אחת השאלות ששואלים זוגות נשואים היא: איפה נפגשתם? איך הכרתם? – לכל זוג יש הסיפור המיוחד שלו.
יש זוגות שהתשובה שלהם לשאלה הזאת היא: באולפן!
הם למדו באולפן לא רק את צורת היחיד, הזכר והנקבה והרבים ואת הבניינים הפעילים והסבילים. הם למדו באולפן גם את צורת הזוגי…הם היו פעילים… הם בנו בניין שהוא בית ומשפחה!
הנה כתבה שהתפרסמה השבוע בחדשות ערוץ 2 לקראת ט"ו באב על זוגות שנולדו באולפן עציון בירושלים.
לורי לרנר ולוקאס גלמן, שניהם ילידי בואנוס איירס הכירו לפני כשנתיים באפליקציית הכרויות לצעירים יהודיים. "הוא היה הראשון שפניתי אליו, כי היה לו על היד קעקוע עם חמסה והכיתוב 'חי'. הוא פנה אליי כי התמונה שפרסמתי הייתה תמונה שלי מול הנוף של ירושלים. אני לא הייתי הראשונה אצלו…" לורי נזכרת בחיוך.
היא בת 31, גננת במקצועה, שעבדה בבואנוס איירס כגננת ובמסגרות שונות של החינוך היהודי. הוא בן 39, בבואנוס איירס היו לו מפעל טקסטיל וחנות טקסטיל.
כחצי שנה אחרי שהתחילו "לצאת ברצינות", כמו שלורי אומרת, הם התחילו לדבר על עלייה לישראל, וכשנה וחצי אחר כך הגשימו את החלום. הם הגיעו לישראל ב-5 במרס, ממש עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל. מאז הם גרים במרכז הקליטה ברעננה ולומדים באולפן במרכז הקליטה. היא עובדת בגן בכפר סבא והוא עובד כשיפוצניק. העברית שלה מצוינת. גם העברית שלו טובה (כך לורי אומרת), אבל הוא מעדיף שהיא תדבר ותענה על השאלות בעברית…
את כל הקורות אותם לפני העלייה ומאז שעלו, הם מעלים בכל יום לאתר אינסטגרם שהקימו כחודשיים לפני העלייה. שמו: עולֶה. עולָה. עֲלייה. יש להם מאות עוקבים דוברי ספרדית מכל העולם, כאלף 'כניסות' ביום. "אנחנו מספרים על המסע שלנו. אנחנו מקבלים כל יום לייקים, הודעות ושאלות מאנשים שרוצים לעלות לארץ. אנחנו עונים על כל שאלה. אם אנחנו לא יודעים את התשובות אנחנו פונים לאנשים אחרים בארץ ושואלים אותם" אומרת לורי.
אילו שאלות אנשים שואלים?
לורי: למשל, כמה זמן צריכים ללמוד עברית עד שיודעים להסתדר בעברית ברחוב…? איך מרגישים באולפן? קשה? קל?
איך אתם מרגישים בארץ? באולפן? בתקופת הקורונה?
הם עונים יחד: מרגישים מצוין. כמו בבית שלנו. זה הבית שלנו.
האולפן מצוין ממש. למרות הקורונה הצוות והמורות עשו הכול כדי לעזור לנו. למדנו בזום.
עד מתי תמשיכו עם אתר האינסטגרם?
הם: לא יודעים. כרגע אנחנו יודעים שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים כדי שהם ילמדו מהניסיון שלנו. אנחנו אוהבים לעזור לאנשים. זה חשוב מאוד וזה נותן לנו את הכוח להמשיך.
ג’ושוע קאר, בן 21, הוא עולה חדש מאנגליה. הוא עלה עם משפחתו לפני ארבעה חודשים, גר ברעננה ולומד באולפן במרכז הקליטה ברעננה.
ג'ושוע הֶחליט שבימים אלה של קורונה, שבהם אנשים מִתְמוֹדְדִים עם מַצָבִים לא רגילים וקשים, חשוב לְהַעֲלוֹת את המוּדָעוּת למַצָבָם של מִתְמוֹדְדֵי הנפש.הוא הֶחליט לעשות זאת בדרך מיוחדת: הוא יצא ב-1 ביולי לִצְעָדָה של 1,600 ק”מ ברחבֵי ישראל יחד עם אביו, יונתן. הצעדה תימשך עד 31 ביולי. במהלכה הם מגייסים כסף כתְרוּמָה ל'אֱנוֹש' – העמוּתה הישְׂרְאלית לבריאות הנפש, המְסַיַיעַת למִתְמודְדֵי הנֶפֶש.
