Browsing Category

באולפן

יום העולה באולפן

יום העולה באולפן

יום העולה באולפן

אוכל בין לאומי – ישראלי

תלמידי אולפן רעננה חגגו את יום העולה, שהתקיים ב-ז' בחשוון, בארוחת בוקר בין לאומית חגיגית. התלמידים הכינו והביאו מאכלים ומשקאות מהארצות שמהן עלו. השולחן היה עמוס במאכלים ובדגלי המדינות שמהן עלו הלומדים.
התלמידים סיפרו סיפורי עלייה מרגשים, דנו בנושאים הקשורים לעלייה ו'קינחו' בצפייה בקטע המפורסם על העליות מתוך ״לול״.
 

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

חֲבֵרוֹת לספסל הלימודים

אחרי חמישים שנה

אומרים שבישראל כולם מכירים את כולם, ואם אתה לא מכיר מישהו ברחוב, אתה בטח מכיר מישהו שמכיר אותו. מתברר שזה קורה גם כשכל אחד מגיע ממקום אחר בעולם. אולי כי בסופו של דבר, יהודים מכל העולם מגיעים לכאן, למדינה הקטנה שלנו. זה בדיוק מה שקרה לשתי תלמידות שהגיעו ללמוד עברית באולפן של המרכז הבינתחומי בהרצליה. סיפור סיפור!

לבנון־מילאנו־ישראל

פורטונה קורקוס לבית בלנגה נולדה בביירות בינואר 1957. אבא שלה היה איש עסקים שנסע הרבה בעולם, ולמשפחה היו חיים טובים, כמו לרוב היהודים בלבנון. בביירות חיו אז כ־6,000 יהודים, והיחסים שלהם עם הקהילה הנוצרית ששלטה בעיר היו טובים. המצב השתנה ב־1958, כשבלבנון פרצה מלחמת אזרחים. יהודים רבים עזבו את המדינה, אבל היו גם כאלה שנשארו, כמו משפחת בלנגה. פורטונה למדה בבית ספר יהודי, בי"ס אליאנס, המשפחה שמרה שבת, חגגה את החגים, התפללה בבית הכנסת, ועקבה אחרי מה שקורה במדינת ישראל השכנה. בשנות הששים המצב בלבנון נעשה עוד יותר קשה, חיי היהודים היו בסכנה ממשית, וב־1969, כשפורטונה הייתה בת שתיים עשרה, החליטו ההורים שצריך לעזוב.

הם חשבו לעבור לפורטוגל, אבל הבינו שאין שם קהילה יהודית, ואם הם רוצים ששלוש הבנות ושני הבנים שלהם יתחתנו עם יהודים, צריך למצוא מקום אחר. כך הגיעו לבסוף למילאנו שבאיטליה.

המשפחה התבססה במילאנו, פורטונה גדלה והלכה ללמוד באוניברסיטה. היא הפכה ליועצת כלכלית וגם למתרגמת ששולטת בחמש שפות – איטלקית, צרפתית, ערבית, ספרדית ואנגלית (ובקרוב גם עברית…).

בשנת 1978 התחילה לבקר בבית הקהילה היהודית בעיר, ושם הכירה את אלברטו קורקוס, יהודי איטלקי וציוני חם. הם התחתנו כעבור שנה, הביאו לעולם שני בנים, וחינכו אותם לאהוב את היהדות ואת ישראל. החינוך שלהם הצליח כל כך, ששני הבנים עלו ארצה. גם ההורים שלה עלו וחיים בהרצליה פיתוח. לפני ארבע שנים החליטו פורטונה ואלברטו לעלות בעקבות הבנים, אבל פורטונה המשיכה לעבוד באיטליה. רק לפני חצי שנה יצאה סוף סוף לפנסיה ואז התחילה ללמוד עברית באולפן רעננה והקיץ בהרצליה. אלברטו למד בצעירותו פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד כל השנים כפסיכולוג ארגוני. בארץ הוא משמש כיו"ר ארגון עולי איטליה.

לבנון־ברזיל־ישראל

טניה בטטא נולדה בביירות ביוני 1957 ונזכרת בילדות שלה בגעגועים ובאהבה. גם היא גדלה בבית יהודי חם ומבוסס, למדה בבית הספר של הקהילה ועזבה את לבנון עם כל המשפחה בשנת 1970, בגלל מלחמת האזרחים והסכנה ליהודים.

ההורים החליטו לעבור לארגנטינה, ובדרך לשם לבקר בני משפחה בישראל, בקנדה ובברזיל. המסע החל, המשפחה בישראל שמחה לקבל את הקרובים מלבנון והציעה להם להישאר. הם נשארו ארבעה חודשים, טניה אפילו התחילה ללמוד בבית ספר בתל אביב, אבל ההורים רצו להמשיך בתוכנית. שוב עלו בני המשפחה על מטוס והגיעו למונטריאול, קנדה, שם חיו גם קרובי משפחה רבים שלהם וגם שכנים וחברים מלבנון. חורף שלם עבר, והגיע הזמן להמשיך לברזיל, לבקר עוד קרובי משפחה בסאו פאולו.

החיים בסאו פאולו מצאו חן בעיניהם, בעיר חיה קהילה לבנונית וסורית גדולה, והמשפחה החליטה להישאר. טניה כבר הייתה כמעט בת ארבע עשרה. אחרי כמה שנים הכירה את נסים שריין, גם הוא יהודי שהגיע מלבנון, הם התחתנו והביאו לעולם בן ושתי בנות, בדרך הספיקו גם לחיות חמש שנים בניו יורק וטניה עשתה תואר שני. כשחזרו לברזיל בעלה עבד בבנק והיא התנדבה במרכז לאומנות.

אף על פי שהילדים שלהם, וגם הנכדים, חיים עדיין בברזיל, החליטו טניה ונסים לעלות לישראל. טניה החלה ללמוד באולפן בהרצליה, וכשהמורה שאלה כל אחד איך קוראים לו ומאין הגיע, היא ופורטונה גילו את העבר המשותף שלהן.

פגישה באולפן

טניה: "כשנפגשנו בכיתה באולפן, לא הכרנו אחת את השנייה. גם השם פורטונה לא הזכיר לי כלום, כי איתי בכיתה בביירות למדה ילדה בשם טונה ולא פורטונה. רק כשהתברר ששתינו נולדנו באותה שנה ובאותה עיר, הבנו שאולי למדנו יחד".

