"אנחנו לא אומרים שאסור להראות את זה למַנְהִיג מדינה או כתב בָּכִיר בכמה כְּלֵי תִקְשוֹרֶת או שגריר. זה משהו שקורה כבר תקופה, באופֶן מבוקר", הוא אומר, "אבל צְפִייָה חַסְרַת בַּקָרָה מאוד מְיוּתֶרֶת ויכולה לגרום לפוסט טראומה".
המְנהלת המִקצועית של העֲמותה אומרת כי צְפייה עֲלולה לגרום נזק נַפְשי למְבוּגָרים, למִתְבַּגְרים ולילדים. "יש הֶבְדֵלבין יְדיעת העובְדות לבין צְפייה בזְוָועוֹת" היא מסבירה.
בערב ראש השנה הותר לפרסום שמו של לוחם צה"ל, סרן איתן אוסטר, בן 22 ממודיעין-מכבים-רעות שנהרג בקרבות בלבנון.
ימים אחדים לפני הכניסה ללבנון שלח איתן סרטון לבני משפחתו. הסרטון פורסם לאחר נפילתו.
וכך אמר איתן:
"לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שִׂנְאתו למי שעומד מולו אלא באהבתו למה שעומד מאחוריו.
בתקופה האחרונה הִסְתובבתי ביִישובים בצפון וראיתי את קריית שמונה, מטולה, משגב עם שהפכו לעָרֵי רְפָאִים. הצפון כולו שׂרוּף ונָטוּש, זה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים.
הִתכונַנו הרבה, זה העֲרָכים שגדלנו עליהם בבית.
המְשִׂימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה. אנחנו מוכנים, מַגיעים חזקים, אני רואה את זה כזְכות היסטורית, בעזרת ה' שזה ישפיע על הדורות הבאים, לכל האַחְיָינים שלי שלא יִצטרכו להתעסק עם הדברים האלה.
אני מַכיר ומוּדָע לגודֶל הַאחריות שמוּנַחַת על כְּתפיי, ועל הלוחמים שנלחמים תחתיי.
אין גאה ממני להיות חלק מהמשפחה ולהוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות.
זוהי הִזדמנות להגיד לכם: שנה טובה!
אני אוהב אתכם מאוד,
תִכְלֶה שנה וקִלְלותֶיהָ, ותבוא השנה עלינו לטובה עם כל בִּרְכוֹתֶיהָ.
מצטער שפגעתי השנה, אוהב אֶתכם מאוד מאוד מאוד!
אתם תמיד איתי בלב.
וזהו. עד הניצָחון.
אוהב מאוד".
פורסם ב-05.10.24
אם אתם קוראים את המכתב הזה…
המכתב האחרון של אורי
מתחילת המלחמה נהרגו 700 חיילים וחיילות צה"ל. הם השאירו אחריהם משפחות כואבות. אחדים מהנופלים השאירו לבני משפחותיהם מכתבים, שאותם כתבו ערב הכניסה לעזה.
סמל אורי אשכנזי נחמיה בן ה-19 נפל ביום חמישי ברפיח והובא למנוחות ביום שישי בבית העלמין הצבאי באשקלון. בהלוויה קרא אחיו של אורי, שָלֵו, מכתב שאורי כתב לפני הכניסה לרפיח להוריו, לאחיו שלו וטוהר, לחברתו שיר ולמשפחתו המורחבת.
וכך כתב:
משפחה יקרה
"משפחה יקרה, אם אתם קוראים את זה, סביר להניח שהדברים לא קרו כפי שתוכנן ונכשלתי. אני לא יודע איך לכתוב את המכתב הזה ולמה אני עושה את זה, אבל למקרה ו… רציתי שיהיה משהו שתוכלו למצוא ושאשאיר בשבילכם.
חייתי חיים נפלאים, ללא חרטות. עם המשפחה ובת הזוג הכי מדהימים שיש.
אני אוהב אתכם המון ומצטער אם גרמתי לכם לכאב.
עשיתי את מה שעשיתי ואת השירות הזה מתוך אהבה גדולה למדינה המוזרה שלנו, ואם הצלחתי וקידשתי חיי אדם בלכתי – אני לא מצטער על כלום, הצלחתי ונכשלתי במשימתי בו זמנית".
תודה
"אימא ואבא, אני מודה לכם על כל מה שעשיתם בשבילי ולמעני לאורך כל חיי. הערכתי את זה תמיד, גם אם לא הראיתי זאת. אני רוצה לראות אתכם שמחים ומאושרים ושיהיה לכם סיפוק נצחי.
