לכבוד יום העצמאות ה- 74 למדינת ישראל נערכה באולפן שרת בת ים תערוכת צילומים: "טובה הארץ מאוד מאוד" במדבר י"ד, ז'. בתערוכה הוצגו תמונות שהתלמידים צילמו במקומות שבהם טיילו ברחבי הארץ. כל כיתה הציגה בתערוכה שלוש תמונות, שאותן בחרו התלמידים. תלמידי האולפן צפו בתמונות שהוצגו בתערוכה וסיפרו זה לזה על המקומות שבהם צולמו התמונות.
התלמידים נהנו מצפייה בתמונות שבהן נראים הנופים היפים של ישראל ושוחחו על המקומות בארץ שיבקרו בהם בעקבות התערוכה.
אכן, טובה ויפה הארץ מאוד.
הנה חלק מן התמונות שהוצגו בתערוכה:
תלמידי שרת מתבוננים בתמונות בתערוכה
עץ השקד פורח באשדוד
הצילום: אלכסנדר שיפריין 2020
חוף בת ים
הצילום: מישל אלבז 2022
קיסריה
הצילום: ולנטינה שבצ'נקו 2021
ירושלים
הצילום: נלה שבר 2021
הכותל המערבי בירושלים
הצילום: אזדה קבוש 2022
בריכה אקולוגית – בת ים
הצילום: אמיליה לוקשוב 2021
ים המלח
הצילום: ויקטוריה וורונצובה 2022
פארק תמנע
הצילום: ליינה זוייב 2022
תל אביב
הצילום: דריה יוננקו 2020
בתמונה למעלה: טיסה בשמי הארץ הצילום: קרינה ירקוב 2022
הלימודים בכיתת אולפן מזמנים מפגשים בין עולים מארצות שונות, בעלי מקצועות מגוונים, בגילים שונים. כך קורה, לפעמים, שבכיתה אחת לומדת מנהלת בית חולים יחד עם המתמחה שלה.
כך קרה לשתי רופאות ילדים שעלו מברזיל – ד"ר בטי מושקוביץ, מנהלת בית חולים, והמתמחה שלה – ד"ר מישל פיקס-צוקרמן. שתיהן לומדות בקורס 'מכינה רפואית' באולפן רעננה.
וכך סיפרו השתיים לאסתי אשר, מורתן באולפן:
בטי
בטי מושקוביץ (66), רופאת ילדים, עלתה מברזיל בחודש אוגוסט עם בעלה אלברטו, בעל חברת נדל"ן. הם מתגוררים בכפר סבא. בטי התחילה את לימודיה באולפן רעננה בחודש ספטמבר. כשבועיים לאחר עלייתם נכנסה ישראל לסגר שני בתקופת החגים. הלימודים באולפן התקיימו מרחוק בזום.
לבטי ולאלברטו שני ילדים ושמונה נכדים. הבן גר בסאו פאולו. הוא נשוי ואב לשתי בנות ועובד בחברת ייעוץ. הבת עלתה לישראל עם בעלה לפני 20 שנה. היא עורכת דין, יש להם 6 ילדים והם מתגוררים באלעד.
בברזיל למדה בטי כ-5 שנים בבית ספר יהודי והייתה חברה בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. כילדה למדה מעט עברית בביה"ס וגם מאביה (שדיבר עם אימה באידיש). לפני 3 שנים החלה בטי ללמוד בברזיל באולפן פרטי פעם בשבוע כדי שתוכל לדבר עם הנכדים שלה המתגוררים בארץ. ואכן, היום מדברים בטי ובעלה עם נכדיהם בעברית, והנכדים שואלים אותם שאלות בפורטוגזית.
בטי היא רופאת ילדים מומחית, שלמדה באוניברסיטה בריו. בנוסף להתמחות ברפואת ילדים היא סיימה תואר שני בניהול בתי חולים וניהלה במשך יותר מ-35 שנה בית חולים לילדים בריו. בנוסף עבדה גם כמנהלת בית חולים רגיל.
כששאלתי אותה מדוע בחרה להיות רופאה, ענתה, שהיא הושפעה בצעירותה ממחלת אימה שחלתה בסרטן השד…
בטי, אלברטו ושבעה מנכדיהם בטיול בישראל
בטי בבית החולים בריו
בטי ומטופל בבית החולים
מישל
מישל פיקס-צוקרמן (46), רופאת ילדים מסאו פאולו בברזיל, עלתה לארץ לפני בעלה, פלביו. פלביו, מהנדס העובד בבנק בברזיל, נאלץ להישאר לעבוד בברזיל עד סוף השנה הזו. מישל ופלביו הורים ל-3 ילדים.