פורטונה: "אני אוהבת לשמור כל דבר, ועוד באותו יום חיפשתי תמונות מבית הספר בלבנון. הסתכלתי בתמונות ומיד זיהיתי את טניה. כן, שתינו למדנו באותה כיתה בבית הספר היהודי בביירות, ואחרי ששים שנה אנחנו שוב לומדות יחד, הפעם בכיתת אולפן במדינת ישראל!"

 

בכיתה בביירות בשנים 1968-1967

טניה: "כשהמשכנו לדבר ולספר אחת לשנייה על החיים שלנו, מצאנו עוד קשרים בינינו, עוד אנשים ששתינו מכירות. אפילו גילינו שאבא של בעלי חתום על המסמך שמוכיח שפורטונה יהודייה".

וכאן צריך הסבר: משפחת שריין חיה בעיר חאלב בסוריה. אב המשפחה, הרב שחוּד, נחשב לחכם של הקהילה. בשנת 1948, כמו בכל שנה, הם נסעו לחופשה בלבנון. בזמן החופשה קמה מדינת ישראל, התחילה מלחמת העצמאות, ומשפחת שריין לא יכלה לחזור לביתה בחאלב. הם נשארו בלבנון ושם נולד הבן נסים. עברו שנים, פורטונה במילאנו רצתה להתחתן עם אלברטו, והצטרכה להציג תעודת לידה שתוכיח שהיא יהודייה. על התעודה הזאת, שהיא שומרת עד היום, חתום הרב שחוּד, אביו של נסים.

פורטונה: "שתינו התרגשנו כשגילינו שלמדנו יחד כבר לפני ששים שנה. זה הפך אותנו לחברות ואנחנו גם מבלות יחד בשבתות. לשתינו יש בני משפחה בארץ, אבל נעים לגלות חברה מהעבר, זה עוזר להרגיש כאן עוד יותר בבית".

"בשבת האחרונה פורטונה ואלברטו אירחו אותנו בביתם" מספרת טניה עם אור בעיניים, ומוסיפה: "המפה על השולחן, כלי האוכל והכול – הזכירו לי את הטעם של הבית בלבנון, בבית הכנסת פגשנו גם את אבא של פורטונה והיה מרגש".

את בית הספר בביירות הן זוכרות לטובה. פורטונה מספרת כי המורים הרביצו להם עם שוט כשלא למדו היטב. טניה לא זוכרת את הפרט הזה. היא זוכרת שהמורים 'הרביצו בהם תורה' ושלמדו ברצינות הרבה שעות, לא כמו הילדים של היום שלומדים חצי יום… הם למדו באליאנס ארבע שפות: ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית.

את חוויית הלימודים באולפן הבין תחומי בהרצליה הן מסכמות כחוויה טובה. הן מדברות בהערכה רבה על המורה שלהם אסתי: "אסתי היא לא רק מורה מצוינת, היא גם קצת פסיכולוגית, יודעת לתת לכל אחד יחס אישי ובכיתה יש אווירה נהדרת". שתיהן רוצות להמשיך ללמוד עברית באולפן רעננה אחרי סיום אולפן הקיץ.

 

עם החברים בכיתה באולפן. בשורה הראשונה: פורטונה. בשורה השנייה: טניה 

ועל השאלה: "איך אתן מרגישות בישראל?" הן עונות:

טניה: "כשאני מסתכלת על האנשים בארץ, אני מרגישה שכולם מאירים לי פנים, אני מרגישה שהם כמו בני משפחה. אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת למרחבים ולגודל של ברזיל. בישראל הכול כל כך קטן וקרוב. כדי להגיע לים צריך לנסוע עשרים דקות, עומדים בחוף, מסתכלים לצד אחד ורואים את תל אביב, מסתכלים לצד השני ורואים את נתניה. הכול צפוף צפוף".

פורטונה: "גם אני מתגעגעת לאיטליה, וגם עוד לא התרגלתי למנטליות של הישראלים, אין כאן נימוסים, ובכל זאת, אני שמחה לחיות כאן".

שיהיה בהצלחה!

 

בתמונה למעלה: טניה (מימין) ופורטונה בכיתה באולפן במרכז הבין תחומי

 

 

 

יהודים מבחירה

יהודים מבחירה

יהודים מבחירה

יוחנן ושירה שקד התאהבו ביהדות ובישראל

מה גורם לשני אנשים צעירים ומוכשרים, שיש להם חיים נוחים בארצות רחוקות ויפות, לעזוב הכול, להחליט שהם רוצים להיות יהודים ולעלות לישראל?

אם תשאלו את יוחנן ושירה שקד תגלו שאת התשובה אפשר לחלק לשניים: החלק הראשון – אימא. והחלק השני – עוד משהו שקשה להסביר…

יוחנן מדרום אפריקה

יוחנן אברהם שקד נולד בעיר פוֹצ'יפְסְטרוּם שבדרום אפריקה לפני שלושים ושבע שנים למשפחה נוצרית.  מאז שהיה ילד קטן ראה את אימא שלו קוראת בתנ"ך ומדברת על ישראל. בגלל האהבה שלה לתנ"ך, היא התחילה לחגוג את החגים היהודיים, לשמור שבת ולאכול כשר. "אנחנו מאמינים באלוהים ובתורה, וכתוב שכך צריך להתנהג, אז למה אנחנו לא מתנהגים כך?" היא שאלה את מי שלא הבין.

האהבה והאמונה של האם שרה עברו גם לבן שלה, יוחנן. בשנת 2004 הגיעה שרה לביקור בישראל, וחזרה לדרום אפריקה עם אהבה גדולה יותר לתרבות היהודית ולאנשים בארץ. לא פלא שיוחנן, ששמע את הסיפורים, החליט לנסוע לישראל. בשנת 2007 הגיע ארצה כמתנדב ועבד בירושלים. הוא עוד לא ידע שהנסיעה הזאת תשנה את חייו.