שָלֵו וטוהר, תמשיכו ותצליחו בחיים שלכם. אתם כל כך מיוחדים וחכמים, אין לי שמץ של ספק שתגיעו רחוק. אל תשכחו שאני מסתכל עליכם מלמעלה.
המשפחה המורחבת, תודה לכם על השבתות והזיכרונות שלא אשכח, על צחוק וחיוך שלא יורד מהפנים. תודה מיוחדת לסבא וסבתא שגידלו אותי ועשו מעל ומעבר בשבילי.
שיר דובי שלי, הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא תודה רבה שלימדת אותי מה זה אהבה ראשונה ועל תקופה שאנצור לעד. על הרבה רגעים וזיכרונות מיוחדים. אוהב אותך לנצח".
והכי חשוב
בסיום מכתבו כתב אורי:
"עכשיו, כשסיימנו עם החלק הקיטשי והגענו ללוויה, אימא אני מבקש בלי נאומים סוחטי דמעות ומרגשים – בלי להביך.
אין לי הרבה בקשות, מלבד זה שתשאירו את החדר שלי כמו שהוא כדי שלא יהפוך לחדר מוזיקה. אוהב אתכם לנצח ואשמור עליכם לנצח,
אורי.
והחלק הכי חשוב שכמעט שכחתי – אשמח שתמשיכו אותי הלאה".
פורסם ב-25.08.24
"לקרוא אחרי מותי"
מכתבו האחרון של סמ"ר עדי ליאון
סמ"ר עדי ליאון נפל בקרבות בצפון רצועת עזה ב-31.10. ארבעה ימים לפני נפילתו, בערב שלפני שהגדוד שלו נכנס לעזה הוא התבקש לכתוב מכתב פרדה.
וכך כתב, בין השאר, במחברת שהיגיעה להוריו אחרי נפילתו. צוואה של איש צעיר, כמעט בן 21…
"לקרוא אחרי מותי" – זה השם שנתן סמ"ר עדי ליאון למחברת שבה כתב את מכתבו האחרון.
וכך פתח את מכתבו: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור".
"יש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר", הסביר את החלטתו לשבת ולכתוב.
הוא הפנה דברים להוריו, לשתי אחיותיו הצעירות, למשפחתו המורחבת ולחבריו.
אימא ואבא היקרים
להוריו כתב: "אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך… תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום, ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה". עוד כתב: "בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה, שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות. בסופו של דבר המשפחה זה הכול, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי".
אח בכור
לאחותו כתב: "עכשיו את האחות הבכורה. זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת".
לאחותו בת ה-10 כתב: "אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה".
מקווה שתזכרו אותי
את המכתב סיים עדי במילים האלה:
"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות והזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס.
זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין.
מקווה שתזכרו אותי".
פורסם ב-12.03.24
אם אתם קוראים את המילים האלה…
המכתב האחרון של אלקנה
רס"ל במיל' אלקנה ויזל (35) מבני דקלים, שנפל באסון קריסת המבנים במרכז רצועת עזה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ושבעה אחים. לפני שיצא לקרב, השאיר אלקנה מכתב לבני משפחתו. אלמנתו פרסמה את המכתב אתמול:
וכך כתב, בין השאר: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו.
קודם כול – במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח עדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.
אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה.
יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!
אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו.
אז בבקשה מכם – תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, חיים של אהבה תקווה טוהר ואופטימיות.
תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!
בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".
פורסם ב-23.01.24
אימא ואבא יקרים!
אם אתם קוראים את המכתב הזה…
מְחיר המלחמה כָּבֵד מיום ליום.
שֵם ועוד שֵם ועוד שֵם ש'הוּתַר לפִרסום'… תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה… משפחה ועוד משפחה…
עוד משפחה שמעה את 'הַדְפיקה בדלת'. עוד משפחה הִצְטרפה למשפחת השְכוֹֹל.
קשה לְהָכִיל את שִבְרון הלב, את הכְּאב.
ההַלְוָויוֹת
להַלְוָויוֹת בבתי העלמין הצְבאיים באים אזרחים רבים שלא הִכִּירו את הנופל ומשפחתו. נושְׂאים את דגלֵי ישראל לאורך הדרכים המובילות לבתי העלמין. מבקשים לְכַבֵּד, לומר תודה.
