Browsing Archives

אנשים

קישון אפרים

אפרים קישון

סופר, סאטיריקן, עיתונאי, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע ותיאטרון

1924 – 2005

אפרים קישון

אפרים קישון, איור מאת חיים טופול

אפרים קישון, מגדולי הסאטיריקנים בארץ ובעולם, נולד בשנת 1924 בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן.

בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שברח ממחנות הריכוז עלה לארץ בחודש מאי 1949.

תחנתו הראשונה של קישון בישראל הייתה מעברת "שער העלייה" ליד חיפה. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש.

בקיבוץ עבד כסניטר. בזמנו הפנוי, אחרי שעות העבודה, למד עברית מספרי דקדוק ישנים.

כך עשה את צעדיו הראשונים בשפה העברית.

לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. שם התקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט"

בתפקיד עורך לילה.

בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימודי השפה העברית.

כבר בעת לימודיו באולפן החל קישון לכתוב סאטירות בעברית והציע אותן לכל מערכות העיתונים בארץ.

פניותיו נדחו פעמים רבות. העיתון "דבר" היה הראשון שהדפיס סאטירה בעברית מפרי עטו של קישון: "תעלת בלאומילך".

בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", ובו תיאור הומוריסטי של עולמו של העולה החדש.

בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו:

"שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה.

באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב". הטור הפופולארי שכתב,"חד גדיא",

הופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה.

את סרטו הראשון "סאלח שבתי", כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ.

קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל-37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא",

"באחד האמשים", "סליחה שניצחנו", "גומזים גומזים", "חור במסך", "פרטאצ'ה אהובתי", "ספר משפחתי".

ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל ל- 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העברי הנקרא ביותר בעולם.

ספריו הפכו לרבי מכר ומחזותיו הוצגו ומוצגים עד היום.

אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם.

בשנת 2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

קישון נפטר בחודש ינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו- 6 נכדים.

קישורים נוספים:

באחד האמשים עם אפרים קישון

קליגר נח

נֹחַ קליגר

1926 – 2018

 

נוח קליגר (ויקיפדיה)

העיתונאי נֹחַ קליגר הלך לעולמו  

מ'צעדות המוות' ל'מצעד החיים'

נֹח קליגר, מבכירי העיתונאים ב'ידיעות אחרונות', נפטר ביום חמישי בגיל 92. יומיים קודם לכן עוד פורסם בעיתון טור שכתב, לכבוד חגיגות 79 שנים לידיעות אחרונות. "את רוב חיי, 61 שנים ליתר דיוק, בִּילִיתִי במערכת העיתון. שורד שואה, שחלם לעלות לארץ ישראל ולכתוב בעיתון בשפה העברית. זכיתי", כתב בטור החגיגי.

קליגר נולד בשנת 1926 בשטרסבורג שבצרפת. הוא גדל והתחנך בלוקסמבורג ובבלגיה והיה ספורטאי בנעוריו. כשהגרמנים כבשו את בלגיה, היה פעיל במחתרת והעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשווייץ. בשנת 1942 נעצר על ידי הגסטפו ונשלח לאושוויץ. הוא שרד את צעדות המוות. גם בני משפחתו ניצלו.

לאחר המלחמה עלה לישראל על אוניית המעפילים 'אקסודוס'. בקרב נגד הבריטים שהתפתח על הספינה, היה אחד המפקדים.

 

עיתונאי   

למערכת 'ידיעות אחרונות' הצטרף בשנת 1957 ושימש ככתב, עורך מוסף הספורט ועורך חדשות החוץ. פרסם אלפי כתבות בנושא השואה ודיווחים ממשפטי אייכמן ודמיאניוק, ומשפטים אחרים בעולם לפושעים נאציים. הוא זכה לפרסים רבים. ב-1990 התקבל בלוס אנג'לס ל'היכל התהילה' (Hall of Fame) של הספורט היהודי העולמי כמתאגרף באושוויץ וכעיתונאי.

27 פעמים צעד נֹח בראש 'מצעד החיים' הצועד מאושוויץ בכל שנה ביום השואה.