שירה מצרפת

שירה נולדה בשטרסבורג שבצרפת למשפחה נוצרית פרוטסטנטית לפני שלושים וארבע שנה. גם אצלה הקשר ליהדות התחיל דרך אימה, שהתעניינה בכל מה שקשור לנושא. חברים יהודיים של המשפחה עלו ארצה, ואחרי כמה חודשים חזרו לצרפת. עד שמצאו לעצמם בית חדש, הם גרו אצל ההורים של שירה. המנהגים של המשפחה היהודית והסיפורים שלהם על ישראל רק חיזקו את האהבה של שירה ושל אימא שלה ליהדות. האם החליטה שמפסיקים לאכול חזיר, קבעה מזוזה בכניסה לבית והמשיכה ללמוד על המנהגים היהודיים.

שירה נרשמה ללימודי תרגום באוניברסיטה, ואחד הקורסים שלקחה היה עברית. את הסטאז' החליטה לעשות בישראל. כך הגיעה לירושלים. כעבור שנה חזרה לצרפת, אבל משהו כבר השתנה בה. עברו שנתיים של לימודים לתואר שני, וב־2007 שירה חזרה לירושלים. ונחשו את מי פגשה?

הצעת נישואין בירושלים

שירה ויוחנן נפגשו בירושלים. הקשר ביניהם היה טבעי – שניהם נוצרים, שנמשכים ליהדות ולישראל, שאוהבים את החיים כאן, שמרגישים שמשהו חסר להם, ושהתשובה נמצאת בעם היהודי. הם התחתנו בצרפת, חזרו ארצה וחשבו להתגייר, אבל בינתיים התברר ששירה בהריון והזוג החליט לעבור לדרום אפריקה. שבע שנים הם חיו שם. שירה עבדה כמתרגמת, יוחנן כגרפיקאי, ויחד הם גידלו את שלושת הבנים שהביאו לעולם – אריאל, ידידיה וישי. לא רק השמות שבחרו לילדים שלהם מלמדים על הקשר שלהם ליהדות, גם החיים שבחרו לחיות. אבל זה היה קשה. אין קהילה יהודית, אין סביבה תומכת, אנשים לא מבינים למה הזוג המוזר הזה לא אוכל כל מיני דברים, לא רוצה לנסוע בשבת וכו'.

הגיע הזמן להחליט האם להישאר בדרום אפריקה ולחיות כמו אנשים 'נורמלים', או ללכת אחרי ההרגשה שנמצאת עמוק בבטן ובלב ולעשות צעד גדול בכיוון היהדות.

הם בחרו באופציה השנייה.

עולים ומתגיירים

המשפחה עלתה ארצה והחלה תהליך גיור שארך שנה וחצי והסתיים בהצלחה. במקביל מצאו לעצמם בית ביישוב קרני שומרון, הילדים השתלבו במערכת החינוך ויוחנן החל ללמוד עברית באולפן במרכז הקליטה ברעננה. היום, אחרי שהגיור הסתיים, וגם האולפן עוד מעט נגמר, הם מבינים ש'החיים האמיתיים' מתחילים: צריך למצוא עבודה, לפרנס ולהמשיך לגדל את המשפחה.

ישראלים אוהבים לשאול שאלות ולא מתביישים לעשות את זה. הסיפור של יוחנן ושירה מיוחד ואנשים רוצים לדעת "למה" – למה עליתם ארצה? למה רציתם להפוך ליהודים? בשביל מה אתם צריכים את זה?

"אנשים מתחילים לשאול שאלות בכל מקום", צוחקת שירה. "אני זוכרת את עצמי עושה קניות במכולת בקרני שומרון, ואנשים שואלים 'איך זה קרה' ו'מה פתאום' ו'בשביל מה'. כמה פעמים עמדתי בתור לשלם, וחשבתי לעצמי, 'בבקשה, אני רק רוצה לקנות משהו וללכת, לא לספר עכשיו את כל סיפור החיים שלי'. משכנו הרבה תשומת לב".

ובכל זאת, יש לכם הסבר למשיכה שלכם ליהדות?

שירה: "פעם שמעתי שבמעמד הר סיני השתתפו הנשמות של כל היהודים, אלה שהיו בעבר ואלה שיהיו בעתיד. לפעמים נדמה לי שזה בדיוק הסיפור שלי, אני מרגישה כאילו הנשמה שלי הייתה שם, בהר סיני. באף מקום בעולם לא הרגשתי בבית. הייתי בארצות הברית, בגרמניה, בספרד, בדרום אפריקה וכמובן בצרפת. לא הרגשתי כלום. ובפעם הראשונה שבאתי לישראל, ברגע שירדתי מהמטוס, התרגשתי, כל השערות שלי סָמְרוּ (עמדו), הרגשתי כאילו התעוררתי משֵינה עמוקה".

איך המשפחה והילדים הֵגיבו לעלייה ולגיור?

שירה: "הילדים שלנו השתלבו והם כמעט ישראלים. בדרום אפריקה הם ידעו ששומרים שבת, שאוכלים כשר, אבל שכל הסביבה שלנו לא מתנהגת ככה. כשהגענו ארצה הם שמחו שכולם כאן כמונו, ובעיקר שאפשר לאכול נקניקיות וממתקים כי הכול כשר. לקח זמן, אבל לבסוף הם גם התאהבו בחומוס, וזה באמת אומר שהם הפכו לישראלים…

"אימא שלי התגיירה עוד לפנינו ועלתה לארץ, ואיתה גם אחי הצעיר, שמשרת היום בצבא ההגנה לישראל. אז טוב לנו שיש כאן משפחה".

יוחנן: "ההורים והאחים שלי גרים היום ביוהנסבורג, הם מקבלים את השינוי שעשינו בחיים ואני מקווה שיגיעו בקרוב לבקר אותנו".

באיזו שפה אתם מדברים בבית?

שירה: "יוחנן ואני מדברים באנגלית. הילדים מדברים ביניהם עברית או אפריקנס. אנחנו מדברים אתם אנגלית. בדרום אפריקה דיברתי איתם גם צרפתית, אבל בארץ הבנתי שכל כך הרבה שפות זה יותר מידי שפות והפסקתי לדבר איתם צרפתית".

יוחנן: "אני רוצה לדבר עברית עם הילדים שלי, אבל אין להם סבלנות. הם מדברים מצוין, ואין להם כוח לאבא שלהם, שעושה טעויות ומדבר לאט".

מה קשה בישראל?

שניהם: "למצוא עבודה, לדבר עברית ולהסתדר בעברית עם כל החשבונות שמקבלים בדואר, עם ביטוח לאומי, משרד הפנים וכו'. הכול כתוב בעברית וקשה לנו להבין".