בתוך הטֶקס הדתי והצבאי – בני המשפחה והחברים נושְׂאים הֶסְפֵּדים קוֹרְעֵי לב. חלק מההורים והאחים מַסְפידים בצרפתית, באנגלית, ברוסית…
חֶלקם מספרים על הדברים האחרונים שאמרו להם הנופלים. על הפגישה האחרונה. על שיחת הטלפון האחרונה, שבה אמרו להם: תִשְמוֹר על עצמך… והם ביקשו לְהַרְגִיעַ: אל תִדאגו…
בליבם הם ידעו שלא כל מי שיוצא למלחמה – חוזר…
זמרים שרים שיר שהנופל אהב, שיר שהמשפחה ביקשה.
שלוש היְריוֹת בסוף הטקס מְפַלְחוֹת את האוויר. זוֹעֲקוֹת לשמיים.
כלֵי התִקְשורת מביאים את סיפור חייהם ונְפילתם. בני המשפחות והחברים מספרים עליהם בדְמעות, בגַאֲוָוה. מספרים מי היו ומה לא יהיו עוד.
תַעֲצוּמוֹת הנֶפֶש והגְבורה של בני משפחות הנופלים מְעוֹרְרוֹת פְּליאה והַשְרָאָה. איזה אנשים!… הטובים שבטובים שגידְלו וחינְכו את הטובים שבטובים.
הצַוָואוֹת
יש חיילים שמַשאירים מכתב צַוָואה למשפחה. הם מַפקידים אותו אצל חבר. המכתבים פותחים במילים: אם אתם קוראים את המכתב הזה סימן שקרה לי משהו…
שניים מהמכתבים האלה פורסמו על ידי בני משפְּחותיהם בתִקְשוֹרֶת. נָביא אותם כאן:
צַוָואָתו של בן זוסמן
בן זוסמן רס"ל (במיל') מירושלים, לוחם בְגדוד ההנדסה הקְרבית, נפל ב-3 בדצמבר 2023 בקְרב בצפון רצועת עזה, בן 22 בנופלו.
כך כתב:
"אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבָּסיס. אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מַכִּירים אותי, כנראֶה אין מְאוּשָר ממני כרגע.
לא סתם הייתי ממש לִקראת הַגְשָמַת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודֶה על הזְכות שתהיה לי לְהָגֵן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל.
גם אם יִקְרֶה לי משהו, אני לא מַרְשֶה לכם לִשְקוֹעַ בעֶצֶב. הייתה לי הזְכות לְהַגְשים את החלום והיִיעוּד שלי ותהיו בטוחים שאני מִסתכל עליכם מִלמעלה ומְחַיֵיך חִיוּך עֲנָק. כנראה שאֵשֵב ליד סבא ונַשלים קצת פְּעָרִים. כל אחד יְסַפר על החוויות שלו ומה הִשתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נְדבר קצת פוליטיקה, נִשְאַל אותו מה דעתו.
אם חס וחלילה אתם יושבים 'שבעה', תַהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכֵיף. שיהיה אוכל, בְּשָׂרי כמובן, בירות, שְתייה מְתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אמא. תעשו צְחוֹקִים, תִשמעו סיפורים, תִפגשו את כל שְאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מְקַנֵא בכם. הייתי רוצה לָשֶבֶת שם לראות את כולם.
עוד נְקודה חשובה מאוד מאוד. אם חלילה אֶפּוֹל בשֶבי, חי או מת – אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יִיפָּגְעו בגלל איזו עִסקה לשִחְרוּרי. אני לא מַרְשֶה לכם לא לנהל קמפיין או מַאֲבָק או משהו כזה. לא מוכן שיְשוחְרְרו מְחַבְּלים תְמוּרָתי. בשוּם דרך, צורה או עִסקה. אל תָפֵרו את המילים שלי בבקשה.
אני אַגִיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבִּכְלָל זוּמַנְתי למילואים. אני מְלֵא גַאֲוָוה ותְחוּשַת שְליחות ותמיד אמרתי שאם אֶצְטָרֵך לָמוּת הַלְוַואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. 'ירושלים, הִפְקַדְתי שומרים, שיום יַגִיעַ ואֶהיֶה אֶחד מהם'".
צַוָואָתו של יוסף גיטרץ
רב-סמל (במיל') יוסף גיטרץ מתל אביב, לוחם שיריון, נפל ב-25 בדצמבר 2023 בקרב בדרום רצועת עזה, בן 25 בנופלו.
כך כתב, בין השאר:
"אימא ואבא היקרים, אני מאוד אוהב אתכם. הכול כמו שאמור להיות. אני בעצמי בחרתי בזה. חייתי חיים טובים ומעניינים. יחד עם זאת מעולם לא פחדתי מהמוות. אני עשיתי את הבחירה הזאת בעצמי, והלכתי איתה עד הסוף. נָפַלְתי בכבוד לְמַעַן עמי. אין לי חֲרָטוֹת.