בכל יום אחרי שעות האולפן ג'ושוע ואביו צועדים יחד באזור השרון או בתל אביב במשך 4-3 שעות. היום, למשל, הם צעדו מנְמַל תל אביב לנמל יפו. לפעמים מִצְטָרְפים אליהם בני משפחה נוספים.
עד כה הם צעדו יותר מ-1,100 ק"מ וגייסו תרומות בסך של כ-20,000 שקלים.
פנינה קהא, מורה באולפן 'אחווה' בראשון לציון שלחה לנו דברים שכתבה בימים אלה תלמידתה אלונה לרינה – עולה מבלרוס.
הדברים שכתבה אולי אינם חדשים, אבל הם מסוג הדברים שעלינו לומר אותם לעצמנו שוב ושוב, בייחוד בימים ובתקופות קשות.
אלונה שלחה לנו גם את שתי התמונות המתפרסמות כאן וכתבה עליהן: בשבילי התמונות האלה מראות את האושר בדברים פשוטים.
הנה הדברים שכתבה:
אני חושבת שהדברים הטובים בחיים הם בחינם.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, הייתי שמחה על הכול, נהניתי מהחיים, אבל לא היה לי כלום. לא היו לי כסף או מכונית חדשה. היו רק חברים, ההורים שלי, היו מתנות, היו הרבה צעצועים ואהבתי מאוד את הכול.
אני חושבת שרק ילדים קטנים יכולים ליהנות מהחיים מכל הלב. הם לא חושבים על בעיות או על חיים קשים, הם רואים רק את מה שיש להם עכשיו ושמחים על זה.
כשאנחנו מתבגרים אנחנו שוכחים את הדברים הפשוטים. אנחנו רצים כל יום לעבודה, אנחנו רוצים להשיג הרבה כסף ובית פרטי, אבל אנחנו שוכחים שצריך ליהנות מהכול וליהנות עכשיו.
אני לא רוצה לומר שזה לא טוב שאנחנו רוצים עבודה טובה ומכונית חדשה, אבל כשאנחנו עושים את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה באהבה. אנחנו צריכים לאהוב את העבודה שלנו, אנחנו צריכים לאהוב כל יום בחיים, אפילו אם זה היה יום רגיל. אנחנו לא צריכים להתלונן שמשהו בחיים שלנו לא טוב, אלא רק להודות על כל מה שיש לנו. אני חושבת שהכול יגיע בזמנו, בזמן הנכון.
אני חושבת שבזמן הקורונה, כשכולם ישבו בבית, כולם הבינו כמה יופי יש בדברים הפשוטים: פשוט ללכת ברגל לסופרמרקט, רק לטייל ברחוב, ללכת לים ולשבת שם ולא לעשות כלום. רק לשבת ולשמוע רעש של ים. בלי כסף!
כמה יופי יש באפשרות להיפגש עם החברים שלנו או לדבר עם ההורים. אלה דברים פשוטים אבל כל כך חשובים!
בריאות, משפחה וחברים – אלה הדברים החשובים ביותר בחיים שלנו.
אילנה פורטנוי, מורה באולפן גורדון בתל אביב, שלחה לחדשון דברים שכתב תלמיד בכיתתה – פייר מילר, עולה מצרפת.
פייר, רופא אף אוזן גרון במקצועו, עלה לפני שלוש שנים ומתגורר בתל אביב. הוא אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים. בהפסקות שבין השיעורים באולפן, פייר מקיים פעילות טאי -צ'י עם חבריו לכיתה.
מוכרחים לשחרר את הגוף ואת הנפש…
הוא מנחה אותם "לזוז כמו עננים בשמיים…"
הנה הדברים שכתב פייר:
קפסולות
תל אביב, קורונה, יום 261:
מה אוכל היום? פתחתי את דלת המקרר, הוא היה ריק כמעט לחלוטין.
באסה!
