חוזרים לבית הספר

עם יַלְקוּט וקַלְמָר

האקדמיה ללשון העברית מְפרסמת מָדוֹר מיוחד לרגל החזרה לבתי הספר.

הינה טְעימות קלות מתוך המָדור: 

שמים ילקוט על שכם

כל תלמיד נושֵׂא על גַבּו יַלְקוּט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוּכָּר לנו היו דַווקָא אֲבָנים, כמְסופר על דוד לפני מִלְחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקְטו את חֶפְצֵיהֶם. 

בעברית בת ימֵינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מְקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומַשְמָעָה היְסודי תֵיבה, קופסה. התיק נִזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תְפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מָעוֹת – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצַר מן התיק הפועל תִּיֵּק.

מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית.

המילה תרמיל נתייחדה לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התַרְמִילָאִים.

משולחן הכתיבה:

מַצְבֵּעַ (טוש, לורד)

מַצְבֵּעַ הוא כלי כתיבה שבתוכו חומר ספוג דיו בצבעים שונים.

מַדְגֵּשׁ (מרקר)

מַדְגֵש הוא כלי כתיבה בעל קצה רחב סָפוּג בדיו בצבע זוהר ושָקוף – להדגשת מילים או קְטעים בטקסט.

מְחִיקוֹן (טיפקס)

מְחיקון הוא נוזל מְחיקה המיועָד להסתיר סימנים לא רְצויים, כגון טָעויות דְפוס.
אֶמצעי מְחיקה ותיק יותר הוא המַחַק העשוי גומי ונועַד למְחוק סימָנים שנִכתבו בעיפרון. מַחַק (במלעיל, כמו נַחַל) – זו צורתה התִקנית של המילה. בפי רבים: מָחָק (כמו נָהָר) וגם מוֹחֵק.
הפועל מָחַק במַשְמָעות הֲסָרַת סימָני כתב מוּכָּר מלשון חז"ל. קָרוב אליו הפועל המִקְרָאִי מָחָה: 'מָחָה את שְמו או את זִכרו'.