מישל עלתה לארץ בחודש מרץ ונכנסה ישירות לבידוד עם שלושת ילדיה: הגדולה, בת 17, סיימה תיכון ומתכוונת ללמוד במכינה באוניברסיטת בר אילן לקראת לימודי הפסיכולוגיה ב-IDC בהרצליה. התאומים רפאל ומרים בני 15.
גם מישל קיבלה חינוך יהודי-דתי בבית ספר דתי עד כיתה ח' ובבית ספר יהודי עד לסיום התיכון. עברית היא למדה בבית הספר שבו נלמדו שיעורים שונים בעברית. בשנה שעברה התחילה מישל ללמוד מרחוק בזום באולפן של הסוכנות היהודית בארגנטינה פעמיים בשבוע. עד היום היא משתתפת כצופה בשיעורים אלה בימי שני (בחצות הלילה לפי שעון ישראל).
כמו בטי, גם מישל למדה רפואה באוניברסיטת ריו ואחר כך התמחתה ברפואת ילדים ובתת התמחות לאלרגיה.
לשאלתי, מדוע בחרה במקצוע הרפואה, ענתה מישל בצחוק קל: "בבית שלי הייתה רק אופציה אחת. אבא שלי רופא נשים, אחי אורתופד, הדודה שלי רופאת ילדים…אימא שלי, אימא יהודייה… נתנה לי אפשרות אחת ויחידה – להיות רופאה !!!".
בברזיל עבדה מישל בשלושה מקומות: בבי"ח בסאו פאולו היא עבדה יומיים במשמרות הלילה כדי שתוכל להיות עם הילדים במשך היום…בבוקר הייתה לה עבודה קבועה ומסודרת בקופת החולים הציבורית כרופאת ילדים, ובנוסף הייתה לה מרפאה פרטית לרפואת ילדים.
מישל בבית החולים בסאו פאולו בתקופת הקורונה
מישל, פלביו ושלושת ילדיהם באירוע משפחתי
קולגות וחברות
"איך נפגשתן?", אני שואלת את בטי ומישל, והן מספרות:
הפגישה הראשונה הייתה במסגרת הקהילה היהודית בריו בשיעור של הרבנית בבית הכנסת המשותף. שתיהן מספרות על הרבנית בעיניים מעריצות ומעריכות.
בהמשך, מישלי (שם החיבה שבטי נתנה למישל) ביקרה את הבת של בטי, בת גילה. הצעירים בקהילה היו מגיעים לביתם של בטי ואלברטו, שהיה פתוח לכולם. סדר הפסח שלהם היה מפורסם בין החברים בזכות השירים וההגדות המיוחדות שליוו אותו.
כאשר מישל הגיעה לשלב הסטאז' – התמחות ברפואת ילדים, הזמינה אותה בטי לעשות זאת אצלה בבית החולים שאותו ניהלה בריו. בבית החולים בריו, בשונה מבית החולים בסאו פאולו, רופא הילדים נוכח בזמן הלידה. לכן, בזכות בטי, מישל השתלמה יום בשבוע בחדר הלידה ולמדה גם ליילד.
כשמישל מדברת על בטי רואים את ההערכה וההערצה שהיא חשה כלפיה. כשצופים בהן מדברות זו עם זו, הן נשמעות כמו אימא ובת ביחסי חברות חזקים ולא כמו מנהלת ומתמחה.
הקשר ביניהן ובין המשפחות שלהן התהדק והתחזק מאז העבודה בבית החולים. בטי סיפרה כי הלכה עם אימה של מישל לחפש שמלה לחתונתה, ואלברטו, בעלה של בטי, היה הכהן שבירך את מישל בחתונתה.
עולות לישראל
ההחלטה לעלות לארץ הפתיעה את המשפחות של שתיהן. כשמישל הכירה את בעלה, הם לא תכננו לעלות לארץ. ואולם, כשהתאומים חגגו בר ובת מצווה לפני 3 שנים, המתנה הייתה טיסה לישראל. הנסיעה הזאת גרמה לבעלה של מישל להתאהב בארץ והם התחילו לחשוב על עלייה.
בטי מספרת, שכשנולד הנכד השמיני שלהם בישראל, לפני שנתיים בזמן הקורונה, היא השתתפה בברית דרך הזום. זה שבר אותה והיה אחד המניעים שלה לעלות לישראל עכשיו.
