנתה את השאלה לציבור, והתברר שבקרב דוברי העברית יש עדיפות ל'חימש'. הנימוק להעדפה זו הוא שטבעי יותר לאדם לספור גם את עצמו בחישוב הדורות – ובן הנין הוא החמישי למניין הדורות כולל סב הסב. ואומנם בשנת תשע"ה אישרה האקדמיה את המונח חִמֵּשׁ (בלי ניקוד חימש) לציון בן הנין. צורת הנקבה היא חִמֵּשָׁה (בלי ניקוד חימשה) וברבים חִמֵּשִׁים(בלי ניקוד חימשים).
בת דוד או בת דודה?
שתי דרכי הבעה מצויות בלשוננו: בדרך הראשונה מתאימים את הצירופים לקרבה המדויקת: 'בן דודה', 'בני דודה', 'בת דוד' וכדומה. נוהגים בה בייחוד דוברים ממוצא מזרחי. בדרך השנייה נוהגים להחיל את ההתאם במין ובמספר על הצירוף כולו: זכר יחיד – 'בן דוד'; נקבה יחידה – 'בת דודה'; זכר רבים – 'בני דודים'; נקבה רבות – 'בנות דודות'. דרך זו נוקטים בייחוד דוברים ממוצא אשכנזי. לשתי הדרכים יש על מה לסמוך, ושתיהן כשרות.
האם אחד משלישייה נקרא תאום?
המילה תאומים נתפסת בדרך כלל כמציינת שניים בגלל השימוש הרווח בה, ואולם היא טובה גם לציון שלושה ויותר. צורת המילה תאומים היא צורת רבים רגילה ולא צורת זוגי. בעבר דנה הוועדה למילים בשימוש כללי בסוגיה והצעתה היא "תאומי שלישייה".
ואיך אומרים בעברית אח חורג?
בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית בחודש דצמבר 2015, אושרה ההצעה שָׁלוּב לצד המילה הוותיקה 'חורג'.
לרגל יום השפה העברית מביא אתר האקדמיה ללשון העברית חיבור נחמד בחרוזים שכתבה עידית גילאור אבולעפיה.
היא כותבת, בין השאר: כשסבתא שלי רצתה להגיד מוסך, היא אמרה גראז', גלגיליות היו אצלה סקטים ותא מטען – בגאז', למחם היא קראה סמובר ולחיובי פוזטיבי, יציב היה אצלה סטבילי ויצירתי היה קריאטיבי…
הנכדה מסכמת ואומרת: סבתא שלי נהגה לומר שהולך ופוחת הדור, אבל היא לא ידעה שלמרות הכול אנחנו לא מתקדמים לאחור!
באתר האקדמיה ללשון העברית אנחנו קוראים: במהלך השבוע שמתחיל בט"ו בטבת, 12 בינואר – שבו מצוין יום העברית תש"ף – תחנות הרכבת הקלה בירושלים יעוטרו בכרזות צבעוניות שמסבירות מילים וביטויים הקשורים לתחבורה ולנסיעה הציבורית וללשון הירושלמית. עובדי הרכבת הקלה יחלקו לנוסעים חוברות שבהן כל הכרזות.
השנה הלועזית החדשה היא שנת אלפיים ועשרים (ולא 'אלפיים עשרים') – כלומר בווי"ו החיבור לפני הרכיב האחרון של שם המספר. כך היה גם בשנים הקודמות – לפני הרכיב האחרון באה ו' החיבור: אלפיים ואחת, אלפיים ועשר, אלפיים וּתשע עשרה.
רוב שמות המספר בלשוננו מורכבים מכמה מילים המייצגות את הספרות השונות של המספר – יחידות, עשרות, מאות וכן הלאה. נשאלנו מה דינה של ו' החיבור במספרים אלו.
בעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר. לפי זה: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. וכמובן, אלפיים וְעשרים.
לעיתים קרובות יש בלשון המקורות ו' לפני כל האיברים המרכיבים את שם המספר, ולא רק לפני האחרון. למשל: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו). גם בסדר המספרים ההפוך – הרווח בתנ"ך – יש חזרה על ו' החיבור, למשל: "וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ה, לא), "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א).
בלשון המקורות יש כמעט תמיד ו' לפני האיבר האחרון, למשל: "וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית נ, כב).
בעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל רק ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. אך כמובן אין מניעה לחזור על ו' החיבור גם לפני האיברים האחרים, כרגיל בלשון המקורות.
בלשון הדיבור מוותרים לעיתים על ו' החיבור במספרים שאינם מסתיימים ביחידות, כגון "מאה שלושים", "אלפיים חמש מאות". אבל בדיבור רשמי ובכתיבה ראוי ללכת על פי המקורות ולהוסיף ו': מאה ושלושים, אלפיים וחמש מאות וכיוצא בהם.
הגיית ו' החיבור במספרים
הכללים הרגילים של ו' החיבור תְקֵפִים גם בשם המספר. ברגיל היא מנוקדת בשווא, כגון וְחָמש, וְעֶשרים. אבל לפני שווא היא מנוקדת בשורוק ונהגית כתנועת u: וּשְׁניים, וּשתיים, וּשלושה, וּשמונֶה, וּשמונָה, וּשנים עשר, וּשתים עשרה; וכך גם לפני אותיות בומ"פ: וּמאה, וּמאתיים, וּמיליון, וּמיליארד. לפני חטפים תנועת ו' החיבור כתנועת החטף, ולכן הוגים ומנקדים וַחֲמישה, וַעֲשרה, וַחֲמישים.
