אילנה פורטנוי, מורה באולפן גורדון בתל אביב, שלחה לחדשון דברים שכתב תלמיד בכיתתה – פייר מילר, עולה מצרפת.
פייר, רופא אף אוזן גרון במקצועו, עלה לפני שלוש שנים ומתגורר בתל אביב. הוא אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים. בהפסקות שבין השיעורים באולפן, פייר מקיים פעילות טאי -צ'י עם חבריו לכיתה.
מוכרחים לשחרר את הגוף ואת הנפש…
הוא מנחה אותם "לזוז כמו עננים בשמיים…"
הנה הדברים שכתב פייר:
קפסולות
תל אביב, קורונה, יום 261:
מה אוכל היום? פתחתי את דלת המקרר, הוא היה ריק כמעט לחלוטין.
באסה!
לא היה לי חשק עכשיו לצאת לקניות.
אז מה? אולי לחזור למסעדה האהובה עליי? למעשה לא ביליתי שם מאז הקורונה, עם זאת בזיכרוני המקום היה נעים עם אוכל טעים ובשפע.
בלי היסוס יתר עטיתי מסכה, עטיתי כפפות, שמתי בקבוק אלקוג'ל בכיס המכנסיים ויצאתי לדרך. כשהגעתי ליעד הבחנתי מיד בשינויים בולטים. השומר שעמד בדלת חבש כובע, עטה מסכה ולבש סרבל שעטף טוטאלית את הגוף שלו. מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט שהיה כתוב עליו: מקום מוגן, אצלנו לא יידבקו משום נגיף.
השומר בדק את המסכה שלי, הקפיד שארחץ את הידיים באמצעות האלקוג'ל וסוף סוף הרשה לי להיכנס פנימה.
בהתחלה לא הכרתי את המקום. במקום אולם מלא וקולני הייתי מוקף בדממה מפתיעה.
איפה היו הסועדים?
הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום ראיתי אותן! הקפסולות! האולם היה מלא אוהלים קטנים עשויים מפלסטיק. בתוך האוהלים, שהיו שקופים, אפשר היה לראות אנשים בודדים אוכלים ושותים. מלצרים לבושים בסרבל ומסכה התקרבו לאוהלים, פתחו סוג של חלון קטן ובאמצעות את חפירה מיוחד הכניסו או הוציאו כלים ואוכל.
מלצר ניגש אליי כדי להוביל אותי לקפסולה שלי.
פתאום חטפתי התקף חרדה. כל התיאבון שלי התפוגג. הרגשתי מחנק, חוסר נשימה, כאילו כל הפלסטיק הזה נפל עליי וחסם את פי.
יצאתי בריצה אל הרחוב, זרקתי את המסכה ואת הכפפות ורצתי לכיוון הים כדי לחזור למעט הטבע שנשאר בחיים הנדבקים שלנו.
הקפסולות האלה היו כמו ארונות מתים ואף על פי שהאנשים בתוכם זזו ואכלו לא הייתי בטוח שהם היו בחיים.
בכל אופן העדפתי לא לעשות את הניסוי.
נשארתי רעב אך נשארתי בחיים!
מילים
מה המילה האהובה עליך בעברית? זה היה הנושא היום בכיתה באולפן.
כל אחד מהתלמידים בחר מילה והסביר את הבחירה שלו. אספנו אוצר מילים מעניין ומגוון: מלפפונים בשממה (מה פתאום מלפפונים?), געגועים לקשת, סובלנות ואכפתיות וכמובן שלום, אהבה, ואנושיות.
בדרך חזרה הביתה פתאום חשבתי על מילה שלא נבחרה. מילה קטנה, פשוטה ויפה אך חיונית לשפה העברית: המילה 'מילה'…
בלי מילים אי אפשר לבנות שפה, מילה היא לבנה קטנה שבלעדיה אי אפשר לבנות בית לאנושות. אך מעבר למשמעותה הגדולה יש למילה זו בעברית חן ויופי מיוחדים. הצליל העדין מורכב משני תווים: 'מי' ו'לה', לכן מילה היא מנגינה קטנה.
אז לא פלא ששפה, שאבן היסוד שלה היא מנגינה, היא כל כך מקסימה, מסקרנת ומושכת.
עברית זאת מנגינת העם היהודי זה אלפי שנים הפורחת עכשיו בָּארץ שלה, ארץ ישראל.
זיכרון בסלון הואיוֹזְמָה חברתית לציון ערב יום השואה בסלון הבית, בין משפחה וחברים, ולא רק בטקסים.
המֵיזָם הוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון בשנת 2011. מאז התקיימו אלפי ערבי זיכרון בבתים פרטיים ונכחו בהם מאות אלפי אנשים בישראל וביותר מ-60 מדינות ברחבי העולם. בשנה שעברה זכה המֵיזָם ב'אות הנשיא למִתנדב'. השנה נבחרה עדי אלטשולר לְהַשִׂיא מַשׂוּאָה ביום העצמאות.