בטי עלתה לארץ לפני מישל, ולאחר שסיימה אולפן ראשוני היא נרשמה ללימודים בקורס 'מכינה רפואית' באולפן רעננה. בקורס הזה לומדים הרופאים מונחים (טרמינולוגיה) רפואיים במשך שלושה חודשים.
בטי המליצה למישל, שהייתה עדיין בברזיל, להצטרף לקורס המכינה שנפתח במרץ, ומישל הצטרפה בזום ללימודים.
בטי ומישל שמחות ללמוד ביחד בקורס הרפואי שמסתיים בימים אלה. שתיהן תלמידות רציניות ומשקיעות, מתייצבות ראשונות בכיתה, מכינות שיעורי בית. חלומה של כל מורה…
שתיהן מחמיאות האחת לחברתה. בטי מעידה על מישל שהיא אימא נהדרת, אישה חזקה שהולכת עם המטרות שלה עד הסוף. מישל מסתכלת על בטי ואומרת שהיא חברה טובה ושהיא האימא שלה עכשיו בישראל.
מישל, שהגיעה בלי בעלה, נאלצת להתמודד בישראל עם כל הסידורים לבדה: הטכנאי מגיע להתקין משהו, ההובלה מגיעה, משרד הקליטה, משרד הבריאות… מישל מתנצלת שהיא צריכה לצאת מהכיתה מוקדם לסידורים השונים, ובטי מעודדת אותה ואומרת לה שזה בסדר שהיא יוצאת ושהיא לא צריכה להתנצל כל הזמן…
באמצע מאי, כאשר התחילו האזעקות במבצע 'שומר החומות', קיבלו בטי ומישל טלפונים ממטופלים מודאגים בברזיל, ששמרו איתן על קשר (גם בשל מחלת הקורונה…), המטופלים שאלו לשלומן והביעו דאגה מהמצב הביטחוני בישראל.
למרות המצב הביטחוני ולמרות השנה הקשה שעברה עליהן, בטי ומישל אופטימיות. הן מגלות שיש להן חלום משותף: לפתוח ביחד בישראל מרפאת ילדים, מרפאה בסגנון ברזילאי, כלומר לא להקדיש רק 5 דקות לחולה כמו בארץ אלא לתת לחולה ולמשפחתו יחס מיוחד ובמשך זמן רב יותר.
אחת השאלות ששואלים זוגות נשואים היא: איפה נפגשתם? איך הכרתם? – לכל זוג יש הסיפור המיוחד שלו.
יש זוגות שהתשובה שלהם לשאלה הזאת היא: באולפן!
הם למדו באולפן לא רק את צורת היחיד, הזכר והנקבה והרבים ואת הבניינים הפעילים והסבילים. הם למדו באולפן גם את צורת הזוגי…הם היו פעילים… הם בנו בניין שהוא בית ומשפחה!
הנה כתבה שהתפרסמה השבוע בחדשות ערוץ 2 לקראת ט"ו באב על זוגות שנולדו באולפן עציון בירושלים.
לורי לרנר ולוקאס גלמן, שניהם ילידי בואנוס איירס הכירו לפני כשנתיים באפליקציית הכרויות לצעירים יהודיים. "הוא היה הראשון שפניתי אליו, כי היה לו על היד קעקוע עם חמסה והכיתוב 'חי'. הוא פנה אליי כי התמונה שפרסמתי הייתה תמונה שלי מול הנוף של ירושלים. אני לא הייתי הראשונה אצלו…" לורי נזכרת בחיוך.
היא בת 31, גננת במקצועה, שעבדה בבואנוס איירס כגננת ובמסגרות שונות של החינוך היהודי. הוא בן 39, בבואנוס איירס היו לו מפעל טקסטיל וחנות טקסטיל.
כחצי שנה אחרי שהתחילו "לצאת ברצינות", כמו שלורי אומרת, הם התחילו לדבר על עלייה לישראל, וכשנה וחצי אחר כך הגשימו את החלום. הם הגיעו לישראל ב-5 במרס, ממש עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל. מאז הם גרים במרכז הקליטה ברעננה ולומדים באולפן במרכז הקליטה. היא עובדת בגן בכפר סבא והוא עובד כשיפוצניק. העברית שלה מצוינת. גם העברית שלו טובה (כך לורי אומרת), אבל הוא מעדיף שהיא תדבר ותענה על השאלות בעברית…
את כל הקורות אותם לפני העלייה ומאז שעלו, הם מעלים בכל יום לאתר אינסטגרם שהקימו כחודשיים לפני העלייה. שמו: עולֶה. עולָה. עֲלייה. יש להם מאות עוקבים דוברי ספרדית מכל העולם, כאלף 'כניסות' ביום. "אנחנו מספרים על המסע שלנו. אנחנו מקבלים כל יום לייקים, הודעות ושאלות מאנשים שרוצים לעלות לארץ. אנחנו עונים על כל שאלה. אם אנחנו לא יודעים את התשובות אנחנו פונים לאנשים אחרים בארץ ושואלים אותם" אומרת לורי.