לא היה לי חשק עכשיו לצאת לקניות.
אז מה? אולי לחזור למסעדה האהובה עליי? למעשה לא ביליתי שם מאז הקורונה, עם זאת בזיכרוני המקום היה נעים עם אוכל טעים ובשפע.
בלי היסוס יתר עטיתי מסכה, עטיתי כפפות, שמתי בקבוק אלקוג'ל בכיס המכנסיים ויצאתי לדרך. כשהגעתי ליעד הבחנתי מיד בשינויים בולטים. השומר שעמד בדלת חבש כובע, עטה מסכה ולבש סרבל שעטף טוטאלית את הגוף שלו. מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט שהיה כתוב עליו: מקום מוגן, אצלנו לא יידבקו משום נגיף.
השומר בדק את המסכה שלי, הקפיד שארחץ את הידיים באמצעות האלקוג'ל וסוף סוף הרשה לי להיכנס פנימה.
בהתחלה לא הכרתי את המקום. במקום אולם מלא וקולני הייתי מוקף בדממה מפתיעה.
איפה היו הסועדים?
הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום ראיתי אותן! הקפסולות! האולם היה מלא אוהלים קטנים עשויים מפלסטיק. בתוך האוהלים, שהיו שקופים, אפשר היה לראות אנשים בודדים אוכלים ושותים. מלצרים לבושים בסרבל ומסכה התקרבו לאוהלים, פתחו סוג של חלון קטן ובאמצעות את חפירה מיוחד הכניסו או הוציאו כלים ואוכל.
מלצר ניגש אליי כדי להוביל אותי לקפסולה שלי.
פתאום חטפתי התקף חרדה. כל התיאבון שלי התפוגג. הרגשתי מחנק, חוסר נשימה, כאילו כל הפלסטיק הזה נפל עליי וחסם את פי.
יצאתי בריצה אל הרחוב, זרקתי את המסכה ואת הכפפות ורצתי לכיוון הים כדי לחזור למעט הטבע שנשאר בחיים הנדבקים שלנו.
הקפסולות האלה היו כמו ארונות מתים ואף על פי שהאנשים בתוכם זזו ואכלו לא הייתי בטוח שהם היו בחיים.
בכל אופן העדפתי לא לעשות את הניסוי.
נשארתי רעב אך נשארתי בחיים!
מילים
מה המילה האהובה עליך בעברית? זה היה הנושא היום בכיתה באולפן.
כל אחד מהתלמידים בחר מילה והסביר את הבחירה שלו. אספנו אוצר מילים מעניין ומגוון: מלפפונים בשממה (מה פתאום מלפפונים?), געגועים לקשת, סובלנות ואכפתיות וכמובן שלום, אהבה, ואנושיות.
בדרך חזרה הביתה פתאום חשבתי על מילה שלא נבחרה. מילה קטנה, פשוטה ויפה אך חיונית לשפה העברית: המילה 'מילה'…
בלי מילים אי אפשר לבנות שפה, מילה היא לבנה קטנה שבלעדיה אי אפשר לבנות בית לאנושות. אך מעבר למשמעותה הגדולה יש למילה זו בעברית חן ויופי מיוחדים. הצליל העדין מורכב משני תווים: 'מי' ו'לה', לכן מילה היא מנגינה קטנה.
אז לא פלא ששפה, שאבן היסוד שלה היא מנגינה, היא כל כך מקסימה, מסקרנת ומושכת.
עברית זאת מנגינת העם היהודי זה אלפי שנים הפורחת עכשיו בָּארץ שלה, ארץ ישראל.
זיכרון בסלון הואיוֹזְמָה חברתית לציון ערב יום השואה בסלון הבית, בין משפחה וחברים, ולא רק בטקסים.
המֵיזָם הוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון בשנת 2011. מאז התקיימו אלפי ערבי זיכרון בבתים פרטיים ונכחו בהם מאות אלפי אנשים בישראל וביותר מ-60 מדינות ברחבי העולם. בשנה שעברה זכה המֵיזָם ב'אות הנשיא למִתנדב'. השנה נבחרה עדי אלטשולר לְהַשִׂיא מַשׂוּאָה ביום העצמאות.
