המַחסור ברופאים פסיכיאטריים בישראל הפך להיות קריטי מאז 7 באוקטובר, עם העלייה הגדולה בצורך לקבל טיפול נַפְשִי.
גם הצורך במוּמְחים ברְפואה משפטית ורופאי שִיקוּם עלה במאות אחוזים. במִקְצוֹעַ הפסיכיאטריה חסרים 400 רופאים. לפי נתוניההסתדרות הרפואית, יש בארץ רק חמישה רופאים מומחים ברפואה משפטית.
ההסתדרות הרפואית דורשתמהמדינה לְהכיר במקצוע הפסיכיאטריה כמקצוע במְצוּקה ולתת לו עדיפות. הרופאים דורשים לשפר גם את התנאים של רופאי השיקום והמומחים לרפואה משפטית.
בימים אלה של מלחמה הסתיים קרבמשפטי על התמונה ההיסטורית – תצלוםהצנחנים ליד הכותל, המוכר גם בשם "הצנחנים הבוכים".
את התצלום צילם הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל, ב-7 ביוני 1967 – יום שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי בידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הוא הפך לאחד הסמליםשל מלחמת ששת הימים ושל הקרב על ירושלים.
בקדמת הצילום נראים שלושה מחיילי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים 55 – חיים אושרי (מימין), יצחק יפעת (לימים רופא נשים) וציון כרסנטי או אברהם בורשטיין (משמאל). השלושה נושאים מבט אל הכותל המערבי שזה עתהנכבש. הצנחן הרביעי הנמצא מאחור הוא חיים כהן.
בין ציון כרסנטי לבין אברהם בורשטיין התחוללמאבק שהגיע אף לבית המשפט. שניהם טענו "אני החייל העומד בצד שמאל של התמונה".
טובים השניים
שלוש שנים לאחר שהחל בבית המשפט ה"קרב" בין שני הצנחנים – הגיעה הפרשה לסיומה בשבוע שעבר. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי שני הצדדים – ציון קרסנטי, שהגיע בעצמו לדיונים, ואברהם בורשטיין שהלך לעולמו – יוכלו להציג את עצמם כצנחן שבצילום.
הסרט מתרחש בישראל של שנת 1967 – לפני ואחרי מלחמת ששת הימים.
העלילה
נטע, צעירה מקיבוץ נצר סרני, חולמת להגיע לעיר הגדולה כדי לממש את חלומה ולהפוך לשחקנית. היא ובעלה עוזבים את הקיבוץ ועוברים לגור בתל אביב בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים – תקופת ההמתנה.
אחרי הניצחון ההרואי במלחמה נטע מצליחה להתקבל לתפקיד ראשי במחזמר חדש: "הליידי והצנחן". היא נוגעת בחלום אך במקביל היא נאלצתלהתמודד עם המציאות: בעל שחזר מהמלחמה הלום קרב. חברו, הנשוי ליעל, חברתה הטובה של נטע מהקיבוץ – נפל בקרב.
המוסיקה, הצילומים
יוצרי הסרט בחרו בז'אנר המיוזיקל – זו בחירה מעניינת ולא מובנת מֵאֵלֶיהָ. השחקנים מדברים, שרים ורוקדים. השירים נכתבו במיוחד למחזמר.
בנוסף להם – יש בסרט שני שירים אייקוניים מתוך התרבות העברית: שיר הפתיחה – פרח הלילך ושיר הסיום (שעליו אכתוב בהמשך).
את אחד הגיבורים בסרט, שלמה שנפל במלחמה, מגלם השחקן ידין גלמן. ידין, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפצע קשה במלחמה בעזה ומשתקם. עמית פרקש, המגלמת בסרט את אלמנת המלחמה יעל, היא אחות שַכּולה – אחיה הטייס נפל במלחמת לבנון השנייה.
בשל הנסיבות, יוצרי הסרט צילמו לפני כחודשיים פתיח חדש לסרט וערכו בו שינויים קלים נוספים.
יוצרי הסרט הקדישו אותו לשניים מחבריהם שנרצחו ב-7 באוקטובר.
חזרות על ההצגה נעשו באולם "צוותא" בתל אביב, אך לקראת העלאת ההצגה על הבמה פסלו מנהלי "צוותא" את ההצגה, והיא הועלתה לראשונה במועדון "בר-ברים" בתל-אביב באוגוסט 1968.
החזרה הגנרלית נערכה בקיבוץ נצר סרני. הקהל הגיב בזעם ואפילו באלימות.