אילו שאלות אנשים שואלים?
לורי: למשל, כמה זמן צריכים ללמוד עברית עד שיודעים להסתדר בעברית ברחוב…? איך מרגישים באולפן? קשה? קל?
איך אתם מרגישים בארץ? באולפן? בתקופת הקורונה?
הם עונים יחד: מרגישים מצוין. כמו בבית שלנו. זה הבית שלנו.
האולפן מצוין ממש. למרות הקורונה הצוות והמורות עשו הכול כדי לעזור לנו. למדנו בזום.
עד מתי תמשיכו עם אתר האינסטגרם?
הם: לא יודעים. כרגע אנחנו יודעים שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים כדי שהם ילמדו מהניסיון שלנו. אנחנו אוהבים לעזור לאנשים. זה חשוב מאוד וזה נותן לנו את הכוח להמשיך.
ג’ושוע קאר, בן 21, הוא עולה חדש מאנגליה. הוא עלה עם משפחתו לפני ארבעה חודשים, גר ברעננה ולומד באולפן במרכז הקליטה ברעננה.
ג'ושוע הֶחליט שבימים אלה של קורונה, שבהם אנשים מִתְמוֹדְדִים עם מַצָבִים לא רגילים וקשים, חשוב לְהַעֲלוֹת את המוּדָעוּת למַצָבָם של מִתְמוֹדְדֵי הנפש.הוא הֶחליט לעשות זאת בדרך מיוחדת: הוא יצא ב-1 ביולי לִצְעָדָה של 1,600 ק”מ ברחבֵי ישראל יחד עם אביו, יונתן. הצעדה תימשך עד 31 ביולי. במהלכה הם מגייסים כסף כתְרוּמָה ל'אֱנוֹש' – העמוּתה הישְׂרְאלית לבריאות הנפש, המְסַיַיעַת למִתְמודְדֵי הנֶפֶש.
בכל יום אחרי שעות האולפן ג'ושוע ואביו צועדים יחד באזור השרון או בתל אביב במשך 4-3 שעות. היום, למשל, הם צעדו מנְמַל תל אביב לנמל יפו. לפעמים מִצְטָרְפים אליהם בני משפחה נוספים.
עד כה הם צעדו יותר מ-1,100 ק"מ וגייסו תרומות בסך של כ-20,000 שקלים.
פנינה קהא, מורה באולפן 'אחווה' בראשון לציון שלחה לנו דברים שכתבה בימים אלה תלמידתה אלונה לרינה – עולה מבלרוס.
הדברים שכתבה אולי אינם חדשים, אבל הם מסוג הדברים שעלינו לומר אותם לעצמנו שוב ושוב, בייחוד בימים ובתקופות קשות.
אלונה שלחה לנו גם את שתי התמונות המתפרסמות כאן וכתבה עליהן: בשבילי התמונות האלה מראות את האושר בדברים פשוטים.
הנה הדברים שכתבה:
אני חושבת שהדברים הטובים בחיים הם בחינם.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, הייתי שמחה על הכול, נהניתי מהחיים, אבל לא היה לי כלום. לא היו לי כסף או מכונית חדשה. היו רק חברים, ההורים שלי, היו מתנות, היו הרבה צעצועים ואהבתי מאוד את הכול.
אני חושבת שרק ילדים קטנים יכולים ליהנות מהחיים מכל הלב. הם לא חושבים על בעיות או על חיים קשים, הם רואים רק את מה שיש להם עכשיו ושמחים על זה.
כשאנחנו מתבגרים אנחנו שוכחים את הדברים הפשוטים. אנחנו רצים כל יום לעבודה, אנחנו רוצים להשיג הרבה כסף ובית פרטי, אבל אנחנו שוכחים שצריך ליהנות מהכול וליהנות עכשיו.