שירה מוסיפה: "לפעמים גם התרבות קשה לנו. לישראלים אין סבלנות, הם צועקים עליך ואתה לא יודע למה. מצד שני יש כאן תמיכה שלא רואים במקום אחר, אנשים עוזרים לך מכל הלב. בקרני שומרון יש קהילה מעורבת של חילונים ודתיים, וכולם נחמדים ומוכנים לעזור".

שם המשפחה העברי שלכם הוא שקד, איך בחרתם אותו?

יוחנן: "השם הקודם שלי היה סקטל, שם דרום אפריקאי שפירושו קַשָת, האדם שיורה חִצִים מהקשת. כשהצעתי לשירה נישואין היינו ברחבת הכותל, ועמדה שם מנורה ועליה קישוט של פרחים מעץ השָקֵד. זה מצא חן בעיניי. חשבתי שאני רוצה להיות כמו עץ ששתלו אותו בארץ ישראל, ויש לו גם שורשים וגם פירות".

בהצלחה!

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

עלו לפני חודש וכבר מרגישים בבית

לפני חודש הגיעה לאולפן רעננה קבוצת עולים חדשים מהודו. נפגשנו לשיחה עם שישה מהם – שישה אנשים צעירים, משכילים, מקסימים, אופטימיים, שהחליטו לעזוב מקום מוכר, משפחה, חברים ועבודה טובה, ולעלות לישראל.

הַכִּירו את סיגלית יצחק, דיין הווסקר ("ההורים שלי רצו לקרוא לי בשם שקשור לצדק, ודיין זה שופט"), האחיות ליאורה, ליזה וסליטה דיסוזה (ליזה וסליטה תאומות) וישראל מוזס (אבא שלו הוא המוהל של הקהילה, ואת כל הבריתות הוא עושה בבהתנדבות). כולם בני עשרים ועוד קצת וכולם עלו ארצה בסוף פברואר 2019 ולומדים עכשיו באולפן רעננה.

השיחה התנהלה באנגלית עם פה ושם מילים בעברית: מצוין! סבלנות! יופי!…

שלוש האחיות

 

מה גרם לכם לעלות ארצה?

סיגלית מסבירה: "כל יהודי רוצה להגיע לישראל כי לכאן הוא מרגיש שייך, זאת המולדת שלנו. רצינו לחיות בסביבה יהודית. אף על פי שלא נולדנו פה ולא גדלנו פה ואנחנו לא יודעים עברית, אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו".

כולם מסכימים ומספרים על החג הראשון שלהם בישראל, חג הפורים. מדינה שלמה חוגגת חג, שעד עכשיו, בהודו, הם היו רגילים לחגוג לבד, רק עם הקהילה הקטנה שלהם. "כל כך נהנינו לחגוג עם כולם, לצאת לרחוב ולראות שזה חג יהודי והוא של כולם". עכשיו כבר מתחילים להרגיש את ההכנות לפסח, וגם את זה הם אוהבים והם מחכים בשמחה לחג החרות הראשון שלהם בישראל. הם מקווים לחגוג את ליל הסדר עם משפחות ישראליות.

מהי המשמעות של להיות יהודים בהודו?

כ-3,000 יהודים חיים בעיר מומבאי שבהודו. לקהילה היהודית בעיר יש מרכז שבו נפגשים בחגים, מפעילים גן ילדים בימי ראשון, מוציאים ילדים למחנות וטיולים ומלמדים עברית. המבוגרים וגם הצעירים מנסים לשמור על התרבות היהודית ועל המנהגים היהודיים, אבל זה לא קל. יש נישואי תערובת ויש כמובן הבדלים גדולים בתרבות בינם לבין התושבים האחרים בהודו. "ההבדל הכי גדול הוא שאנחנו מאמינים באל אחד, ואת האל הזה לא רואים. ההינדואיזם בדיוק הפוך, יש הרבה אלים ולכל אל יש פסל. חוץ מזה אנחנו שומרים על שבת ועל כשרות וחוגגים את החגים, ואלה דברים שמבדילים אותנו מהחברים הלא יהודים שלנו. אם הם יוצאים לבלות בערב שבת, אנחנו לא יכולים לבוא אתם. אנחנו גם לא יכולים לאכול אתם". באותה נשימה חשוב להם להדגיש שאף פעם לא הרגישו אנטישמיות בהודו. "זאת מדינה בטוחה וחופשית ליהודים", הם אומרים.

כל השישה למדו באוניברסיטת מומבאי וגם התחילו קריירה במקצוע שלהם: מינהל עסקים, מסחר, יחסי ציבור, תקשורת, סוציולוגיה. התאומות לימדו יוגה. הם ידעו שאחרי שיסיימו תואר באוניברסיטה יהיה קל יותר להורים שלהם לקבל את העובדה שהם החליטו לעלות לישראל ולהתחיל כאן חיים חדשים. הקשר עם המשפחה שנשארה בהודו הוא יומיומי, בזכות הטלפון הסלולרי. לחלק מהם יש משפחה בישראל.

ביקרתם בישראל לפני שהחלטתם לעלות?

זאת לא הפעם הראשונה שלהם בישראל, הם כבר הגיעו לכאן במסגרת התוכנית תגלית ונהנו מאוד. גם מהחיים באולפן ובמרכז הקליטה הם נהנים, אבל יודעים שזאת לא המציאות האמיתית. "כשאני מספר לחברים שלי בהודו שמדינת ישראל נותנת לי מקום לגור ודואגת שאלמד עברית ואני לא צריך לשלם בשביל זה, הם לא מאמינים לי", צוחק ישראל. כל השאר מסכימים אתו, "מדינת ישראל עושה הרבה למען העולים ואנחנו מעריכים את זה".

הם שמעו שלא תמיד קל להסתדר עם ישראלים, אבל עד עכשיו פגשו רק אנשים נחמדים, שרוצים לעזור להם. האוכל הישראלי מוצא חן בעיניהם, במיוחד הפלאפל, השווארמה והחומוס. "ואם רוצים אוכל הודי, גם זה לא חסר כאן" צוחק דיין. והעיקר, אומרים כולם, שאפשר למצוא כאן אוכל כשר בכל מקום.

ומה הכי קשה עד עכשיו?