 

שלושה חלומות      

לפני כשנתיים הוזמן לנאום בטקס שנערך באו"ם לציון יום השואה הבינלאומי. בתחילת הנאום הציג את נכדו, שמשרת בחיל הים והגיע לטקס במדים לבנים. "זו הפעם הראשונה שיושב באו"ם חייל ישראלי. יש כמוהו אלפים ורבים שבזכותם המדינה שלנו תהיה קיימת לנצח", אמר. בהמשך סיפר: "הדבר היחידי שיכולנו לעשות באושוויץ באופן חופשי היה לחלום חלומות, בידיעה שלעולם לא נוכל להגשים אותם. היו לי שלושה חלומות: הראשון היה, כמובן, לשרוד את הגֵיהֵנוֹם הזה עֲלֵי אדמות, ואני הייתי משוכנע שאני לא יכול לעשות את זה כי אף יהודי לא הובא לְמחנה זה כדי לשרוד. השני היה לחיות כדי לספר לאנשים רבים ככל האפשר מה שהנאצים עשו ליהודים. במשך 60 שנים אני מדבר על כך בארץ ובכל רחבי העולם. דיברתי כנראה אלפי פעמים, מסידני עד מלטה, מהונג קונג עד דנמרק. והחלום השלישי שלי היה לעזור לַיהודים להשיב את אדמתם, שממנה גורשו לגלות. החלום הזה שלי מומש בישראל, המולדת היהודית ההיסטורית שלנו. אני יכול לומר בגאווה שהשגתי את כל חלומותיי".

 

אֵלֶה תֹולדֹות נֹח – ריאיון עם נח קליגר מתוך 'שער למתחיל'

רבין יצחק

יצחק רבין

יצחק רבין ויקיפדיה

1922 – 1995

מתוך "שער למתחיל" גיליון 1564

ט' בחשוון תש"ע, 27 באוקטובר 2009

המדור: לזכרו, עמוד 7

יצחק רבין-ציוני דרך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קישורים נוספים:

לזכרו (הכתבה במלואה)

להשאיר עולם טוב יותר

כאן הבית שלכם

רובנינגר דוד

 

דוד רובינגר

1924 – 2017

דוד רובינגר עם מצלמת הלייקה שלו (ויקיפדיה)

דוד רובינגר, מבכירי הצלמים וחתן פרס ישראל לתקשורת, הלך לעולמו בגיל 92.

רובינגר נולד בווינה שבאוסטריה בשנת 1924 ועלה ארצה בשנת 1939. הוא החל לצלם בשנת 1945 ומאז תיעד בצילומיו את האירועים הגדולים והרגעים הקטנים ואת המנהיגים במדינת ישראל.
אחד מתצלומיו המפורסמים ביותר הוא הצנחנים הבוכים בכותל המערבי במלחמת ששת הימים. רובינגר צילם גם את התמונה המפורסמת של ראש הממשלה גולדה מאיר שוטפת כלים במטבחון.
רובינגר השאיר אחריו שני ילדים, חמישה נכדים, חמישה נינים וחצי מיליון צילומים.

 

תצלום הצנחנים בכותל המערבי (ויקיפדיה)

רותם שמחה (קז'יק)

שמחה רותם (קז'יק)

1924 – 2018

שמחה רותם ז"ל (ויקיפדיה)

 

הלך לעולמו אחרון לוֹחֲמֵי מֶרֶד גטו ורשה

שמחה רותם (קז'יק), אחרון לוֹחֲמֵי מֶרֶד גטו ורשה, הָלַך לְעוֹלָמוֹ בגיל 94 בירושלים. בשנת 1942 הצטרף קז'יק לאִרְגוּן היְהוּדִי הלוחם (אי"ל) ובְמַהֲלַך המרד בגטו ורשה נלחם ושימש כקשר בין הבונקרים שבתוך הגטו לבין הצַד הארי. את הדרך אל מחוץ לגטו ובחזרה עשה בתְעָלוֹת הבִּיוּב שמתחת לגטו. קז'יק הוֹבִיל את אחרוני הלוחמים בגטו ורשה אל מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב ובכך הִצִיל את חייהם.

אחרי המלחמה עלה קז'יק לארץ וִנלְחַם במִלְחֶמֶת השִחְרוּר. השאיר אחריו שני בנים, חמישה נכדים ואחות.

 

דרך תעלות הביוב 

שמחה רותם (קז'יק), מלוחמי גטו ורשה, מספר:

הגטו היה כולו אש ולהבות.

החיים נעלמו מעל פני הגטו.

כולנו התחבאנו מתחת לאדמה, בבונקרים, ומשם ניהלנו את פעולותינו.