בימים אלה של קורונה ולמידה מרחוק יָזְמָה שירה הוכשטיין, מורה ומדריכה באולפן של האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך בירושלים, מיזם של זיכרון בסלון בזום – לאולפן.
וכך כתבה לנו שירה:
אני דור שני לשואה. אבי הוא בין הניצולים הצעירים ביותר מאושוויץ. הוא שרד בזכותה של סבתי המוּפְלָאָה שאת סיפורה אני מספרת בכל שנה לתלמידי האולפן.
השנה, בעזרת השימוש בזום, יש לי האפשרות לספר את הסיפור לקהל גדול יותר. אני רואה בזה את חובתי לסבתי, לספר לכמה שיותר אנשים את סיפורה.
זהו סיפור על אישה מוּפלאה שהִצליחה לא רק לשרוד את התוֹפֶת בעצמה אלא גם לשמור על חייהם של אחרים במחנה הריכוז, להגיע למדינת ישראל ולהקים פה משפחה לתִפְאֶרֶת.
הנה תַמְצִית הסיפור (כפי שמספרת שירה):
ב -1939 כאשר הגרמנים צעדו ברחובות פולין הייתה פאני הוכשטיין, צעירה בת 23 ואֶזרחית הונגרית, נשואה לבעלה, יהודי פולני, רק שנה וכמה חודשים. בזכות אֶזרחותה הזרה ותוּשִייָתָה היא הִצליחה למנוע את כניסת משפחתה הקרובה לגטו יחד עם שְאַר יהודי העיר. פאני התחילה לִנְדוֹד באירופה בניסיון לִבְרוֹחַ מִידֵי הנאצים יחד עם בעלה, חֲמוֹתָהּ, תינוקָהּ ואחיינָהּ, שאותו אִימְצָה לאחר שמשפחתו נרצחה.
הם נתפסו ונשלחו ברכבת לאושוויץ. ברכבת הִפרידו בינה ובין בעלה, והיא הִגִיעה לאושוויץ עם חֲמוֹתה המבוגרת ושני ילדים, שם הם שָׂרְדוּ בדרך נֵס, פעם אחר פעם.
לאחר המלחמה, אחרי חודשים של נדודים בין מחנות שונים, הצליחו פאני ובעלה להתאחד, ובשנת 1949 עלו לארץ עם שני ילדיהם וחמותה של פאני. הם הגיעו ל'שער העלייה' בעתלית, ולאחר מכן הִתיישבו בנתניה. שני בניה של פאני שֵירתו בצה"ל, ומבנה הבכור, שאול (הצעיר בשורדי אושוויץ), נולדו לה 3 נכדים. פאני הספיקה להכיר שניים מתשעת ניניה לפני שנִפטרה בשנת 2008.
אתם מוזמנים לשתף את ההזמנה והקישור עם תלמידי אולפנים בהווה ובעבר, וכמובן עם צִוְותֵי ההוראה באולפנים.
לרגל מלאת 30 שנה לעלייה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה בשנות ה-90 של המאה הקודמת פרסם העיתון 'ישראל היום' מוסף מיוחד. אחת הכתבות הוקדשה לנושא לימוד השפה העברית.
רוית בארי, הממונה על הנחלת הלשון והשלמת השכלה באגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך משחזרת בכתבה את ההתגייסות של האגף לחינוך מבוגרים למשימה הלא פשוטה של מתן מענה מיידי למספר גדול מאוד של לומדי עברית: גיוס מורים והכשרתם, הקמת כיתות ואולפנים, עזרה לעולים בקליטה מיטבית.
בכתבה נוספת מרואיין ואדים גורלניק, שעלה מאוקראינה בגיל 22 בשנת 1998 והיום הוא מנהלו של אולפן 'מורשה' של האגף לחינוך מבוגרים בירושלים.
תלמידי אולפן רעננה חגגו את יום העולה, שהתקיים ב-ז' בחשוון, בארוחת בוקר בין לאומית חגיגית. התלמידים הכינו והביאו מאכלים ומשקאות מהארצות שמהן עלו. השולחן היה עמוס במאכלים ובדגלי המדינות שמהן עלו הלומדים.
התלמידים סיפרו סיפורי עלייה מרגשים, דנו בנושאים הקשורים לעלייה ו'קינחו' בצפייה בקטע המפורסם על העליות מתוך ״לול״.
אומרים שבישראל כולם מכירים את כולם, ואם אתה לא מכיר מישהו ברחוב, אתה בטח מכיר מישהו שמכיר אותו. מתברר שזה קורה גם כשכל אחד מגיע ממקום אחר בעולם. אולי כי בסופו של דבר, יהודים מכל העולם מגיעים לכאן, למדינה הקטנה שלנו. זה בדיוק מה שקרה לשתי תלמידות שהגיעו ללמוד עברית באולפן של המרכז הבינתחומי בהרצליה. סיפור סיפור!