העברית כמובן! "לי הכי קשה להבין מה זכר ומה נקבה", אומרת סיגלית. "למה הטלפון שלי הוא זכר דווקא?"

שאלה קשה, שאין לנו תשובה עליה…

הם יודעים שהאולפן הוא כמו חממה והכנה ל'חיים האמיתיים' וכי העברית היא מפתח לקליטה טובה. הם מעריצים את המורה שלהם באולפן ואוהבים את חבריהם לכיתה. ב'חיים האמיתיים' הם מצפים למצוא עבודה מתאימה ומעניינת ולהקים משפחה ישראלית.

לסיום, ביקשנו שכל אחד יאמר משפט אחד בעברית. הם צוחקים ואז אומרים:

סיגלית: "אני סיגלית יצחק".

דיין: "אני עולה חדש".

ישראל: "אני יודע קצת עברית".

ליזה: "אני מהודו".

ליאורה: "אני גרה ברעננה".

סליטה: "אני לומדת עברית באולפן".

ואנחנו אומרות להם לסיום: תזכרו שכל הישראלים היו פעם עולים חדשים, או שהם בנים ונכדים של עולים חדשים. ואנחנו בטוחות שתצליחו!

בתמונה למעלה, מימין לשמאל: דיין, סיגלית, שלוש האחיות, יצחק

נפגשו: איילה פרלמוטר וציפי מזר

כתבה: איילה פרלמוטר

 

ליל סדר ישראלי

כתבה: ציפי מזר

כשטלפנתי לסיגלית כדי לבשר לה שהריאיון איתה ועם חבריה התפרסם בחדשון, שאלתי אותה את השאלה הכי ישראלית שיש בימים אלה: 'איפה תהיי בליל הסדר?'. הבנתי מתשובתה שישראל והיא עדיין אינם יודעים…

בשמחה רבה הצעתי לה להתארח יחד איתנו בביתה של המחותנת שלנו. ידעתי שהמחותנת תפתח את לבה וביתה בשמחה לכל אחד, ולעולים במיוחד. מתוך נימוס טלפנתי למחותנת והיא כמובן אמרה מיד: 'תזמיני, בשמחה!'.

אספנו את סיגלית ויצחק ממרכז הקליטה ויצאנו לכיוון ראשון לציון. "אתם רואים" אמרתי להם בדרך, "בכל המכוניות שאנחנו רואים עכשיו בכביש יש אנשים שנוסעים לחגוג את ליל הסדר עם משפחותיהם וילדים שמקווים לגנוב את האפיקומן. כולם לבושים בבגדים חגיגיים. במכוניות רבות יש סירים ותבניות מלאים בכל טוב מצרים ומתנות…"

הסבנו לליל הסדר, שלושה דורות של קיבוץ של גלויות ישראלי: ילידי עיראק ורומניה; ילידי הארץ שהוריהם עלו מעיראק, מרומניה ומפולין; בני משפחה ישראלים המתגוררים בעמק הסיליקון, חייל בחיל הים, חיילת בחיל האוויר, סטודנטית בטכניון, סטודנטית במרכז הבין תחומי בהרצליה, סטודנטית לרפואה בהונגריה ושני עולים טריים מהודו.

כשראו העולים את שולחן ליל הסדר, הם היו בהלם: "שולחן כזה רואים בהודו רק בליל סדר מאורגן בקהילה ולא בבית פרטי!" אמר ישראל. מיד צילמו את השולחן ושלחו להוריהם.

קראנו בהגדה בקול לפי סדר הישיבה: מהסבתות שלא נולדו בארץ ועד הקטן שבילדים הלומד בכיתה אל"ף.

וכשהגיע תורו של ישראל, שאלנו בזהירות אם ירצה לקרוא, והוא לא היסס. להיפך!

כשהתחיל לקרוא בקול רם, נעצרה הנשימה של כל המסובים מרוב התרגשות וציפייה…

ישראל קרא שני קטעים קריאה מדויקת ושוטפת כמו מי שמכיר היטב את ההגדה ואת כל סימני הכתיב והניקוד בעברית. אומר לכם בסוד: הוא קרא מדויק יותר מרבים מילידי הארץ שסיימו כאן בית ספר תיכון… 

כשסיים לקרוא פרצו כולם במחיאות כפיים!

זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בליל הסדר שלנו, בליל הסדר שלי. הבנו כולנו מה המשמעות של להיות יהודי בכל מקום בעולם, מהו כוחו של החינוך היהודי בתפוצות. מה כוחה של מסורת העוברת מדור לדור. מהו קיבוץ גלויות.

ליל הסדר עם עולים החוגגים את יציאת מצרים שלהם ומסבים לשולחן הסדר של משפחה בישראל – המשפחה המורחבת שלי – לראשונה בישראל, היה בשבילי, בשביל בני המשפחה שלי ובשביל סיגלית וישראל  – אירוע שלא יישכח.

חג שמח!

 

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

צוחקים בעברית

לומדים ומורים רבים אוהבים את המדור "תִשְמְעו בדיחה" בחדשון.

הנה סרטונים ששלחו לחדשון המורות ענת מילדר ומאיה שמש מאולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

בסרטונים נראים התלמידים שלהן ממחיזים בדיחות מהחדשון.

אין מה לומר: הומור יפה לבריאות וגם ללימוד שפה.

 

 תלמיד מצטיין

 

לצפייה הקישו על התמונה

 

שיעור חשבון

לצפייה הקישו על התמונה

 

פגישה חשובה

לצפייה הקישו על התמונה

תודות:

תודה לכל תלמידי כיתה 7 מחזור 18 (אפריל עד ספטמבר 2018) על העזרה ובמיוחד לצלמים ולתלמידים המשחקים בסרטונים: ארנסט גלייבסקי, עלי טל, שחראנה לורנץ, אליזה שוורצמן, מיכאל שטיין, מרק לבני וחנה סורקינה; לעורך: גיל מילדר, למורות: ענת מילדר ומאיה שמש ולאפרת פירסקי פיקרביץ' מנהלת אולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

אהבה באולפן

אהבה באולפן
יעל וגאבור

אהבה באולפן

כשגאבור ויעל נפגשו בישראל

הוא הגיע מקנדה, היא מארגנטינה, הם למדו עברית יחד באולפן רעננה ו… בעוד חודשיים מתחתנים!

בסיפור הזה יש גם ציונות וגם עלייה וגם לימודי עברית וגם אהבה. מרגש. נכון?