עקב התגובות, הוציאו מההצגה את אחד השירים שעוררו את הזעם הגדול ביותר והבמאית ביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר.
באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרִשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות, הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.
הקברט הוצג מחדש, בשנים 2004 עד 2008, בהשתתפות המבצעים המקוריים.
המילים של חנוך לוין זעקו כבר אז, מייד אחרי המלחמה ההיא. רבים לא היו מוכנים אז ועדיין אינם מוכנים לשמוע או להבין.
המילים האלה זועקות היום את המלחמה הזו, שאנחנו עדיין בעיצומה, ואת המלחמה הבאה שחובה עלינו למנוע.
את ואני והמלחמה הבאה
מילים: חנוך לוין
לחן: ערן דינור
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה, המלחמה הבאה עלינו לטובה. את ואני והמלחמה הבאה, שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה, מחייכת איתנו המלחמה הבאה. כשאנחנו מחכים בחדר הלידה, מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה…
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. וכשכול זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה – המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
המלצה?
ראיתי את הסרט ב'יום הקולנוע הישראלי'. זה לא היה קל…
האולם היה מלא. הקהל צפה בסרט בדממה מוחלטת. היו צופים שיצאו באמצע ההקרנה.
אתה הולך לקולנוע כדי לנשום, כדי לברוח לשעתיים לעולם אחר. בסרט הזה – אי אפשר לברוח. אין אסקפיזם… להפך!
אתה מבין ויודע: המציאות שלנו היא במידה רבה ההמשך ואולי גם התשובה ל'מנצחים' של אז; לאופוריה של ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים; ללופ הבלתי נפסק של מלחמות ותוצאותיהן.
המשפחות הערביות גדולות יותר מהמשפחות היהודיות. במשפחות היהודיות יש – 3.58 נפשות בממוצע, ובמשפחות הערביות – 4.3 נפשות בממוצע.
מספר הנפשות הממוצע במשפחות חרדיות – 5.33, במשפחות דתיות מאוד– 4.79 ובמשפחות הדתיות – 3.85. במשפחות חילוניות ממוצע הנפשות במשפחה הוא 3.18.
בערים הגדולות ממוצע הנפשות הגבוה ביותר למשפחה נמצא בבית שמש (4.96), בבני ברק (4.73) ובירושלים (4.25),לעומתהממוצע הארצי – 3.69.
כמחצית מהמשפחות מורכבות מזוג הורים ולפחות ילד אחד עד גיל 17.
זוגות ללא ילדים
אחוז הזוגות ללא ילדים במשפחות היהודיות (כ-29%) גבוה מהאחוז במשפחות הערביות (כ-12%).
האחוז הגבוה ביותר של משפחות שכוללות זוגות ללא ילדים היה בתל אביב-יפו – 41%, לעומת כ-26% בממוצע הארצי.
זוג הורים, משפחות חד הוריות
כ-2.94 מיליון ילדים עד גיל 17 התגוררו במשפחות. מרביתם התגוררו עם שני ההורים (כ-91%), והיתר התגוררו עם הורה אחד בלבד.
כ-12% מכלל המשפחות עם ילדים עד גיל 17, הן משפחות חד-הוריות(כ-143 אלף). בראש כ-86% ממשפחות אלה עמדה אישה. כ-22% מכלל האימהות החד-הוריות עם ילדים עד גיל 17, הן רווקות.
סטודנטים
27.3% מהסטודנטים (גברים ונשים) שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בתשפ"ג היו נשואים. 26.1% מהסטודנטיות היו אימהות (13.6% מהסטודנטיות לתואר ראשון).
7% מהסטודנטים החדשים לתואר ראשון בשנת תשפ"ג היו דורראשון להשכלה הגבוהה (כלומר, לאף אחד מהוריהם לא היה תואר אקדמי).
בימים שבהם מדברים על מַשָׂא ומַתָן עם ארגון הטרור חמאס, אתר האקדמיה ללשון העברית עוסק בצֵירוף משא ומתן. וכך נכתב באתר, בין השאר:
הצֵירוף משא ומתן מציין הִידָבְרוּת בין שני צְדדים במטרה להגיע להֶסְדֵר כלשהו או לעִסקה.
הצֵירוף משא ומתן מציין פעולה הֲדָדִית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו.
בסִפרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מִסחר אך גם לעִיסוק בִּכְלָל.