לבנון־מילאנו־ישראל
פורטונה קורקוס לבית בלנגה נולדה בביירות בינואר 1957. אבא שלה היה איש עסקים שנסע הרבה בעולם, ולמשפחה היו חיים טובים, כמו לרוב היהודים בלבנון. בביירות חיו אז כ־6,000 יהודים, והיחסים שלהם עם הקהילה הנוצרית ששלטה בעיר היו טובים. המצב השתנה ב־1958, כשבלבנון פרצה מלחמת אזרחים. יהודים רבים עזבו את המדינה, אבל היו גם כאלה שנשארו, כמו משפחת בלנגה. פורטונה למדה בבית ספר יהודי, בי"ס אליאנס, המשפחה שמרה שבת, חגגה את החגים, התפללה בבית הכנסת, ועקבה אחרי מה שקורה במדינת ישראל השכנה. בשנות הששים המצב בלבנון נעשה עוד יותר קשה, חיי היהודים היו בסכנה ממשית, וב־1969, כשפורטונה הייתה בת שתיים עשרה, החליטו ההורים שצריך לעזוב.
הם חשבו לעבור לפורטוגל, אבל הבינו שאין שם קהילה יהודית, ואם הם רוצים ששלוש הבנות ושני הבנים שלהם יתחתנו עם יהודים, צריך למצוא מקום אחר. כך הגיעו לבסוף למילאנו שבאיטליה.
המשפחה התבססה במילאנו, פורטונה גדלה והלכה ללמוד באוניברסיטה. היא הפכה ליועצת כלכלית וגם למתרגמת ששולטת בחמש שפות – איטלקית, צרפתית, ערבית, ספרדית ואנגלית (ובקרוב גם עברית…).
בשנת 1978 התחילה לבקר בבית הקהילה היהודית בעיר, ושם הכירה את אלברטו קורקוס, יהודי איטלקי וציוני חם. הם התחתנו כעבור שנה, הביאו לעולם שני בנים, וחינכו אותם לאהוב את היהדות ואת ישראל. החינוך שלהם הצליח כל כך, ששני הבנים עלו ארצה. גם ההורים שלה עלו וחיים בהרצליה פיתוח. לפני ארבע שנים החליטו פורטונה ואלברטו לעלות בעקבות הבנים, אבל פורטונה המשיכה לעבוד באיטליה. רק לפני חצי שנה יצאה סוף סוף לפנסיה ואז התחילה ללמוד עברית באולפן רעננה והקיץ בהרצליה. אלברטו למד בצעירותו פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד כל השנים כפסיכולוג ארגוני. בארץ הוא משמש כיו"ר ארגון עולי איטליה.
לבנון־ברזיל־ישראל
טניה בטטא נולדה בביירות ביוני 1957 ונזכרת בילדות שלה בגעגועים ובאהבה. גם היא גדלה בבית יהודי חם ומבוסס, למדה בבית הספר של הקהילה ועזבה את לבנון עם כל המשפחה בשנת 1970, בגלל מלחמת האזרחים והסכנה ליהודים.
ההורים החליטו לעבור לארגנטינה, ובדרך לשם לבקר בני משפחה בישראל, בקנדה ובברזיל. המסע החל, המשפחה בישראל שמחה לקבל את הקרובים מלבנון והציעה להם להישאר. הם נשארו ארבעה חודשים, טניה אפילו התחילה ללמוד בבית ספר בתל אביב, אבל ההורים רצו להמשיך בתוכנית. שוב עלו בני המשפחה על מטוס והגיעו למונטריאול, קנדה, שם חיו גם קרובי משפחה רבים שלהם וגם שכנים וחברים מלבנון. חורף שלם עבר, והגיע הזמן להמשיך לברזיל, לבקר עוד קרובי משפחה בסאו פאולו.
החיים בסאו פאולו מצאו חן בעיניהם, בעיר חיה קהילה לבנונית וסורית גדולה, והמשפחה החליטה להישאר. טניה כבר הייתה כמעט בת ארבע עשרה. אחרי כמה שנים הכירה את נסים שריין, גם הוא יהודי שהגיע מלבנון, הם התחתנו והביאו לעולם בן ושתי בנות, בדרך הספיקו גם לחיות חמש שנים בניו יורק וטניה עשתה תואר שני. כשחזרו לברזיל בעלה עבד בבנק והיא התנדבה במרכז לאומנות.
אף על פי שהילדים שלהם, וגם הנכדים, חיים עדיין בברזיל, החליטו טניה ונסים לעלות לישראל. טניה החלה ללמוד באולפן בהרצליה, וכשהמורה שאלה כל אחד איך קוראים לו ומאין הגיע, היא ופורטונה גילו את העבר המשותף שלהן.
