Browsing Archives

רושם

רוֹשֶם  הדרך שבה אדם רואה ומרגיש את הדברים

רבים: רְשָמִים

שם הפועל בבניין הפעיל: להרשים

שם תואר: מַרְשִים

שם הפועל בבניין התפעל: לְהִתְרַשֵם

שם הפעולה בבניין התפעל: הִתְרַשְמוּת

 

דוגמאות:

חזרנו מהטיול מְלֵאֵי רְשָמִים.

הוא בחור מרשים. גם נאה וגם חכם.

הם התרשמו ממנה בריאיון העבודה והחליטו לקבל אותה לעבודה.

הדברים שאמרת הרשימו את כולם.

השופט התרשם שהנאשם דובר אמת.

הוא עשה עליי רושם מצוין מהרגע הראשון. בהמשך הבנתי שלא טעיתי.

יש לו השגים מדעיים מרשימים.

 

הערך רושם נמצא בידיעות: 04.02.1823.04.1818.07.18

 

 

 

 

רותם שמחה (קז'יק)

שמחה רותם (קז'יק)

1924 – 2018

שמחה רותם ז"ל (ויקיפדיה)

 

הלך לעולמו אחרון לוֹחֲמֵי מֶרֶד גטו ורשה

שמחה רותם (קז'יק), אחרון לוֹחֲמֵי מֶרֶד גטו ורשה, הָלַך לְעוֹלָמוֹ בגיל 94 בירושלים. בשנת 1942 הצטרף קז'יק לאִרְגוּן היְהוּדִי הלוחם (אי"ל) ובְמַהֲלַך המרד בגטו ורשה נלחם ושימש כקשר בין הבונקרים שבתוך הגטו לבין הצַד הארי. את הדרך אל מחוץ לגטו ובחזרה עשה בתְעָלוֹת הבִּיוּב שמתחת לגטו. קז'יק הוֹבִיל את אחרוני הלוחמים בגטו ורשה אל מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב ובכך הִצִיל את חייהם.

אחרי המלחמה עלה קז'יק לארץ וִנלְחַם במִלְחֶמֶת השִחְרוּר. השאיר אחריו שני בנים, חמישה נכדים ואחות.

 

דרך תעלות הביוב 

שמחה רותם (קז'יק), מלוחמי גטו ורשה, מספר:

הגטו היה כולו אש ולהבות.

החיים נעלמו מעל פני הגטו.

כולנו התחבאנו מתחת לאדמה, בבונקרים, ומשם ניהלנו את פעולותינו.

הגרמנים היו במשך היום בתוך הגטו, ונסוגו בלילה, כי למעשה הם מאוד פחדו לחזור לתוך הגטו בלילה.

למעשה, הבונקרים הוכנו מבעוד מועד על ידי האוכלוסייה המקומית ולא על ידי הלוחמים. מכיוון שלא יכולנו עוד להמשיך להתנגד מעל פני האדמה, ברחובות, נכנסנו לבונקרים. בפנים כל הבונקרים היו דומים זה לזה.

הדבר שהמם יותר מכול היה הצפיפות, היינו רבים מאוד, ובעיקר החום; חום כה נורא שאי אפשר היה לנשום, אפילו הנרות לא יכלו לבעור בתוך הבונקרים האלו. וכדי לנשום בחום העז הזה, היה עלינו לשכב, לפעמים, עם הפנים לאדמה.

העובדה שאנחנו, הלוחמים, לא צפינו מראש שנזדקק למקלטים תת קרקעיים, נבעה מכך שלא חשבנו כלל שנישאר בחיים אחרי פרוץ מאבקנו נגד הגרמנים.

אני חושב שהשפה האנושית אינה מתאימה לתיאור הזוועה שידענו בגטו.

ברחובות הגטו, אם אפשר היה עדיין לקרוא להם רחובות, היינו חייבים לטפס על תִלֵי גוויות שנערמו זה על זה.

לנסות להבקיע דרך 

לא נותר לנו עוד מקום לעבור, ומלבד המלחמה בגרמנים, נלחמנו גם ברעב, במחלות ובצמא, לא היה לנו כל קשר עם העולם החיצון, היינו לגמרי מנותקים ומבודדים מהעולם. היינו במצב כזה, שכבר הפסקנו לראות את הטעם בהמשך המאבק. חשבנו לנסות להבקיע דרך לעבר הצד ה'ארי' של וארשה, מחוץ לגטו.

אור ליום 1 במאי, נשלחו שני אנשים, זיגמונד ואנוכי, כדי ליצור קשר עם אנטק שנמצא בצד ה'ארי', ואמנם נמצאה תעלה שהובילה לחלק ה'ארי' של וארשה.

השכם בבוקר מצאנו את עצמנו לפתע ברחוב, לאור היום. תארו לעצמכם את 1 במאי שטוף השמש, ואנחנו המומים למצוא שם את עצמנו, בין אנשים רגילים, ברחוב, ואנחנו יוצאים מעולם אחר לגמרי.