גאבור קולטאי ויעל ברמן עלו ארצה לפני כשנתיים. כל אחד מהם עזב חיים נוחים, עיר יפה, משפחה והגשים חלום שליווה אותו כבר שנים: לעלות לישראל. העובדה שכאן גם מצאו זה את זו, הופכת את החלום הזה לטוב עוד יותר.

טורונטו

גאבור, כפי שהשם שלו מרמז, נולד בהונגריה. דור הסבים במשפחה שלו עבר את השואה וסבל במחנות ריכוז ובמחנות עבודה. אחרי המלחמה חזרו לבודפשט ושיקמו את חייהם.

הוריו של גאבור היגרו עם שני ילדיהם לקנדה בשנות השמונים. הוא היה בן 6 והתאקלם במהירות בבית הספר היהודי בטורונטו. שם גם נדבק ב"חידק הציוני" ובגיל 18 הגיע ארצה בפעם הראשונה בחייו. "הרגשתי שזה הבית שלי ורציתי לעלות", הוא מספר, אבל תוך כדי הכנות חלתה אמו בסרטן והעלייה נדחתה. בינתיים קרו החיים: זוגיות וחתונה ועבודה כאיש נדל"ן מצליח. אבל מדי שנה הגיע לביקור בישראל, והרצון לעלות לא נעלם.

לפני כמה שנים, כשהוא כבר גרוש ללא ילדים, חלתה סבתו והוא נסע להונגריה לבקר אותה. "ישבנו לילה אחד ודיברנו על הכול. היא סיפרה לי כל מה שעבר עליה בשואה ועל החיים שלה בכלל, ושאלה אותי על החיים שלי. אמרתי לה שאני לא מרוצה, לא טוב לי, מרגיש תקוע. היא עזרה לי להבין שמה שאני רוצה באמת הוא לעלות לישראל, וגם נתנה לי את האומץ לקום ולעשות את זה".

חצי שנה אחר כך הגיע לישראל כעולה חדש, שמדבר מעט עברית במבטא קנדי. יחד אתו הגיעה לילי – ג'ינג'ית מתולתלת, ארוכת רגליים ויפיפייה, מלאת שמחת חיים ואהבה לאנשים. בקיצור: כלבת "פודל ענק", שאי אפשר לא לעצור לידה, להתפעל ממנה וללטף אותה.

אחרי שלמד עברית במרכז הבין תחומי בהרצליה, הגיע גאבור לאולפן רעננה.

בואנוס איירס

יעל ברמן נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה. היא גדלה בבית יהודי חם והוריה הקפידו לחגוג את החגים היהודיים, לשמור על קשר עם קרובי המשפחה הרבים שחיים בישראל ולעקוב אחרי הנעשה בה. אמה של יעל הייתה מורה לשירה בבית ספר יהודי ויעל למדה במוסדות יהודיים מהגן ועד סוף התיכון. בהמשך הפכה למורה לספרדית ולימדה סטודנטים זרים באוניברסיטה בבואנוס איירס.

בפעם הראשונה הגיעה יעל לישראל במסגרת 'תגלית'. השנה הייתה 2003 וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. "עוד קודם ידעתי שאני רוצה לעזוב את ארגנטינה, אבל לא חשבתי על ישראל, זאת לא הייתה אופציה. כשהגעתי ארצה במסגרת 'תגלית' הבנתי שכאן אני רוצה לחיות. הייתי כאן חודשיים, הכרתי את בני המשפחה וחזרתי לארגנטינה בידיעה שאני רוצה לעלות ארצה".

בשנת 2006 הגיעה לביקור נוסף וכעבור עשר שנים סוף סוף הגשימה את החלום. "רציתי לגור בחיפה, שמאוד מצאה חן בעיניי, אבל כל המשפחה חיה באזור השרון, ובן דוד של אבא שלי גר ליד מרכז הקליטה ברעננה. לכן הגעתי לבסוף לשם".

רעננה

הם למדו באותה כיתה, ואף אחד מהם לא תכנן שמהלימודים הללו תצא חתונה. גאבור מספר בחיוך שקבע לעצמו שלושה חוקים בקשר למציאת בת זוג בארץ: "בלי ג'ינג'יות, כי הקשרים הקודמים שלי היו עם ג'ינג'יות ולא הצליחו; רק עם ישראלית, כי אני רוצה לשנות את החיים שלי; ובטח לא להפוך לקלישאה ולהיות עם מישהי שלומדת אתי באולפן".

החוקים הללו עמדו למבחן כבר ביום הראשון באולפן, כשגאבור הבחין ב"ג'ינג'ית יפה שמיד מצאה חן בעיניי, אבל חשבתי שהיא בטח בת עשרים וחמש ותחשוב שאני מבוגר ממנה". בהמשך יתברר לו שהיא מבוגרת יותר ואולי יש סיכוי.

יעל שומעת את הדברים וצוחקת. היא מציינת שהקשר הרומנטי ביניהם החל רק אחרי שהסתיימו הלימודים באולפן. "דיברנו הרבה והפכנו לחברים טובים, היו לנו הרבה חברים משותפים שהמשיכו לשמור על קשר גם אחרי האולפן, אבל לא היינו זוג".

הקשר נשמר גם כשגאבור נסע לקנדה, ללוות את אחיו שחלה בסרטן. כשהאח נפטר הוא שב ארצה ויעל הייתה שם כדי לנחם ולחזק. "אז הבנתי שיש כאן משהו אחר, והחברוּת בינינו צמחה והפכה לאהבה. יעל לא ענתה על שום קריטריון שקבעתי לעצמי, ובכל זאת התאהבתי בה. זה הוכיח לי שהקשר בינינו עמוק ואמיתי".

שניהם מתארים את התקופה באולפן במלים חמות. ושניהם מדברים עברית מצוינת. "כשהחלטתי לעלות ארצה התחלתי לצפות בסרטוני יוטיוב בעברית", מספרת יעל, "אבל לא דיברתי, רק הקשבתי. באולפן הכניסו אותי לכיתה ג' ונבהלתי. לא הבנתי כלום, אבל החלטתי שאם אני רוצה לדבר עברית מהר, אני נשארת בכיתה. למדתי המון ונהניתי מאוד".