פגישה באולפן
טניה: "כשנפגשנו בכיתה באולפן, לא הכרנו אחת את השנייה. גם השם פורטונה לא הזכיר לי כלום, כי איתי בכיתה בביירות למדה ילדה בשם טונה ולא פורטונה. רק כשהתברר ששתינו נולדנו באותה שנה ובאותה עיר, הבנו שאולי למדנו יחד".
פורטונה: "אני אוהבת לשמור כל דבר, ועוד באותו יום חיפשתי תמונות מבית הספר בלבנון. הסתכלתי בתמונות ומיד זיהיתי את טניה. כן, שתינו למדנו באותה כיתה בבית הספר היהודי בביירות, ואחרי ששים שנה אנחנו שוב לומדות יחד, הפעם בכיתת אולפן במדינת ישראל!"
בכיתה בביירות בשנים 1968-1967
טניה: "כשהמשכנו לדבר ולספר אחת לשנייה על החיים שלנו, מצאנו עוד קשרים בינינו, עוד אנשים ששתינו מכירות. אפילו גילינו שאבא של בעלי חתום על המסמך שמוכיח שפורטונה יהודייה".
וכאן צריך הסבר: משפחת שריין חיה בעיר חאלב בסוריה. אב המשפחה, הרב שחוּד, נחשב לחכם של הקהילה. בשנת 1948, כמו בכל שנה, הם נסעו לחופשה בלבנון. בזמן החופשה קמה מדינת ישראל, התחילה מלחמת העצמאות, ומשפחת שריין לא יכלה לחזור לביתה בחאלב. הם נשארו בלבנון ושם נולד הבן נסים. עברו שנים, פורטונה במילאנו רצתה להתחתן עם אלברטו, והצטרכה להציג תעודת לידה שתוכיח שהיא יהודייה. על התעודה הזאת, שהיא שומרת עד היום, חתום הרב שחוּד, אביו של נסים.
פורטונה: "שתינו התרגשנו כשגילינו שלמדנו יחד כבר לפני ששים שנה. זה הפך אותנו לחברות ואנחנו גם מבלות יחד בשבתות. לשתינו יש בני משפחה בארץ, אבל נעים לגלות חברה מהעבר, זה עוזר להרגיש כאן עוד יותר בבית".
"בשבת האחרונה פורטונה ואלברטו אירחו אותנו בביתם" מספרת טניה עם אור בעיניים, ומוסיפה: "המפה על השולחן, כלי האוכל והכול – הזכירו לי את הטעם של הבית בלבנון, בבית הכנסת פגשנו גם את אבא של פורטונה והיה מרגש".
את בית הספר בביירות הן זוכרות לטובה. פורטונה מספרת כי המורים הרביצו להם עם שוט כשלא למדו היטב. טניה לא זוכרת את הפרט הזה. היא זוכרת שהמורים 'הרביצו בהם תורה' ושלמדו ברצינות הרבה שעות, לא כמו הילדים של היום שלומדים חצי יום… הם למדו באליאנס ארבע שפות: ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית.
את חוויית הלימודים באולפן הבין תחומי בהרצליה הן מסכמות כחוויה טובה. הן מדברות בהערכה רבה על המורה שלהם אסתי: "אסתי היא לא רק מורה מצוינת, היא גם קצת פסיכולוגית, יודעת לתת לכל אחד יחס אישי ובכיתה יש אווירה נהדרת". שתיהן רוצות להמשיך ללמוד עברית באולפן רעננה אחרי סיום אולפן הקיץ.
עם החברים בכיתה באולפן. בשורה הראשונה: פורטונה. בשורה השנייה: טניה
ועל השאלה: "איך אתן מרגישות בישראל?" הן עונות:
טניה: "כשאני מסתכלת על האנשים בארץ, אני מרגישה שכולם מאירים לי פנים, אני מרגישה שהם כמו בני משפחה. אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת למרחבים ולגודל של ברזיל. בישראל הכול כל כך קטן וקרוב. כדי להגיע לים צריך לנסוע עשרים דקות, עומדים בחוף, מסתכלים לצד אחד ורואים את תל אביב, מסתכלים לצד השני ורואים את נתניה. הכול צפוף צפוף".
פורטונה: "גם אני מתגעגעת לאיטליה, וגם עוד לא התרגלתי למנטליות של הישראלים, אין כאן נימוסים, ובכל זאת, אני שמחה לחיות כאן".
שיהיה בהצלחה!
בתמונה למעלה: טניה (מימין) ופורטונה בכיתה באולפן במרכז הבין תחומי
מה גורם לשני אנשים צעירים ומוכשרים, שיש להם חיים נוחים בארצות רחוקות ויפות, לעזוב הכול, להחליט שהם רוצים להיות יהודים ולעלות לישראל?