לצד הצירוף השֵמָנִי משמש הצירוף הפועלי נָשָׂא ונָתַן – המְציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הִידָיְינות בעניין מִשפָּטי או הִלְכָתִי וכדומה.
בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהֶקְשֵר של פעולות מִסחריות יום־יומיות, אלא בהֶקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהֶקשר של הַסְדָרַת יַחֲסֵי עבודה או הֶסְדרים בין אִרגונים כגון מִפלגות ומדינות.
מִקָּח וּמִמְכָּר
דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קְנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' הִתְגַלְגלה הצורה הסֶגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מִ(י)קָח ומִמְכָּר' אינו אלא 'קְנִייה ומכירה'.
צירוף נוסף הנִרְדָף ל'משא ומתן' הוא שַקְלָא וטַרְיָא השָאוּל מארמית התלמוד (מילולית: לְקיחה וזְריקה), והוא משמש במַשְמָעוּת הִידָיינות, כגון הִידָיינות משפטית.
הֶעָרות לְשוניות
א. הצֵירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים לְיַידֵעַ רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נָדִיר יותר בשימוש).
ב. רוֹוֵחַ מאודהמִבנֶההמוּרכָּב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש המַמליציםלִנְקוֹט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.
ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם'. כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הוּשְׂגָה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין העובדים".
ברגע האחרון הֶחליטו מְאַרְגנֵי פסטיבל 'דרום אדום' לְבַטֵל השנה את רוב האֵירוּעים בפסטיבל שהיה אמור להתחיל ביום שישי. השנה תתקיים רק צַעֲדַת הכַלָנִיוֹתלזִכְרו של ראש מועֶצֶת 'שער הנגב' אופיר ליבשטיין, שנִרְצַח ב-7 באוקטובר בקיבוצו כפר עזה.
פסטיבל 'דרום אדום' מִתקיים בצִפון הנֶגֶב הָחֵל משנת 2007 בחודשים ינואר-פברואר, שבהם הכַּלָנִיוֹת בשיא פְּרִיחָתָן. הפסטיבל מושֵך אליו בכל שנה אַלפֵי מְטיילים מכל רַחבֵי הארץ, שבאים לֵיהָנוֹת מהנגב הפורח, מהמִפְגשים עם תושָבֵי האֵזור ומפְּעילויות לכל המשפחה.
בר חפץ, תושב קיבוץ נירים כתב: "הכלניות חזרו, וגם דרום אדום. אל תבואו לבקר. חֶבֶל ארץ זה הוא חֶבֵל ארץ שהתושבים שלו פְּלִיטִים באַרְצָם, שהיִישוּבים שבו נְטוּשִים ושְׂרוּפִים. לעשות כאן פיקניק, זה כמו לעשות מסיבה בבית של שכן שנמצא בטיפול נִמְרָץ בבית חולים. זה לִפְלוֹש למקום כשהמְאָרְחִים אינם, שלא לדבר על אלה שלא יִתְאַפְּקוּ ורק ירצו לראות את המִיגוּנִית, או את הבתים השרופים בקיבוצים. זה הבית שלנו והפעם אנחנו לא מַזְמִינִים. תעשו טובה, ותבואו לכאן רק אחרי שהם יחזרו הביתה".
הזמר והשחקן עידן עמדי, שנפצע קשה לפני כשבועיים בעת שלחם ברצועת עזה, שוחרר ביום חמישי מבית החולים שיבא תל השומר לשיקום בביתו. לפני שחרורו ערך עידן מסיבת עיתונאים מרגשת בבית החולים. הגיעו אליה עיתונאים מכלי התקשורת בישראל ומכלי התקשורת בארה"ב, איטליה, צרפת וגרמניה.
כשהוא חבוש בשתי ידיו וסימניהפציעה ניכרים על פניו – עמד עמדי ליד הפודיום וביקש להודות לצוותים הרפואיים שטיפלו בו בשטח ובבית החולים והצילו את חייו. הוא הודה לבני משפחתו – אשתו, שני ילדיו, הוריו ואחיו, לחבריו ולקהל שעטף אותו באהבה.
חיבוק למשפחות השכולות
בפתח דבריו אמר: "אני רוצה בראשית דבריי לשלוח חיבוקלמשפחות השכולות. אני יודע שאין מילים שינחמואת הלב. חשוב לי שתדעו שהבנים והבנות שלכם הם הגיבוריםשלי עד סוף ימיי. הייתה להם משמעותעצומה.