אני לא רוצה לומר שזה לא טוב שאנחנו רוצים עבודה טובה ומכונית חדשה, אבל כשאנחנו עושים את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה באהבה. אנחנו צריכים לאהוב את העבודה שלנו, אנחנו צריכים לאהוב כל יום בחיים, אפילו אם זה היה יום רגיל. אנחנו לא צריכים להתלונן שמשהו בחיים שלנו לא טוב, אלא רק להודות על כל מה שיש לנו. אני חושבת שהכול יגיע בזמנו, בזמן הנכון.
אני חושבת שבזמן הקורונה, כשכולם ישבו בבית, כולם הבינו כמה יופי יש בדברים הפשוטים: פשוט ללכת ברגל לסופרמרקט, רק לטייל ברחוב, ללכת לים ולשבת שם ולא לעשות כלום. רק לשבת ולשמוע רעש של ים. בלי כסף!
כמה יופי יש באפשרות להיפגש עם החברים שלנו או לדבר עם ההורים. אלה דברים פשוטים אבל כל כך חשובים!
בריאות, משפחה וחברים – אלה הדברים החשובים ביותר בחיים שלנו.
אילנה פורטנוי, מורה באולפן גורדון בתל אביב, שלחה לחדשון דברים שכתב תלמיד בכיתתה – פייר מילר, עולה מצרפת.
פייר, רופא אף אוזן גרון במקצועו, עלה לפני שלוש שנים ומתגורר בתל אביב. הוא אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים. בהפסקות שבין השיעורים באולפן, פייר מקיים פעילות טאי -צ'י עם חבריו לכיתה.
מוכרחים לשחרר את הגוף ואת הנפש…
הוא מנחה אותם "לזוז כמו עננים בשמיים…"
הנה הדברים שכתב פייר:
קפסולות
תל אביב, קורונה, יום 261:
מה אוכל היום? פתחתי את דלת המקרר, הוא היה ריק כמעט לחלוטין.
באסה!
לא היה לי חשק עכשיו לצאת לקניות.
אז מה? אולי לחזור למסעדה האהובה עליי? למעשה לא ביליתי שם מאז הקורונה, עם זאת בזיכרוני המקום היה נעים עם אוכל טעים ובשפע.
בלי היסוס יתר עטיתי מסכה, עטיתי כפפות, שמתי בקבוק אלקוג'ל בכיס המכנסיים ויצאתי לדרך. כשהגעתי ליעד הבחנתי מיד בשינויים בולטים. השומר שעמד בדלת חבש כובע, עטה מסכה ולבש סרבל שעטף טוטאלית את הגוף שלו. מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט שהיה כתוב עליו: מקום מוגן, אצלנו לא יידבקו משום נגיף.
השומר בדק את המסכה שלי, הקפיד שארחץ את הידיים באמצעות האלקוג'ל וסוף סוף הרשה לי להיכנס פנימה.
בהתחלה לא הכרתי את המקום. במקום אולם מלא וקולני הייתי מוקף בדממה מפתיעה.
איפה היו הסועדים?
הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום ראיתי אותן! הקפסולות! האולם היה מלא אוהלים קטנים עשויים מפלסטיק. בתוך האוהלים, שהיו שקופים, אפשר היה לראות אנשים בודדים אוכלים ושותים. מלצרים לבושים בסרבל ומסכה התקרבו לאוהלים, פתחו סוג של חלון קטן ובאמצעות את חפירה מיוחד הכניסו או הוציאו כלים ואוכל.
מלצר ניגש אליי כדי להוביל אותי לקפסולה שלי.
פתאום חטפתי התקף חרדה. כל התיאבון שלי התפוגג. הרגשתי מחנק, חוסר נשימה, כאילו כל הפלסטיק הזה נפל עליי וחסם את פי.
יצאתי בריצה אל הרחוב, זרקתי את המסכה ואת הכפפות ורצתי לכיוון הים כדי לחזור למעט הטבע שנשאר בחיים הנדבקים שלנו.
הקפסולות האלה היו כמו ארונות מתים ואף על פי שהאנשים בתוכם זזו ואכלו לא הייתי בטוח שהם היו בחיים.
בכל אופן העדפתי לא לעשות את הניסוי.
נשארתי רעב אך נשארתי בחיים!
מילים
מה המילה האהובה עליך בעברית? זה היה הנושא היום בכיתה באולפן.
כל אחד מהתלמידים בחר מילה והסביר את הבחירה שלו. אספנו אוצר מילים מעניין ומגוון: מלפפונים בשממה (מה פתאום מלפפונים?), געגועים לקשת, סובלנות ואכפתיות וכמובן שלום, אהבה, ואנושיות.