בימים אלה של קורונה ולמידה מרחוק יָזְמָה שירה הוכשטיין, מורה ומדריכה באולפן של האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך בירושלים, מיזם של זיכרון בסלון בזום – לאולפן.
וכך כתבה לנו שירה:
אני דור שני לשואה. אבי הוא בין הניצולים הצעירים ביותר מאושוויץ. הוא שרד בזכותה של סבתי המוּפְלָאָה שאת סיפורה אני מספרת בכל שנה לתלמידי האולפן.
השנה, בעזרת השימוש בזום, יש לי האפשרות לספר את הסיפור לקהל גדול יותר. אני רואה בזה את חובתי לסבתי, לספר לכמה שיותר אנשים את סיפורה.
זהו סיפור על אישה מוּפלאה שהִצליחה לא רק לשרוד את התוֹפֶת בעצמה אלא גם לשמור על חייהם של אחרים במחנה הריכוז, להגיע למדינת ישראל ולהקים פה משפחה לתִפְאֶרֶת.
הנה תַמְצִית הסיפור (כפי שמספרת שירה):
ב -1939 כאשר הגרמנים צעדו ברחובות פולין הייתה פאני הוכשטיין, צעירה בת 23 ואֶזרחית הונגרית, נשואה לבעלה, יהודי פולני, רק שנה וכמה חודשים. בזכות אֶזרחותה הזרה ותוּשִייָתָה היא הִצליחה למנוע את כניסת משפחתה הקרובה לגטו יחד עם שְאַר יהודי העיר. פאני התחילה לִנְדוֹד באירופה בניסיון לִבְרוֹחַ מִידֵי הנאצים יחד עם בעלה, חֲמוֹתָהּ, תינוקָהּ ואחיינָהּ, שאותו אִימְצָה לאחר שמשפחתו נרצחה.
הם נתפסו ונשלחו ברכבת לאושוויץ. ברכבת הִפרידו בינה ובין בעלה, והיא הִגִיעה לאושוויץ עם חֲמוֹתה המבוגרת ושני ילדים, שם הם שָׂרְדוּ בדרך נֵס, פעם אחר פעם.
לאחר המלחמה, אחרי חודשים של נדודים בין מחנות שונים, הצליחו פאני ובעלה להתאחד, ובשנת 1949 עלו לארץ עם שני ילדיהם וחמותה של פאני. הם הגיעו ל'שער העלייה' בעתלית, ולאחר מכן הִתיישבו בנתניה. שני בניה של פאני שֵירתו בצה"ל, ומבנה הבכור, שאול (הצעיר בשורדי אושוויץ), נולדו לה 3 נכדים. פאני הספיקה להכיר שניים מתשעת ניניה לפני שנִפטרה בשנת 2008.
אתם מוזמנים לשתף את ההזמנה והקישור עם תלמידי אולפנים בהווה ובעבר, וכמובן עם צִוְותֵי ההוראה באולפנים.
לרגל מלאת 30 שנה לעלייה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה בשנות ה-90 של המאה הקודמת פרסם העיתון 'ישראל היום' מוסף מיוחד. אחת הכתבות הוקדשה לנושא לימוד השפה העברית.
רוית בארי, הממונה על הנחלת הלשון והשלמת השכלה באגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך משחזרת בכתבה את ההתגייסות של האגף לחינוך מבוגרים למשימה הלא פשוטה של מתן מענה מיידי למספר גדול מאוד של לומדי עברית: גיוס מורים והכשרתם, הקמת כיתות ואולפנים, עזרה לעולים בקליטה מיטבית.
בכתבה נוספת מרואיין ואדים גורלניק, שעלה מאוקראינה בגיל 22 בשנת 1998 והיום הוא מנהלו של אולפן 'מורשה' של האגף לחינוך מבוגרים בירושלים.
תלמידי אולפן רעננה חגגו את יום העולה, שהתקיים ב-ז' בחשוון, בארוחת בוקר בין לאומית חגיגית. התלמידים הכינו והביאו מאכלים ומשקאות מהארצות שמהן עלו. השולחן היה עמוס במאכלים ובדגלי המדינות שמהן עלו הלומדים.
התלמידים סיפרו סיפורי עלייה מרגשים, דנו בנושאים הקשורים לעלייה ו'קינחו' בצפייה בקטע המפורסם על העליות מתוך ״לול״.