הייתי יכול לא ללכת לכאן ולְהִסְתַתֵר. אבל זה היה מְנוּגָד לכל מה שאני מַאֲמִין ומַעֲרִיך – ולמי שאני מַחְשיב את עצמי. לכן לא הייתה לי בְּרֵירה, והייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לִבְחוֹר שוב.
אני מאוד אוהב אֶתְכֶם וגֵאֵה שאתם ההורים שלי. נָתַתֶם לי הָמוֹן. היו לי חיים מאוד מעניינים, עשירים, מְאושרים, יְיחוּדיים. המָוֶות שלי רק מַדְגִיש זאת.
אתם בְּוַודָאוּת בִּכְאֵב רב. אבל אתם תִתְגַבְּרו על זה. מאוד הייתי רוצה בזה. זה הדבר העיקָרי שאני רוצה. לשניכם יש הרבה אנשים קְרובים שיִתְמְכוּ בכם. בבקשה תִמְצְאו בכל זה משהו חִיוּבִי. תהיו עם הנְכָדִים. תעזרו לישראל. אני בסדר".
ערב ראשון של לְבד,
יושב וכותב לך מכתב
על כל הדברים שהיו
כל מה שקרה בְּדִיוּק
אותיות מופיעות על הקיר אני הפַּחַד – נָעים לְהַכִּיר, הדְמוּיוֹת אוהבות לְשַׂחֵק זזות כאן בבית הריק, הריק
ואַת, אַת לא יודעת כמה מִמֵך נִיסִיתִי לְהַסְתיר את כל הסִיוּטִים בלילה צְרָחוֹת ודם על המַדִים. את לא מבינה כבר למה אני מִזְמַן כבר לא אני. תְמונות רָצות מאותו לילה דְמָעוֹת, כְּאֵב של לוחמים
זה עֶרֶב ראשון שאַת שָם, שוכֵב וחושב, לא נִרְדָם. השֶקֶט לְאַט מִתְנַגֵן מַקְדִיש לך עכשיו שיר בְּלִי שֵם שיר בלי שם
ואַת, אַת לא יודעת כמה…
זה ערב ראשון של לְבַד, יושב וכותב לך…
השליחות של עידן עמדי
נס הגוף, הנפש והרוח
הזמר והשחקן עידן עמדי, שנפצע קשה לפני כשבועיים בעת שלחם ברצועת עזה, שוחרר ביום חמישי מבית החולים שיבא תל השומר לשיקום בביתו. לפני שחרורו ערך עידן מסיבת עיתונאים מרגשת בבית החולים. הגיעו אליה עיתונאים מכלי התקשורת בישראל ומכלי התקשורת בארה"ב, איטליה, צרפת וגרמניה.
כשהוא חבוש בשתי ידיו וסימניהפציעה ניכרים על פניו – עמד עמדי ליד הפודיום וביקש להודות לצוותים הרפואיים שטיפלו בו בשטח ובבית החולים והצילו את חייו. הוא הודה לבני משפחתו – אשתו, שני ילדיו, הוריו ואחיו, לחבריו ולקהל שעטף אותו באהבה.
חיבוק למשפחות השכולות
בפתח דבריו אמר: "אני רוצה בראשית דבריי לשלוח חיבוקלמשפחות השכולות. אני יודע שאין מילים שינחמואת הלב. חשוב לי שתדעו שהבנים והבנות שלכם הם הגיבוריםשלי עד סוף ימיי. הייתה להם משמעותעצומה.
הוא דיבר בדמעות על שני חבריו שנפלו בתקרית, שבה נפצע: רס"ל גבריאל בלום ז"ל ורס"מ עקיבא יסינסקי ז"ל. למשפחותיהם אמר: "מצטער שלא עמדתי במשימתי כמפקדלהשיבאותם הביתה בשלום. זה ילווהאותי כאות קין עד יומי האחרון. הכאב לעולם יִישָאר".
"יש לפניי שיקום ארוך, נפצעתי באופן קשה", אמר, "עצם זה שאני עומד מולכם – זה נס. רסיס שחדר לגופי בגרון – בנס לא פגע בעורק ראשי או בחוט השדרה… הצוות הרפואי טיפל בי במקצועיות בשטח. יחידה 669 ביצעו בי פרוצדורה שהצילה את חיי.