אם תשאלו את יוחנן ושירה שקד תגלו שאת התשובה אפשר לחלק לשניים: החלק הראשון – אימא. והחלק השני – עוד משהו שקשה להסביר…
יוחנן מדרום אפריקה
יוחנן אברהם שקד נולד בעיר פוֹצ'יפְסְטרוּם שבדרום אפריקה לפני שלושים ושבע שנים למשפחה נוצרית. מאז שהיה ילד קטן ראה את אימא שלו קוראת בתנ"ך ומדברת על ישראל. בגלל האהבה שלה לתנ"ך, היא התחילה לחגוג את החגים היהודיים, לשמור שבת ולאכול כשר. "אנחנו מאמינים באלוהים ובתורה, וכתוב שכך צריך להתנהג, אז למה אנחנו לא מתנהגים כך?" היא שאלה את מי שלא הבין.
האהבה והאמונה של האם שרה עברו גם לבן שלה, יוחנן. בשנת 2004 הגיעה שרה לביקור בישראל, וחזרה לדרום אפריקה עם אהבה גדולה יותר לתרבות היהודית ולאנשים בארץ. לא פלא שיוחנן, ששמע את הסיפורים, החליט לנסוע לישראל. בשנת 2007 הגיע ארצה כמתנדב ועבד בירושלים. הוא עוד לא ידע שהנסיעה הזאת תשנה את חייו.
שירה מצרפת
שירה נולדה בשטרסבורג שבצרפת למשפחה נוצרית פרוטסטנטית לפני שלושים וארבע שנה. גם אצלה הקשר ליהדות התחיל דרך אימה, שהתעניינה בכל מה שקשור לנושא. חברים יהודיים של המשפחה עלו ארצה, ואחרי כמה חודשים חזרו לצרפת. עד שמצאו לעצמם בית חדש, הם גרו אצל ההורים של שירה. המנהגים של המשפחה היהודית והסיפורים שלהם על ישראל רק חיזקו את האהבה של שירה ושל אימא שלה ליהדות. האם החליטה שמפסיקים לאכול חזיר, קבעה מזוזה בכניסה לבית והמשיכה ללמוד על המנהגים היהודיים.
שירה נרשמה ללימודי תרגום באוניברסיטה, ואחד הקורסים שלקחה היה עברית. את הסטאז' החליטה לעשות בישראל. כך הגיעה לירושלים. כעבור שנה חזרה לצרפת, אבל משהו כבר השתנה בה. עברו שנתיים של לימודים לתואר שני, וב־2007 שירה חזרה לירושלים. ונחשו את מי פגשה?
הצעת נישואין בירושלים
שירה ויוחנן נפגשו בירושלים. הקשר ביניהם היה טבעי – שניהם נוצרים, שנמשכים ליהדות ולישראל, שאוהבים את החיים כאן, שמרגישים שמשהו חסר להם, ושהתשובה נמצאת בעם היהודי. הם התחתנו בצרפת, חזרו ארצה וחשבו להתגייר, אבל בינתיים התברר ששירה בהריון והזוג החליט לעבור לדרום אפריקה. שבע שנים הם חיו שם. שירה עבדה כמתרגמת, יוחנן כגרפיקאי, ויחד הם גידלו את שלושת הבנים שהביאו לעולם – אריאל, ידידיה וישי. לא רק השמות שבחרו לילדים שלהם מלמדים על הקשר שלהם ליהדות, גם החיים שבחרו לחיות. אבל זה היה קשה. אין קהילה יהודית, אין סביבה תומכת, אנשים לא מבינים למה הזוג המוזר הזה לא אוכל כל מיני דברים, לא רוצה לנסוע בשבת וכו'.
הגיע הזמן להחליט האם להישאר בדרום אפריקה ולחיות כמו אנשים 'נורמלים', או ללכת אחרי ההרגשה שנמצאת עמוק בבטן ובלב ולעשות צעד גדול בכיוון היהדות.
הם בחרו באופציה השנייה.
עולים ומתגיירים
המשפחה עלתה ארצה והחלה תהליך גיור שארך שנה וחצי והסתיים בהצלחה. במקביל מצאו לעצמם בית ביישוב קרני שומרון, הילדים השתלבו במערכת החינוך ויוחנן החל ללמוד עברית באולפן במרכז הקליטה ברעננה. היום, אחרי שהגיור הסתיים, וגם האולפן עוד מעט נגמר, הם מבינים ש'החיים האמיתיים' מתחילים: צריך למצוא עבודה, לפרנס ולהמשיך לגדל את המשפחה.
ישראלים אוהבים לשאול שאלות ולא מתביישים לעשות את זה. הסיפור של יוחנן ושירה מיוחד ואנשים רוצים לדעת "למה" – למה עליתם ארצה? למה רציתם להפוך ליהודים? בשביל מה אתם צריכים את זה?