מיד הקיפו אותנו אנשים, כי ודאי נראינו מאוד תשושים, רזים, בבלויי סחבות. תמיד היו סביב הגטו פולנים שהתנפלו על יהודים. בדרך נס הצלחנו לחמוק מידיהם.

בצד ה'ארי' של וארשה, נמשכו החיים באופן הטבעי והנורמלי ביותר, כמו בעבר, בתי הקפה פעלו כרגיל, המסעדות, האוטובוסים, החשמליות, בתי הקולנוע היו פתוחים, הגטו היה אי מבודד לחלוטין באמצע חיים נורמליים.

תפקידנו היה ליצור קשר עם יצחק צוקרמן (אנטק), לארגן פעולת הצלה, ולנסות להציל כמה לוחמים שייתכן שניתן עדיין למצאם בחיים, בתוך הגטו.

הצלחנו ליצור קשר עם יצחק צוקרמן.

בלילה שבין ה-8 וה-9 החלטנו לחזור לגטו יחד עם חבר נוסף, ריצק, ושני פועלי ביוב, ואחרי הכרזת העוצר חזרנו לתוך הביובים. היינו תלויים לגמרי בחסדיהם של שני פועלי הביוב האלה, כי רק הם הכירו את הטופוגרפיה התת קרקעית של הגטו. ובאמצע הצעדה התת קרקעית שלנו, הם החליטו לשוב על עקבותיהם, הם לא רצו להמשיך וללוות אותנו ונאלצנו לאיים עליהם בכלי הנשק שלנו. התקדמנו בתוך הביוב, וברגע מסוים אמר לנו אחד מפועלי הביוב שאנחנו נמצאים בתוך הגטו.

ריצק מונה לשמור על שני פועלי הביוב כדי שלא יוכלו לברוח. אני הרמתי את מכסה הביוב כדי להיכנס לתוך הגטו….

החמצתי ביום אחד

במילא 18 (שם היה המרכז של תנועות הלוחמים היהודים) החמצתי אותם ביום אחד, למעשה. חזרתי בלילה שבין ה-8 וה-9, והבונקר התגלה על ידי הגרמנים בבוקר ה-8 בחודש. רוב ניצולי הבונקר התאבדו או הורעלו בו.

ניגשתי לבונקר בפרנציסקנה 22. כשקראתי את הסיסמה לא ענה לי איש. וכך נאלצתי להמשיך בתוך הגטו, ולפתע שמעתי קול אישה הקורא מבין החורבות.

היה לילה, לילה אפל, לא ראו כלום, שום דבר לא היה מואר, היו רק חורבות, בתים הרוסים, ואני שמעתי קול, נדמה היה לי שזה היה 'פאטה מורגנה' שנשלח אליי, קול אישה שבקע מתחתית החורבות.

אני הקפתי את החורבות, ברור שלא התבוננתי בשעון, אבל נדמה לי שלקח לי חצי שעה לעשות את הסיבוב, בניסיון למצוא את האישה לפי הקול שהנחה אותי. לרוע המזל לא מצאתי אותה.

אי אפשר לדבר ממש על שריפות, כי הלהבות כבר כבו, ובכל זאת היה עדיין עשן, והריח הנורא הזה של בשר צלוי, של אנשים שללא כל ספק נשרפו בחיים.

המשכתי בדרכי. הלכתי לבונקרים האחרים וחשבתי ששם אמצא יחידות של לוחמים, ובכל פעם חזר אותו הסיפור: אמרתי את הסיסמה "יאן"…אין תשובה.

עזבתי את הבונקר כדי ללכת לבונקר אחר, ואחרי שעות של ריצה בתוך הגטו, חזרתי…חזרתי לכיוון תעלת הביוב.

אני היהודי האחרון

כל הזמן הייתי לבד. חוץ מקול האישה שעליו סיפרתי, ואיש אחד שפגשתי כשיצאתי מתעלת הביוב, לא הייתה נפש חיה בכל הגטו.

ואז, בדרכי חזרה אל מחוץ לגטו, ברגע מסוים הרגשתי שלווה גמורה, שלוות נפש, ואמרתי לעצמי:

"אני היהודי האחרון, אני אחכה לבוקר, אחכה לגרמנים".

 

מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943 (ויקיפדיה)

 

הבתים אפופי להבות והרחובות מלאי עשן. רחוב נוולופי (ויקיפדיה)

 

בתמונה למעלה: שמחה רותם עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה (ויקיפדיה)

סיפורו של שמחה רותם (קזי'ק) מתוך הספר 'יד ועד' בהוצאת האגף לחינוך מבוגרים, עמוד 167-165. המקור: שואה; קלוד לנצמן; כנרת בית הוצאה לאור.