הוא דיבר בדמעות על שני חבריו שנפלו בתקרית, שבה נפצע: רס"ל גבריאל בלום ז"ל ורס"מ עקיבא יסינסקי ז"ל. למשפחותיהם אמר: "מצטער שלא עמדתי במשימתי כמפקדלהשיבאותם הביתה בשלום. זה ילווהאותי כאות קין עד יומי האחרון. הכאב לעולם יִישָאר".
"יש לפניי שיקום ארוך, נפצעתי באופן קשה", אמר, "עצם זה שאני עומד מולכם – זה נס. רסיס שחדר לגופי בגרון – בנס לא פגע בעורק ראשי או בחוט השדרה… הצוות הרפואי טיפל בי במקצועיות בשטח. יחידה 669 ביצעו בי פרוצדורה שהצילה את חיי.
גופי ונפשי אומנם נפגעו, אבל רוחי חזקה מאי פעם. אני אשוב ליצור, לשיר, אני אשוב לשחק. אם אלוהים ייתן לי כוח אני אשוב להילחם על המדינה שלי, אימא, אל תכעסי…
הרוח שלי חזקה בזכות עם ישראל שעטף אותי באהבה, הדבר הזה לא מובן לי מאליו. ייקח לי גם זמן להכיל את כמות האהבה שקיבלתי, תודה רבה לכולכם".
שליח של הפצועים בגוף ובנפש
"ביקשתי לקיים את מסיבת העיתונאים הזו מכמה סיבות", הסביר, "הראשונה – להודות לצוותים הרפואיים. אֶתכם אני רואה כלוחמים בשטח. אין בפי מילים להודות לכם. חשוב לי שעם ישראל ידע שהוא זכה בצוותים הרפואיים המסורים והמקצוענים ביותר.
סיבה נוספת שבגללה אני כאן היא ההבנה העמוקה של פצועי המלחמה. אם יש דבר טוב שקרה בעקבות הפציעה שלי, זה היכולת שלי להיות שליח. בשביל אנשים מסוגנו, שרגילים להיות עצמאיים וחזקים, הדבר הזה כשלעצמו הוא אתגר – להבין שאתה פצוע וחולה, לקבל שיש דברים שכנראה לא ישובו להיות כבעבר.
מכם הציבור אני מבקש – כפי שהייתם למעני, תהיו למענם. תנו להם את המקום להשמיע את כאבם, תתמכו ותחבקו. אלה שרצו ראשונים ללא היסוס ומרצון, מתוך אהבת העם והארץ, זקוקים לכם כעת בשעה הקשה שלהם. הפציעות שלהם אינן רק פיזיות, אלא גם נפשיות. יש לי האפשרות לעמוד על הבמה ולדבר בשמם ולבקש מכל הגורמים המקצועיים והאזרחים – בבקשה שימו לב אליהם".
החטופים
בנושא השבויים והנעדרים אמר: "במהלך השנים האחרונות הייתי חלק ממטה השבויים והנעדרים. במשך שנים במפגשים השונים, חזרנו ואמרנו, חבריי ואני – בעיית השבויים היא בעיה של כמה משפחות בודדות, אבל אם מדינת ישראל לא תְפַתֵח אסטרטגיה, זו תהפוך לבעיה של רבים. כואב לי לגלות שצדקנו.
"יש לנו משימה כאומה להישאר מאוחדים, לא להתפרק. להוכיח לאלה שהקריבו את חייהם למעננו שההקרבה שלהם לא הייתה לשווא. אם לא נדע להשתנות ולהפסיק עם הקשקושים והריבים – אני מפחד שדברים כאלה יקרו שוב. אנחנו צריכים להפסיק עם השיח המטומטם והשטוח. אני באמת מאמין שרק ביחד ננצח.
כשאנחנו מאוחדים אנחנו בלתי מנוצחים. זה ייקח זמן אבל אנחנו ננצח במלחמה הזו. אין לנו ברירה אחרת. תודה לכולכם שהגעתם, עם ישראל חי".
רס"ל במיל' אלקנה ויזל (35) מבני דקלים, שנפל באסון קריסת המבנים במרכז רצועת עזה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ושבעה אחים. לפני שיצא לקרב, השאיר אלקנה מכתב לבני משפחתו. אלמנתו פרסמה את המכתב אתמול:
וכך כתב, בין השאר: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו.
קודם כול – במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח עדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.
אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה.
יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!
אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו.
אז בבקשה מכם – תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, חיים של אהבה תקווה טוהר ואופטימיות.
תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!
בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".