"אנשים מתחילים לשאול שאלות בכל מקום", צוחקת שירה. "אני זוכרת את עצמי עושה קניות במכולת בקרני שומרון, ואנשים שואלים 'איך זה קרה' ו'מה פתאום' ו'בשביל מה'. כמה פעמים עמדתי בתור לשלם, וחשבתי לעצמי, 'בבקשה, אני רק רוצה לקנות משהו וללכת, לא לספר עכשיו את כל סיפור החיים שלי'. משכנו הרבה תשומת לב".
ובכל זאת, יש לכם הסבר למשיכה שלכם ליהדות?
שירה: "פעם שמעתי שבמעמד הר סיני השתתפו הנשמות של כל היהודים, אלה שהיו בעבר ואלה שיהיו בעתיד. לפעמים נדמה לי שזה בדיוק הסיפור שלי, אני מרגישה כאילו הנשמה שלי הייתה שם, בהר סיני. באף מקום בעולם לא הרגשתי בבית. הייתי בארצות הברית, בגרמניה, בספרד, בדרום אפריקה וכמובן בצרפת. לא הרגשתי כלום. ובפעם הראשונה שבאתי לישראל, ברגע שירדתי מהמטוס, התרגשתי, כל השערות שלי סָמְרוּ (עמדו), הרגשתי כאילו התעוררתי משֵינה עמוקה".
איך המשפחה והילדים הֵגיבו לעלייה ולגיור?
שירה: "הילדים שלנו השתלבו והם כמעט ישראלים. בדרום אפריקה הם ידעו ששומרים שבת, שאוכלים כשר, אבל שכל הסביבה שלנו לא מתנהגת ככה. כשהגענו ארצה הם שמחו שכולם כאן כמונו, ובעיקר שאפשר לאכול נקניקיות וממתקים כי הכול כשר. לקח זמן, אבל לבסוף הם גם התאהבו בחומוס, וזה באמת אומר שהם הפכו לישראלים…
"אימא שלי התגיירה עוד לפנינו ועלתה לארץ, ואיתה גם אחי הצעיר, שמשרת היום בצבא ההגנה לישראל. אז טוב לנו שיש כאן משפחה".
יוחנן: "ההורים והאחים שלי גרים היום ביוהנסבורג, הם מקבלים את השינוי שעשינו בחיים ואני מקווה שיגיעו בקרוב לבקר אותנו".
באיזו שפה אתם מדברים בבית?
שירה: "יוחנן ואני מדברים באנגלית. הילדים מדברים ביניהם עברית או אפריקנס. אנחנו מדברים אתם אנגלית. בדרום אפריקה דיברתי איתם גם צרפתית, אבל בארץ הבנתי שכל כך הרבה שפות זה יותר מידי שפות והפסקתי לדבר איתם צרפתית".
יוחנן: "אני רוצה לדבר עברית עם הילדים שלי, אבל אין להם סבלנות. הם מדברים מצוין, ואין להם כוח לאבא שלהם, שעושה טעויות ומדבר לאט".
מה קשה בישראל?
שניהם: "למצוא עבודה, לדבר עברית ולהסתדר בעברית עם כל החשבונות שמקבלים בדואר, עם ביטוח לאומי, משרד הפנים וכו'. הכול כתוב בעברית וקשה לנו להבין".
שירה מוסיפה: "לפעמים גם התרבות קשה לנו. לישראלים אין סבלנות, הם צועקים עליך ואתה לא יודע למה. מצד שני יש כאן תמיכה שלא רואים במקום אחר, אנשים עוזרים לך מכל הלב. בקרני שומרון יש קהילה מעורבת של חילונים ודתיים, וכולם נחמדים ומוכנים לעזור".
שם המשפחה העברי שלכם הוא שקד, איך בחרתם אותו?
יוחנן: "השם הקודם שלי היה סקטל, שם דרום אפריקאי שפירושו קַשָת, האדם שיורה חִצִים מהקשת. כשהצעתי לשירה נישואין היינו ברחבת הכותל, ועמדה שם מנורה ועליה קישוט של פרחים מעץ השָקֵד. זה מצא חן בעיניי. חשבתי שאני רוצה להיות כמו עץ ששתלו אותו בארץ ישראל, ויש לו גם שורשים וגם פירות".
לפני חודש הגיעה לאולפן רעננה קבוצת עולים חדשים מהודו. נפגשנו לשיחה עם שישה מהם – שישה אנשים צעירים, משכילים, מקסימים, אופטימיים, שהחליטו לעזוב מקום מוכר, משפחה, חברים ועבודה טובה, ולעלות לישראל.
הַכִּירו את סיגלית יצחק, דיין הווסקר ("ההורים שלי רצו לקרוא לי בשם שקשור לצדק, ודיין זה שופט"), האחיות ליאורה, ליזה וסליטה דיסוזה (ליזה וסליטה תאומות) וישראל מוזס (אבא שלו הוא המוהל של הקהילה, ואת כל הבריתות הוא עושה בבהתנדבות). כולם בני עשרים ועוד קצת וכולם עלו ארצה בסוף פברואר 2019 ולומדים עכשיו באולפן רעננה.