בדרך חזרה הביתה פתאום חשבתי על מילה שלא נבחרה. מילה קטנה, פשוטה ויפה אך חיונית לשפה העברית: המילה 'מילה'…
בלי מילים אי אפשר לבנות שפה, מילה היא לבנה קטנה שבלעדיה אי אפשר לבנות בית לאנושות. אך מעבר למשמעותה הגדולה יש למילה זו בעברית חן ויופי מיוחדים. הצליל העדין מורכב משני תווים: 'מי' ו'לה', לכן מילה היא מנגינה קטנה.
אז לא פלא ששפה, שאבן היסוד שלה היא מנגינה, היא כל כך מקסימה, מסקרנת ומושכת.
עברית זאת מנגינת העם היהודי זה אלפי שנים הפורחת עכשיו בָּארץ שלה, ארץ ישראל.
זיכרון בסלון הואיוֹזְמָה חברתית לציון ערב יום השואה בסלון הבית, בין משפחה וחברים, ולא רק בטקסים.
המֵיזָם הוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון בשנת 2011. מאז התקיימו אלפי ערבי זיכרון בבתים פרטיים ונכחו בהם מאות אלפי אנשים בישראל וביותר מ-60 מדינות ברחבי העולם. בשנה שעברה זכה המֵיזָם ב'אות הנשיא למִתנדב'. השנה נבחרה עדי אלטשולר לְהַשִׂיא מַשׂוּאָה ביום העצמאות.
בימים אלה של קורונה ולמידה מרחוק יָזְמָה שירה הוכשטיין, מורה ומדריכה באולפן של האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך בירושלים, מיזם של זיכרון בסלון בזום – לאולפן.
וכך כתבה לנו שירה:
אני דור שני לשואה. אבי הוא בין הניצולים הצעירים ביותר מאושוויץ. הוא שרד בזכותה של סבתי המוּפְלָאָה שאת סיפורה אני מספרת בכל שנה לתלמידי האולפן.
השנה, בעזרת השימוש בזום, יש לי האפשרות לספר את הסיפור לקהל גדול יותר. אני רואה בזה את חובתי לסבתי, לספר לכמה שיותר אנשים את סיפורה.
זהו סיפור על אישה מוּפלאה שהִצליחה לא רק לשרוד את התוֹפֶת בעצמה אלא גם לשמור על חייהם של אחרים במחנה הריכוז, להגיע למדינת ישראל ולהקים פה משפחה לתִפְאֶרֶת.
הנה תַמְצִית הסיפור (כפי שמספרת שירה):
ב -1939 כאשר הגרמנים צעדו ברחובות פולין הייתה פאני הוכשטיין, צעירה בת 23 ואֶזרחית הונגרית, נשואה לבעלה, יהודי פולני, רק שנה וכמה חודשים. בזכות אֶזרחותה הזרה ותוּשִייָתָה היא הִצליחה למנוע את כניסת משפחתה הקרובה לגטו יחד עם שְאַר יהודי העיר. פאני התחילה לִנְדוֹד באירופה בניסיון לִבְרוֹחַ מִידֵי הנאצים יחד עם בעלה, חֲמוֹתָהּ, תינוקָהּ ואחיינָהּ, שאותו אִימְצָה לאחר שמשפחתו נרצחה.
הם נתפסו ונשלחו ברכבת לאושוויץ. ברכבת הִפרידו בינה ובין בעלה, והיא הִגִיעה לאושוויץ עם חֲמוֹתה המבוגרת ושני ילדים, שם הם שָׂרְדוּ בדרך נֵס, פעם אחר פעם.
לאחר המלחמה, אחרי חודשים של נדודים בין מחנות שונים, הצליחו פאני ובעלה להתאחד, ובשנת 1949 עלו לארץ עם שני ילדיהם וחמותה של פאני. הם הגיעו ל'שער העלייה' בעתלית, ולאחר מכן הִתיישבו בנתניה. שני בניה של פאני שֵירתו בצה"ל, ומבנה הבכור, שאול (הצעיר בשורדי אושוויץ), נולדו לה 3 נכדים. פאני הספיקה להכיר שניים מתשעת ניניה לפני שנִפטרה בשנת 2008.
אתם מוזמנים לשתף את ההזמנה והקישור עם תלמידי אולפנים בהווה ובעבר, וכמובן עם צִוְותֵי ההוראה באולפנים.