האולפן, כך הם אומרים, הוא הרבה יותר מקורס ללימוד עברית. המורות עושות הכול כדי לעזור לעולים להתרגל לחיים בארץ ולהכיר את המנטליות הישראלית. החברים לכיתה הופכים לחברים לחיים, ויש תחושה שבמשך כמה חודשים לא צריך לדאוג לפרנסה ואפשר רק ללמוד ולהתרגל לאט לאט לחיים החדשים. "כמו מחנה קיץ", מסכימים שניהם.

קנדה נחשבת לאחת המדינות הנוחות והטובות בעולם. איך עוזבים מקום כזה?

גאבור: "בקנדה, אם אין לך משפחה ואין לך חיבור למקום ולאנשים, הבדידות היא עצומה. בעיקר בחורף שהוא גם ארוך מאוד וגם קשה מאוד. הרגשתי לבד כל החיים שלי, גם כשהייתי נשוי. לא התחברתי לקנדה מעולם. הרגשתי ציוני ואחרי הביקור אצל סבתא בהונגריה ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא".

ספר על ההבדלים בין החיים כאן לבין החיים בקנדה.

"ההבדלים עצומים. החיים כאן מאוד אינטנסיביים ולחוצים, המדינה קטנה וצפופה. קנדה ענקית והכול בה גדול. גרתי בבית פרטי נהדר של 250 מטר עם גינה גדולה, וזה לא משהו יוצא דופן. צריך להתרגל לחיים בבית שכור, קטן בהרבה, בתוך בניין דירות בעיר צפופה. מבחינת העבודה, אף על פי שקיבלתי רישיון תיווך ישראלי לא הצלחתי להיכנס לעולם הזה כי המנטליות כל כך שונה. אז אני משקיע בנדל"ן ביוון".

ואיך היו החיים בבואנוס איירס?

יעל: "בואנוס איירס עיר גדולה ויפה, אבל החיים בארגנטינה לא פשוטים. הסיפור עם החקירה של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית גרם לי להבין כמה אנטישמיות יש וידעתי שאני לא רוצה לחיות כך. גם מבחינה כלכלית לא חסרות בעיות".

חדרה

לא מזמן עברו מדירה קטנטונת ברמת גן, "חמישים מטר מרובע בלי מזגן", לדירה גדולה ויפה יותר בחדרה. ממרפסת הדירה רואים את הים, ובערב הם נהנים מהבְּריזה ומהנוף. הקיץ הישראלי, על החום והלחות שלו, עדיף בעיניהם על הקור הקנדי או החורף האירופאי.

"אנחנו מרגישים בתוך הרפתקה גדולה. יש לנו הרבה תוכניות, ובעיקר אנחנו מקווים להקים משפחה. הילדים שלנו ידברו עברית, אנגלית, ספרדית ואולי גם הונגרית".

היום יעל מלמדת ספרדית ומקווה להמשיך לעסוק במקצוע. גאבור, כאמור, עוסק בתחום הנדל"ן. הוא מקווה שהוריו יעלו ארצה בקרוב, היא מספרת שאביה נפטר ואמה כבר יצאה לפנסיה ומרגישה מבוגרת מכדי לעלות, אך הקשר עמה נשמר.

וכולם יגיעו כמובן לחתונה שתתקיים בנובמבר. מזל טוב!

 

הכלבה לילי על רקע הוורדים שקנה גאבור לכבוד האירוסין

 

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בעֵין המצלמה

עולים מְצַלְמִים

מוזיאון העם היהודי בבֵית התפוצות מקיים מדי שנה תַחֲרות צילומים בין-לאומית – עדשה יהודיתשבה מתבקשים המִשְתַתַפים לצלם תמונה בהַשְרָאַת הכּוֹתֶרֶת: "הקשר שלי לעם היהודי".

תלמידי אולפן רעננה במרכז הקליטה ביוזמת מחלקת הקליטה בעיריית רעננה התבקשו גם הם להשתתף בפרויקט המיוחד הזה. לפרויקט נִבְחֲרָה הכיתה של המורה נירה בורוכובסקי. את התלמידים לִיווָה מקרוב בהִתְנַדְבות הצלם המִקצועי דורון בכר.

בְּמִסְגֶרֶת הפרויקט ביקרו התלמידים במוזיאון "בית התפוצות", קיבלו הַדְרָכָה בצילום וצילמו תמונות בהשראת הנושא.

בשבוע שעבר התקיים באולפן אֵירוּעַ פתיחת תַעֲרוכה שבה 28 צילומים שנבחרו מעשרות צילומים שצילמו העולים. תלמידי האולפן סיירו בתערוכה ובחרו את שתי התמונות הטובות בעיניהם. הם כתבו את שמות התמונות שבחרו על פְּתָקִים והכניסו את הפתקים "לקלפי". בסוף היום נספרו הפתקים והנה התוֹצָאוֹת:

במקום הראשון נבחרה התמונה 'אני בוטח בך' של מרקוס הומסקי, תלמיד מברזיל;

 

אני בוטח בך

במקום השני זכו שני צילומים: 'על פי ה' ביד משה' של דניאל כהן, עולה מברזיל, ו'הכול בסדר טודו בום' של קרן צימרמן, אף היא עולה מברזיל.

על פי ה' ביד משה

 

הכול בסדר טודו בום

הנה דברים שכתב מרקוס צימרמן הזוכה במקום הראשון על התמונה שלו:

"אני רוצה להודות לכולם על הבחירה בצילום שלי. הקסם של הצילום הזה הוא בפשטות שלו. צילמתי אותו ביום העצמאות, על חוף הים. היינו על חוף הים ביום העצמאות של ישראל כשהמטס האווירי התחיל. הרגע שהונצח בתמונה מתאר את החיים בישראל. רגע אחד אתה בחוף הים, 'עושה חיים' ומבלה ורגע אחד אתה מתמודד עם מצב בלתי צפוי שמזכיר את הערנות המתמדת שלנו. מכיוון שהחיים מורכבים מהפתעות, מי יודע? אולי בעוד כמה שנים, הילד שלי שבתמונה יטיס את אחד המטוסים האלה, וילד עולה חדש אחר ימשיך לשחק בחול?

תְחי מדינת ישראל! תודה!"

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

תלמידֵי האולפנים יוצאים לחופשה – שִמרו עליהם!

מידי פעם מופיעים בכותרות בחדשון משפטים החוזרים על עצמם מידי יום.