השיחה התנהלה באנגלית עם פה ושם מילים בעברית: מצוין! סבלנות! יופי!…
שלוש האחיות
מה גרם לכם לעלות ארצה?
סיגלית מסבירה: "כל יהודי רוצה להגיע לישראל כי לכאן הוא מרגיש שייך, זאת המולדת שלנו. רצינו לחיות בסביבה יהודית. אף על פי שלא נולדנו פה ולא גדלנו פה ואנחנו לא יודעים עברית, אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו".
כולם מסכימים ומספרים על החג הראשון שלהם בישראל, חג הפורים. מדינה שלמה חוגגת חג, שעד עכשיו, בהודו, הם היו רגילים לחגוג לבד, רק עם הקהילה הקטנה שלהם. "כל כך נהנינו לחגוג עם כולם, לצאת לרחוב ולראות שזה חג יהודי והוא של כולם". עכשיו כבר מתחילים להרגיש את ההכנות לפסח, וגם את זה הם אוהבים והם מחכים בשמחה לחג החרות הראשון שלהם בישראל. הם מקווים לחגוג את ליל הסדר עם משפחות ישראליות.
מהי המשמעות של להיות יהודים בהודו?
כ-3,000 יהודים חיים בעיר מומבאי שבהודו. לקהילה היהודית בעיר יש מרכז שבו נפגשים בחגים, מפעילים גן ילדים בימי ראשון, מוציאים ילדים למחנות וטיולים ומלמדים עברית. המבוגרים וגם הצעירים מנסים לשמור על התרבות היהודית ועל המנהגים היהודיים, אבל זה לא קל. יש נישואי תערובת ויש כמובן הבדלים גדולים בתרבות בינם לבין התושבים האחרים בהודו. "ההבדל הכי גדול הוא שאנחנו מאמינים באל אחד, ואת האל הזה לא רואים. ההינדואיזם בדיוק הפוך, יש הרבה אלים ולכל אל יש פסל. חוץ מזה אנחנו שומרים על שבת ועל כשרות וחוגגים את החגים, ואלה דברים שמבדילים אותנו מהחברים הלא יהודים שלנו. אם הם יוצאים לבלות בערב שבת, אנחנו לא יכולים לבוא אתם. אנחנו גם לא יכולים לאכול אתם". באותה נשימה חשוב להם להדגיש שאף פעם לא הרגישו אנטישמיות בהודו. "זאת מדינה בטוחה וחופשית ליהודים", הם אומרים.
כל השישה למדו באוניברסיטת מומבאי וגם התחילו קריירה במקצוע שלהם: מינהל עסקים, מסחר, יחסי ציבור, תקשורת, סוציולוגיה. התאומות לימדו יוגה. הם ידעו שאחרי שיסיימו תואר באוניברסיטה יהיה קל יותר להורים שלהם לקבל את העובדה שהם החליטו לעלות לישראל ולהתחיל כאן חיים חדשים. הקשר עם המשפחה שנשארה בהודו הוא יומיומי, בזכות הטלפון הסלולרי. לחלק מהם יש משפחה בישראל.
ביקרתם בישראל לפני שהחלטתם לעלות?
זאת לא הפעם הראשונה שלהם בישראל, הם כבר הגיעו לכאן במסגרת התוכנית תגלית ונהנו מאוד. גם מהחיים באולפן ובמרכז הקליטה הם נהנים, אבל יודעים שזאת לא המציאות האמיתית. "כשאני מספר לחברים שלי בהודו שמדינת ישראל נותנת לי מקום לגור ודואגת שאלמד עברית ואני לא צריך לשלם בשביל זה, הם לא מאמינים לי", צוחק ישראל. כל השאר מסכימים אתו, "מדינת ישראל עושה הרבה למען העולים ואנחנו מעריכים את זה".
הם שמעו שלא תמיד קל להסתדר עם ישראלים, אבל עד עכשיו פגשו רק אנשים נחמדים, שרוצים לעזור להם. האוכל הישראלי מוצא חן בעיניהם, במיוחד הפלאפל, השווארמה והחומוס. "ואם רוצים אוכל הודי, גם זה לא חסר כאן" צוחק דיין. והעיקר, אומרים כולם, שאפשר למצוא כאן אוכל כשר בכל מקום.
ומה הכי קשה עד עכשיו?
העברית כמובן! "לי הכי קשה להבין מה זכר ומה נקבה", אומרת סיגלית. "למה הטלפון שלי הוא זכר דווקא?"
שאלה קשה, שאין לנו תשובה עליה…
הם יודעים שהאולפן הוא כמו חממה והכנה ל'חיים האמיתיים' וכי העברית היא מפתח לקליטה טובה. הם מעריצים את המורה שלהם באולפן ואוהבים את חבריהם לכיתה. ב'חיים האמיתיים' הם מצפים למצוא עבודה מתאימה ומעניינת ולהקים משפחה ישראלית.