גופי ונפשי אומנם נפגעו, אבל רוחי חזקה מאי פעם. אני אשוב ליצור, לשיר, אני אשוב לשחק. אם אלוהים ייתן לי כוח אני אשוב להילחם על המדינה שלי, אימא, אל תכעסי…
הרוח שלי חזקה בזכות עם ישראל שעטף אותי באהבה, הדבר הזה לא מובן לי מאליו. ייקח לי גם זמן להכיל את כמות האהבה שקיבלתי, תודה רבה לכולכם".
שליח של הפצועים בגוף ובנפש
"ביקשתי לקיים את מסיבת העיתונאים הזו מכמה סיבות", הסביר, "הראשונה – להודות לצוותים הרפואיים. אֶתכם אני רואה כלוחמים בשטח. אין בפי מילים להודות לכם. חשוב לי שעם ישראל ידע שהוא זכה בצוותים הרפואיים המסורים והמקצוענים ביותר.
סיבה נוספת שבגללה אני כאן היא ההבנה העמוקה של פצועי המלחמה. אם יש דבר טוב שקרה בעקבות הפציעה שלי, זה היכולת שלי להיות שליח. בשביל אנשים מסוגנו, שרגילים להיות עצמאיים וחזקים, הדבר הזה כשלעצמו הוא אתגר – להבין שאתה פצוע וחולה, לקבל שיש דברים שכנראה לא ישובו להיות כבעבר.
מכם הציבור אני מבקש – כפי שהייתם למעני, תהיו למענם. תנו להם את המקום להשמיע את כאבם, תתמכו ותחבקו. אלה שרצו ראשונים ללא היסוס ומרצון, מתוך אהבת העם והארץ, זקוקים לכם כעת בשעה הקשה שלהם. הפציעות שלהם אינן רק פיזיות, אלא גם נפשיות. יש לי האפשרות לעמוד על הבמה ולדבר בשמם ולבקש מכל הגורמים המקצועיים והאזרחים – בבקשה שימו לב אליהם".
החטופים
בנושא השבויים והנעדרים אמר: "במהלך השנים האחרונות הייתי חלק ממטה השבויים והנעדרים. במשך שנים במפגשים השונים, חזרנו ואמרנו, חבריי ואני – בעיית השבויים היא בעיה של כמה משפחות בודדות, אבל אם מדינת ישראל לא תְפַתֵח אסטרטגיה, זו תהפוך לבעיה של רבים. כואב לי לגלות שצדקנו.
"יש לנו משימה כאומה להישאר מאוחדים, לא להתפרק. להוכיח לאלה שהקריבו את חייהם למעננו שההקרבה שלהם לא הייתה לשווא. אם לא נדע להשתנות ולהפסיק עם הקשקושים והריבים – אני מפחד שדברים כאלה יקרו שוב. אנחנו צריכים להפסיק עם השיח המטומטם והשטוח. אני באמת מאמין שרק ביחד ננצח.
כשאנחנו מאוחדים אנחנו בלתי מנוצחים. זה ייקח זמן אבל אנחנו ננצח במלחמה הזו. אין לנו ברירה אחרת. תודה לכולכם שהגעתם, עם ישראל חי".
סמ"ר עדי ליאון נפל בקרבות בצפון רצועת עזה ב-31.10. ארבעה ימים לפני נפילתו, בערב שלפני שהגדוד שלו נכנס לעזה הוא התבקש לכתוב מכתב פרדה.
וכך כתב, בין השאר, במחברת שהיגיעה להוריו אחרי נפילתו. צוואה של איש צעיר, כמעט בן 21…
"לקרוא אחרי מותי" – זה השם שנתן סמ"ר עדי ליאון למחברת שבה כתב את מכתבו האחרון.
וכך פתח את מכתבו: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור".
"יש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר", הסביר את החלטתו לשבת ולכתוב.
הוא הפנה דברים להוריו, לשתי אחיותיו הצעירות, למשפחתו המורחבת ולחבריו.
אימא ואבא היקרים
להוריו כתב: "אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך… תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום, ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה". עוד כתב: "בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה, שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות. בסופו של דבר המשפחה זה הכול, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי".
אח בכור
לאחותו כתב: "עכשיו את האחות הבכורה. זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת".
לאחותו בת ה-10 כתב: "אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה".
מקווה שתזכרו אותי
את המכתב סיים עדי במילים האלה:
"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות והזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס.
זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין.
מקווה שתזכרו אותי".
אם אתם קוראים את המכתב הזה…
המכתב האחרון של אורי
מתחילת המלחמה נהרגו 700 חיילים וחיילות צה"ל. הם השאירו אחריהם משפחות כואבות. אחדים מהנופלים השאירו לבני משפחותיהם מכתבים, שאותם כתבו ערב הכניסה לעזה.