בתנ"ך ו' החיבור מנוקדת בקמץ אם המילה שאחריה פותחת בהברה מוטעמת, כגון בצירופים בשר וָדָ֫ם, יומם וָלַ֫יְלָה, כפתור וָפֶ֫רַח. על פי החלטת האקדמיה אפשר, אך לא חובה, לנהוג כך גם בשם המספר כאשר האיבר האחרון פותח בהברה מוטעמת. אם כן אפשר לנקד ולהגות שלושים וָשֵׁ֫ש, עשרים וָתֵ֫שע, אך אפשר גם שלושים וְשש, עשרים וְתשע.
כל לומד עברית וגם כל מי שעברית היא שפת האם שלו יודע שאחד הקשיים בעברית הוא הגיית שם המספר. רבים רבים לא מצליחים לדייק בו.
הנה דברים המתפרסמים באתר האקדמיה ללשון העברית באחת השאלות הנוגעות לשם המספר – המספר המעורב משלם ומשבר עשרוני:
שמות מספר המורכבים משלם ומשבר עשרוני העמידו לפני האקדמיהאתגר קשה, והסוגיה – אף שהצביעועליה במליאת האקדמיה – הוחזרה לוועדת הדקדוק ולא הוכרעה עד היום.
איזה מין דקדוק….
דרך אחת להביע את המספר המעורב שבו שבר עשרוני היא בשיטה הנהוגה בשידורי הרדיו המוקפדים: כך למשל אם המדד עלה ב־3.21% אומרים: 'שלושה אחוזים ועשרים ואחת מאיות', ואם הוא ירד ב־0.2% אומרים 'שתי עשיריות האחוז'. בדרך זו עוקפיםאת המבנה העשרוני של המספר. ואולם צורת הבעה זו אינה יפה למי שעוסק במספרים ביום יום.
השאלה הסבוכה כאן היא הפיצול במין הדקדוקי בין המספר השלם, שאמור להתאיםלשם הנמנה, ובין השבר העשרוני שהוא למעשה מספר סתמי, כלומר בנקבה. לפי ההיגיון הלשוני מתבקש לומר למשל 'שלושה אחוזים נקודה עשרים ואחת' – השלם 'שלושה' בזכר מותאם לשם 'אחוזים' והשבר 'עשרים ואחת' בנקבה כמספר סתמי. ואולם אם מציינים את השם הנמנה בסוף, המבנה המתקבל קשה אף יותר: 'שלושה נקודה עשרים ואחת אחוזים'.
היו שסברו שפיצול זה במין הדקדוקי הוא מעמסה שאי אפשר להטיל על הדוברים. בעלי הדעה הזאת הציעולהחיל את המין הדקדוקי של השם הנספר גם על השבר: 'שלושה נקודה עשרים ואחד אחוזים'.
הצעה מרחיקת לכת נוספת הייתה לראות במספר כולו מספר סתמי ולהשתמש תמיד בנקבה: 'שלוש נקודה עשרים ואחת אחוז(ים)'.
אז איך אומרים?
כיום המזכירות המדעית של האקדמיה מציעה לשואלים את האפשרויות האלה:
שלושה אחוזים נקודה עשרים ואחת
שלושה נקודה עשרים ואחת אחוזים
שלושה נקודה עשרים ואחד אחוזים
שלושה אחוזים ועשרים ואחת מאיות (האחוז).
כמובן כאשר המספר בא לעצמו ואינו מונה דבר־מה, הוא ייאמר בלשון הסתמית, כלומר בנקבה, למשל: 'שלוש נקודה עשרים ואחת', ואף 'שלוש נקודה שתיים אחת'.
הדוברים בני ימינו רגילים לומר את המספר המעורב(שלם ושבר) ברצףורק בסופולצייןאת הדבר הנמנה: 'שלושה וחצי חדרים', 'שניים ורבע אחוזים' וכדומה. ואולם בוגריבתי הספר מכירים את התיקון שלפיו יש לומר את הדבר הנמנה לפני השבר: 'שלושה חדרים וחצי', 'שני אחוזים ורבע'.
האקדמיה ללשון העבריתנדרשה לסוגיה זו, והחליטה שאומנם הדרך המועדפת היא הדרך השנייה 'שלושה חדרים וחצי', ואולם איןמניעהלהשתמש גם בדרך הראשונה 'שלושה וחצי חדרים'.
בתמונה: בתי הדירות מעונות העובדים בפינת הרחובות פרוג ופרישמן בתל אביב (ויקיפדיה)
לקראת יום העברית שיחול בי"ט בטבת, 16 בינואר, מזמינה האקדמיה ללשון העברית את קהל המורים ואוהבי העברית לרכוש ערכה חגיגית ליום העברית תש"ף שבה שמונה כרזותמלוותבהסברים מילוליים קצרים מהפרסומים של האקדמיה ברשתות החברתיות וכרזה חגיגית גדולה בסימן "עברית – שפה שאוהבים". בערכה גם עותָקים צבעוניים לפעילות כיתתית מְאַתְגֶרֶת.