לסיום, ביקשנו שכל אחד יאמר משפט אחד בעברית. הם צוחקים ואז אומרים:
סיגלית: "אני סיגלית יצחק".
דיין: "אני עולה חדש".
ישראל: "אני יודע קצת עברית".
ליזה: "אני מהודו".
ליאורה: "אני גרה ברעננה".
סליטה: "אני לומדת עברית באולפן".
ואנחנו אומרות להם לסיום: תזכרו שכל הישראלים היו פעם עולים חדשים, או שהם בנים ונכדים של עולים חדשים. ואנחנו בטוחות שתצליחו!
בתמונה למעלה, מימין לשמאל: דיין, סיגלית, שלוש האחיות, יצחק
נפגשו: איילה פרלמוטר וציפי מזר
כתבה: איילה פרלמוטר
ליל סדר ישראלי
כתבה: ציפי מזר
כשטלפנתי לסיגלית כדי לבשר לה שהריאיון איתה ועם חבריה התפרסם בחדשון, שאלתי אותה את השאלה הכי ישראלית שיש בימים אלה: 'איפה תהיי בליל הסדר?'. הבנתי מתשובתה שישראל והיא עדיין אינם יודעים…
בשמחה רבה הצעתי לה להתארח יחד איתנו בביתה של המחותנת שלנו. ידעתי שהמחותנת תפתח את לבה וביתה בשמחה לכל אחד, ולעולים במיוחד. מתוך נימוס טלפנתי למחותנת והיא כמובן אמרה מיד: 'תזמיני, בשמחה!'.
אספנו את סיגלית ויצחק ממרכז הקליטה ויצאנו לכיוון ראשון לציון. "אתם רואים" אמרתי להם בדרך, "בכל המכוניות שאנחנו רואים עכשיו בכביש יש אנשים שנוסעים לחגוג את ליל הסדר עם משפחותיהם וילדים שמקווים לגנוב את האפיקומן. כולם לבושים בבגדים חגיגיים. במכוניות רבות יש סירים ותבניות מלאים בכל טוב מצרים ומתנות…"
הסבנו לליל הסדר, שלושה דורות של קיבוץ של גלויות ישראלי: ילידי עיראק ורומניה; ילידי הארץ שהוריהם עלו מעיראק, מרומניה ומפולין; בני משפחה ישראלים המתגוררים בעמק הסיליקון, חייל בחיל הים, חיילת בחיל האוויר, סטודנטית בטכניון, סטודנטית במרכז הבין תחומי בהרצליה, סטודנטית לרפואה בהונגריה ושני עולים טריים מהודו.
כשראו העולים את שולחן ליל הסדר, הם היו בהלם: "שולחן כזה רואים בהודו רק בליל סדר מאורגן בקהילה ולא בבית פרטי!" אמר ישראל. מיד צילמו את השולחן ושלחו להוריהם.
קראנו בהגדה בקול לפי סדר הישיבה: מהסבתות שלא נולדו בארץ ועד הקטן שבילדים הלומד בכיתה אל"ף.
וכשהגיע תורו של ישראל, שאלנו בזהירות אם ירצה לקרוא, והוא לא היסס. להיפך!
כשהתחיל לקרוא בקול רם, נעצרה הנשימה של כל המסובים מרוב התרגשות וציפייה…
ישראל קרא שני קטעים קריאה מדויקת ושוטפת כמו מי שמכיר היטב את ההגדה ואת כל סימני הכתיב והניקוד בעברית. אומר לכם בסוד: הוא קרא מדויק יותר מרבים מילידי הארץ שסיימו כאן בית ספר תיכון…
כשסיים לקרוא פרצו כולם במחיאות כפיים!
זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בליל הסדר שלנו, בליל הסדר שלי. הבנו כולנו מה המשמעות של להיות יהודי בכל מקום בעולם, מהו כוחו של החינוך היהודי בתפוצות. מה כוחה של מסורת העוברת מדור לדור. מהו קיבוץ גלויות.
ליל הסדר עם עולים החוגגים את יציאת מצרים שלהם ומסבים לשולחן הסדר של משפחה בישראל – המשפחה המורחבת שלי – לראשונה בישראל, היה בשבילי, בשביל בני המשפחה שלי ובשביל סיגלית וישראל – אירוע שלא יישכח.
תודה לכל תלמידי כיתה 7 מחזור 18 (אפריל עד ספטמבר 2018) על העזרה ובמיוחד לצלמים ולתלמידים המשחקים בסרטונים: ארנסט גלייבסקי, עלי טל, שחראנה לורנץ, אליזה שוורצמן, מיכאל שטיין, מרק לבני וחנה סורקינה; לעורך: גיל מילדר, למורות: ענת מילדר ומאיה שמש ולאפרת פירסקי פיקרביץ' מנהלת אולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.