סמל אורי אשכנזי נחמיה בן ה-19 נפל ביום חמישי ברפיח והובא למנוחות ביום שישי בבית העלמין הצבאי באשקלון. בהלוויה קרא אחיו של אורי, שָלֵו, מכתב שאורי כתב לפני הכניסה לרפיח להוריו, לאחיו שלו וטוהר, לחברתו שיר ולמשפחתו המורחבת.
וכך כתב:
משפחה יקרה
"משפחה יקרה, אם אתם קוראים את זה, סביר להניח שהדברים לא קרו כפי שתוכנן ונכשלתי. אני לא יודע איך לכתוב את המכתב הזה ולמה אני עושה את זה, אבל למקרה ו… רציתי שיהיה משהו שתוכלו למצוא ושאשאיר בשבילכם.
חייתי חיים נפלאים, ללא חרטות. עם המשפחה ובת הזוג הכי מדהימים שיש.
אני אוהב אתכם המון ומצטער אם גרמתי לכם לכאב.
עשיתי את מה שעשיתי ואת השירות הזה מתוך אהבה גדולה למדינה המוזרה שלנו, ואם הצלחתי וקידשתי חיי אדם בלכתי – אני לא מצטער על כלום, הצלחתי ונכשלתי במשימתי בו זמנית".
תודה
"אימא ואבא, אני מודה לכם על כל מה שעשיתם בשבילי ולמעני לאורך כל חיי. הערכתי את זה תמיד, גם אם לא הראיתי זאת. אני רוצה לראות אתכם שמחים ומאושרים ושיהיה לכם סיפוק נצחי.
שָלֵו וטוהר, תמשיכו ותצליחו בחיים שלכם. אתם כל כך מיוחדים וחכמים, אין לי שמץ של ספק שתגיעו רחוק. אל תשכחו שאני מסתכל עליכם מלמעלה.
המשפחה המורחבת, תודה לכם על השבתות והזיכרונות שלא אשכח, על צחוק וחיוך שלא יורד מהפנים. תודה מיוחדת לסבא וסבתא שגידלו אותי ועשו מעל ומעבר בשבילי.
שיר דובי שלי, הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא תודה רבה שלימדת אותי מה זה אהבה ראשונה ועל תקופה שאנצור לעד. על הרבה רגעים וזיכרונות מיוחדים. אוהב אותך לנצח".
והכי חשוב
בסיום מכתבו כתב אורי:
"עכשיו, כשסיימנו עם החלק הקיטשי והגענו ללוויה, אימא אני מבקש בלי נאומים סוחטי דמעות ומרגשים – בלי להביך.
אין לי הרבה בקשות, מלבד זה שתשאירו את החדר שלי כמו שהוא כדי שלא יהפוך לחדר מוזיקה. אוהב אתכם לנצח ואשמור עליכם לנצח,
אורי.
והחלק הכי חשוב שכמעט שכחתי – אשמח שתמשיכו אותי הלאה".
"לקרוא אחרי מותי"
מכתבו האחרון של סמ"ר עדי ליאון
סמ"ר עדי ליאון נפל בקרבות בצפון רצועת עזה ב-31.10. ארבעה ימים לפני נפילתו, בערב שלפני שהגדוד שלו נכנס לעזה הוא התבקש לכתוב מכתב פרדה.
וכך כתב, בין השאר, במחברת שהיגיעה להוריו אחרי נפילתו. צוואה של איש צעיר, כמעט בן 21…
"לקרוא אחרי מותי" – זה השם שנתן סמ"ר עדי ליאון למחברת שבה כתב את מכתבו האחרון.
וכך פתח את מכתבו: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור".
"יש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר", הסביר את החלטתו לשבת ולכתוב.
הוא הפנה דברים להוריו, לשתי אחיותיו הצעירות, למשפחתו המורחבת ולחבריו.
אימא ואבא היקרים
להוריו כתב: "אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך… תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום, ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה". עוד כתב: "בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה, שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות. בסופו של דבר המשפחה זה הכול, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי".
אח בכור
לאחותו כתב: "עכשיו את האחות הבכורה. זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת".
לאחותו בת ה-10 כתב: "אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה".
מקווה שתזכרו אותי
את המכתב סיים עדי במילים האלה:
"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות והזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס.
זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין.
מקווה שתזכרו אותי".