לא קשה להבין מדוע אנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב ושוב: הסיבה הראשונה היא כי הם עוסקים בנושאים חשובים, חשובים מאוד: בְּטיחוּת, זְהירוּת, מים. והסיבה השנייה – כך לומדים שפה! קוראים ומאזינים ומדברים וחוזרים שוב ושוב ושוב.

מי שנכנס לכיתת אולפן בקיץ 2018 יכול לשמוע את הלומדים מְדַקְלְמִים את המשפטים האלה כשחיוך של סיפוק על פניהם.

ובעוד שנים, אחרי שיְסַייְמו את האולפן, לא נִתְפַּלֵא אם המשפטים האלה יִישָאֲרו אצלם בזיכרון כְּמַזְכֶּרֶת מִימֵי האולפן, ובכלל.

הנה סִרטונים ששלחה לנו אסתי אשר, סגנית מנהלת אולפן רעננה:

 

 

 

 

והכי חשוב:

אל תִשְכְּחוּ:

ישראל מִתייבשת. אין לנו מים לבזבז! חִסכו במים! חבל על כל טיפה!

הילדים בחופשה. שִמרו עליהם. בואו נעבור את הקיץ בשלום!

גם רופא, גם עולה וגם קצין

גם רופא, גם עולה וגם קצין
הצילום: ויקיפדיה

גם רופא, גם עולה וגם קצין

טקס סיום קורס קְצינֵי רְפואה עולים

במדור 'באולפן' בחדשון כבר כתבנו בעבר על חיים הבר, רופא צעיר, עולה ממנצ'סטר, תלמיד לשעבר באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל, ועל הקשר שלו ושל כיתתו באולפן לחדשון (קראו כאן: הפתעה למורה; עולים בשביל).

כשנפרדתי מחיים בתום הביקור שלי באולפן במעגן מיכאל, אמרתי לו שאשמח לבוא לטקס סיום קורס הקצינים שלו ולחתונתו…

את ההבטחה הראשונה חיים כבר קיים…ושלח לי הזמנה לטקס קבלת דרגות הקצונה שלו ושל עוד מספר לא קטן של רופאים עולים בצה"ל, שעלו מכל רחבי העולם, בהם רופאי שיניים רבים.

הגעתי לטקס ופגשתי את חיים, הפעם במדים. פגשתי לראשונה את בני משפחתו, שעלו ממנצ'סטר. שתי אחייניותיו צבריות. אביו, אחיו וגיסתו רופאים ואחותו אחות במקצועה. האם מורה למוזיקה וכל הילדים גם מנגנים… גם שניים מחבריו של חיים מהאולפן באו לפרגן לו. ביניהם ג'וש, המתגייס לצנחנים.

בטקס חשפו קצין הרפואה הראשי תא"ל ד"ר טריף בדר וקצינים בכירים בחיל הרפואה את דרגות הקצינים החדשים.

הקרפ"ר בירך את הרופאים המצטרפים לחיל הרפואה של צה"ל והודה להם על החלטתם לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל.

את דברין סיים תא"ל ד"ר טריף בדר בקטע מתוך 'שיר השיירה' של עלי מוהר:

בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

אי אפשר היה שלא להתרגש מקצין ורופא דרוזי המברך רופאים שעלו מכל קצווי תבל ומשרתים כרופאים בצבא ההגנה לישראל.

 

הייתה והתרגשה: ציפי מזר

 

בתמונה: סמל מפקדת קצין רפואה ראשי (ויקיפדיה)

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

70 הסיבות לאהוב את ישראל

לקראת יום העצמאות התקיימה באולפן בית ארדשתיין בחיפה פעילות מיוחדת לכבוד 70 שנה לישראל.

כשבוע לפני 'יום השיא' קיבלה כל כיתה שתי משימות: לעצב בול חדש לשנת ה-70 לישראל; לכתוב "70 סיבות לאהוב את ישראל".

ביום הפעילות – כל חדר כיתה באולפן שימש כתחנה לפעילות בנושא תרבות ישראל, ידיעת הארץ והיסטוריה. הפעילויות כללו התמצאות במפה אילמת של מדינת ישראל, פתרון כתב חידה שנושאו חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, בינגו, תפזורת, תשבץ קהוט, זיהוי תמונות, הרקדה (לצלילי השיר החדש שנכתב לשנת ה-70) ועוד.

התלמידים התכבדו בפלאפל  – ה'מאכל הלאומי'.

בסיום היום התכנסו כל תלמידי האולפן וצוות ההוראה באולם. נציגי הכיתות הציגו את הבול שעיצבו ונלמד הִמְנון האולפן.

"70 הסיבות לאהוב את ישראל" נאספו מכל הכיתות ועוצבו לקיר גראפיטי שנתלה באולפן.

בסיום היום אמרו התלמידים בהתרגשות כי הפעיליות והיצירה המשותפת העצימו את החוויה הישראלית שלהם.

 

הנה דוגמאות מתוך הדברים שכתבו הלומדים:

  • אני אוהבת בישראל את הים, השמש והחום.
  • ישראל בשבילי היא הבית שבו נשמתי נמצאת. ישראל היא ארץ האביב הנצחי. ישראל אוהבת אותי ואני אותה.
  • אני אוהבת את ישראל כי היא המדינה הכי יפה. כל האנשים שפגשתי פה טובים מאוד.
  • אני אוהבת את ישראל כי כאן פגשתי אדם אהוב.
  • ישראל היא ארץ לכול: עבור היהודים, עבור הנוצרים, עבור הערבים, לילדים, לנכים, לגימלאים, לכולם כולם כולם.
  • אני אוהב את ישראל ורוצה לגור בה כי יש בה היסטוריה מעניינת וחשובה.
  • אני אוהבת את הסולידריות של עם ישראל. זאת ארץ אבותיי.
  • מדינת ישראל בשבילי – תקווה לעתידם הטוב של ילדיי. מדינה של אפשרויות חדשות.
  • מדינת ישראל בשבילי – הזדמנויות חדשות, ביטחון, עתיד יותר טוב.
  • מדינת ישראל בשבילי – חברים חדשים, אנשים חדשים, חברותיים וחמים.
  • ישראל בשבילי היא חופש, ים, שמש, אנשים טובים, ארץ יפה, דמוקרטיה והרבה חגים יפים.