אם אתם קוראים את המילים האלה…
המכתב האחרון של אלקנה
רס"ל במיל' אלקנה ויזל (35) מבני דקלים, שנפל באסון קריסת המבנים במרכז רצועת עזה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ושבעה אחים. לפני שיצא לקרב, השאיר אלקנה מכתב לבני משפחתו. אלמנתו פרסמה את המכתב אתמול:
וכך כתב, בין השאר: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו.
קודם כול – במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח עדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.
אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה.
יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!
אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו.
אז בבקשה מכם – תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, חיים של אהבה תקווה טוהר ואופטימיות.
תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!
בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".
אימא ואבא יקרים!
אם אתם קוראים את המכתב הזה…
מְחיר המלחמה כָּבֵד מיום ליום.
שֵם ועוד שֵם ועוד שֵם ש'הוּתַר לפִרסום'… תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה… משפחה ועוד משפחה…
עוד משפחה שמעה את 'הַדְפיקה בדלת'. עוד משפחה הִצְטרפה למשפחת השְכוֹֹל.
קשה לְהָכִיל את שִבְרון הלב, את הכְּאב.
ההַלְוָויוֹת
להַלְוָויוֹת בבתי העלמין הצְבאיים באים אזרחים רבים שלא הִכִּירו את הנופל ומשפחתו. נושְׂאים את דגלֵי ישראל לאורך הדרכים המובילות לבתי העלמין. מבקשים לְכַבֵּד, לומר תודה.
בתוך הטֶקס הדתי והצבאי – בני המשפחה והחברים נושְׂאים הֶסְפֵּדים קוֹרְעֵי לב. חלק מההורים והאחים מַסְפידים בצרפתית, באנגלית, ברוסית…
חֶלקם מספרים על הדברים האחרונים שאמרו להם הנופלים. על הפגישה האחרונה. על שיחת הטלפון האחרונה, שבה אמרו להם: תִשְמוֹר על עצמך… והם ביקשו לְהַרְגִיעַ: אל תִדאגו…
בליבם הם ידעו שלא כל מי שיוצא למלחמה – חוזר…
זמרים שרים שיר שהנופל אהב, שיר שהמשפחה ביקשה.
שלוש היְריוֹת בסוף הטקס מְפַלְחוֹת את האוויר. זוֹעֲקוֹת לשמיים.
כלֵי התִקְשורת מביאים את סיפור חייהם ונְפילתם. בני המשפחות והחברים מספרים עליהם בדְמעות, בגַאֲוָוה. מספרים מי היו ומה לא יהיו עוד.
תַעֲצוּמוֹת הנֶפֶש והגְבורה של בני משפחות הנופלים מְעוֹרְרוֹת פְּליאה והַשְרָאָה. איזה אנשים!… הטובים שבטובים שגידְלו וחינְכו את הטובים שבטובים.
הצַוָואוֹת
יש חיילים שמַשאירים מכתב צַוָואה למשפחה. הם מַפקידים אותו אצל חבר. המכתבים פותחים במילים: אם אתם קוראים את המכתב הזה סימן שקרה לי משהו…
שניים מהמכתבים האלה פורסמו על ידי בני משפְּחותיהם בתִקְשוֹרֶת. נָביא אותם כאן:
צַוָואָתו של בן זוסמן
בן זוסמן רס"ל (במיל') מירושלים, לוחם בְגדוד ההנדסה הקְרבית, נפל ב-3 בדצמבר 2023 בקְרב בצפון רצועת עזה, בן 22 בנופלו.
כך כתב:
"אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבָּסיס. אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מַכִּירים אותי, כנראֶה אין מְאוּשָר ממני כרגע.
לא סתם הייתי ממש לִקראת הַגְשָמַת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודֶה על הזְכות שתהיה לי לְהָגֵן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל.
גם אם יִקֱרֶה לי משהו, אני לא מַרְשֶה לכם לִשְקוֹעַ בעֶצֶב. הייתה לי הזְכות לְהַגְשים את החלום והיִיעוּד שלי ותהיו בטוחים שאני מִסתכל עליכם מִלמעלה ומְחַיֵיך חִיוּך עֲנָק. כנראה שאֵשֵב ליד סבא ונַשלים קצת פְּעָרִים. כל אחד יְסַפר על החוויות שלו ומה הִשתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נְדבר קצת פוליטיקה, נִשְאַל אותו מה דעתו.
אם חס וחלילה אתם יושבים 'שבעה', תַהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכֵיף. שיהיה אוכל, בְּשָׂרי כמובן, בירות, שְתייה מְתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אמא. תעשו צְחוֹקִים, תִשמעו סיפורים, תִפגשו את כל שְאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מְקַנֵא בכם. הייתי רוצה לָשֶבֶת שם לראות את כולם.
עוד נְקודה חשובה מאוד מאוד. אם חלילה אֶפּוֹל בשֶבי, חי או מת – אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יִיפָּגְעו בגלל איזו עִסקה לשִחְרוּרי. אני לא מַרְשֶה לכם לא לנהל קמפיין או מַאֲבָק או משהו כזה. לא מוכן שיְשוחְרְרו מְחַבְּלים תְמוּרָתי. בשוּם דרך, צורה או עִסקה. אל תָפֵרו את המילים שלי בבקשה.
אני אַגִיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבִּכְלָל זוּמַנְתי למילואים. אני מְלֵא גַאֲוָוה ותְחוּשַת שְליחות ותמיד אמרתי שאם אֶצְטָרֵך לָמוּת הַלְוַואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. 'ירושלים, הִפְקַדְתי שומרים, שיום יַגִיעַ ואֶהיֶה אֶחד מהם'".
צַוָואָתו של יוסף גיטרץ
רב-סמל (במיל') יוסף גיטרץ מתל אביב, לוחם שיריון, נפל ב-25 בדצמבר 2023 בקרב בדרום רצועת עזה, בן 25 בנופלו.
כך כתב, בין השאר:
"אימא ואבא היקרים, אני מאוד אוהב אתכם. הכול כמו שאמור להיות. אני בעצמי בחרתי בזה. חייתי חיים טובים ומעניינים. יחד עם זאת מעולם לא פחדתי מהמוות. אני עשיתי את הבחירה הזאת בעצמי, והלכתי איתה עד הסוף. נָפַלְתי בכבוד לְמַעַן עמי. אין לי חֲרָטוֹת.
הייתי יכול לא ללכת לכאן ולְהִסְתַתֵר. אבל זה היה מְנוּגָד לכל מה שאני מַאֲמִין ומַעֲרִיך – ולמי שאני מַחְשיב את עצמי. לכן לא הייתה לי בְּרֵירה, והייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לִבְחוֹר שוב.
אני מאוד אוהב אֶתְכֶם וגֵאֵה שאתם ההורים שלי. נָתַתֶם לי הָמוֹן. היו לי חיים מאוד מעניינים, עשירים, מְאושרים, יְיחוּדיים. המָוֶות שלי רק מַדְגִיש זאת.
אתם בְּוַודָאוּת בִּכְאֵב רב. אבל אתם תִתְגַבְּרו על זה. מאוד הייתי רוצה בזה. זה הדבר העיקָרי שאני רוצה. לשניכם יש הרבה אנשים קְרובים שיִתְמְכוּ בכם. בבקשה תִמְצְאו בכל זה משהו חִיוּבִי. תהיו עם הנְכָדִים. תעזרו לישראל. אני בסדר".
משפחה יקרה,
לוחם אמיתי
בערב ראש השנה הותר לפרסום שמו של לוחם צה"ל, סרן איתן אוסטר, בן 22 ממודיעין-מכבים-רעות שנהרג בקרבות בלבנון.
ימים אחדים לפני הכניסה ללבנון שלח איתן סרטון לבני משפחתו. הסרטון פורסם לאחר נפילתו.
וכך אמר איתן:
"לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שִׂנְאתו למי שעומד מולו אלא באהבתו למה שעומד מאחוריו.
בתקופה האחרונה הִסְתובבתי ביִישובים בצפון וראיתי את קריית שמונה, מטולה, משגב עם שהפכו לעָרֵי רְפָאִים. הצפון כולו שׂרוּף ונָטוּש, זה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים.
הִתכונַנו הרבה, זה העֲרָכים שגדלנו עליהם בבית.
המְשִׂימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה. אנחנו מוכנים, מַגיעים חזקים, אני רואה את זה כזְכות היסטורית, בעזרת ה' שזה ישפיע על הדורות הבאים, לכל האַחְיָינים שלי שלא יִצטרכו להתעסק עם הדברים האלה.
אני מַכיר ומוּדָע לגודֶל הַאחריות שמוּנַחַת על כְּתפיי, ועל הלוחמים שנלחמים תחתיי.
אין גאה ממני להיות חלק מהמשפחה ולהוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות.
זוהי הִזדמנות להגיד לכם: שנה טובה!
אני אוהב אתכם מאוד,
תִכְלֶה שנה וקִלְלותֶיהָ, ותבוא השנה עלינו לטובה עם כל בִּרְכוֹתֶיהָ.