הגרמנים היו במשך היום בתוך הגטו, ונסוגו בלילה, כי למעשה הם מאוד פחדו לחזור לתוך הגטו בלילה.

למעשה, הבונקרים הוכנו מבעוד מועד על ידי האוכלוסייה המקומית ולא על ידי הלוחמים. מכיוון שלא יכולנו עוד להמשיך להתנגד מעל פני האדמה, ברחובות, נכנסנו לבונקרים. בפנים כל הבונקרים היו דומים זה לזה.

הדבר שהמם יותר מכול היה הצפיפות, היינו רבים מאוד, ובעיקר החום; חום כה נורא שאי אפשר היה לנשום, אפילו הנרות לא יכלו לבעור בתוך הבונקרים האלו. וכדי לנשום בחום העז הזה, היה עלינו לשכב, לפעמים, עם הפנים לאדמה.

העובדה שאנחנו, הלוחמים, לא צפינו מראש שנזדקק למקלטים תת קרקעיים, נבעה מכך שלא חשבנו כלל שנישאר בחיים אחרי פרוץ מאבקנו נגד הגרמנים.

אני חושב שהשפה האנושית אינה מתאימה לתיאור הזוועה שידענו בגטו.

ברחובות הגטו, אם אפשר היה עדיין לקרוא להם רחובות, היינו חייבים לטפס על תִלֵי גוויות שנערמו זה על זה.

לנסות להבקיע דרך 

לא נותר לנו עוד מקום לעבור, ומלבד המלחמה בגרמנים, נלחמנו גם ברעב, במחלות ובצמא, לא היה לנו כל קשר עם העולם החיצון, היינו לגמרי מנותקים ומבודדים מהעולם. היינו במצב כזה, שכבר הפסקנו לראות את הטעם בהמשך המאבק. חשבנו לנסות להבקיע דרך לעבר הצד ה'ארי' של וארשה, מחוץ לגטו.

אור ליום 1 במאי, נשלחו שני אנשים, זיגמונד ואנוכי, כדי ליצור קשר עם אנטק שנמצא בצד ה'ארי', ואמנם נמצאה תעלה שהובילה לחלק ה'ארי' של וארשה.

השכם בבוקר מצאנו את עצמנו לפתע ברחוב, לאור היום. תארו לעצמכם את 1 במאי שטוף השמש, ואנחנו המומים למצוא שם את עצמנו, בין אנשים רגילים, ברחוב, ואנחנו יוצאים מעולם אחר לגמרי.

מיד הקיפו אותנו אנשים, כי ודאי נראינו מאוד תשושים, רזים, בבלויי סחבות. תמיד היו סביב הגטו פולנים שהתנפלו על יהודים. בדרך נס הצלחנו לחמוק מידיהם.

בצד ה'ארי' של וארשה, נמשכו החיים באופן הטבעי והנורמלי ביותר, כמו בעבר, בתי הקפה פעלו כרגיל, המסעדות, האוטובוסים, החשמליות, בתי הקולנוע היו פתוחים, הגטו היה אי מבודד לחלוטין באמצע חיים נורמליים.

תפקידנו היה ליצור קשר עם יצחק צוקרמן (אנטק), לארגן פעולת הצלה, ולנסות להציל כמה לוחמים שייתכן שניתן עדיין למצאם בחיים, בתוך הגטו.

הצלחנו ליצור קשר עם יצחק צוקרמן.

בלילה שבין ה-8 וה-9 החלטנו לחזור לגטו יחד עם חבר נוסף, ריצק, ושני פועלי ביוב, ואחרי הכרזת העוצר חזרנו לתוך הביובים. היינו תלויים לגמרי בחסדיהם של שני פועלי הביוב האלה, כי רק הם הכירו את הטופוגרפיה התת קרקעית של הגטו. ובאמצע הצעדה התת קרקעית שלנו, הם החליטו לשוב על עקבותיהם, הם לא רצו להמשיך וללוות אותנו ונאלצנו לאיים עליהם בכלי הנשק שלנו. התקדמנו בתוך הביוב, וברגע מסוים אמר לנו אחד מפועלי הביוב שאנחנו נמצאים בתוך הגטו.

ריצק מונה לשמור על שני פועלי הביוב כדי שלא יוכלו לברוח. אני הרמתי את מכסה הביוב כדי להיכנס לתוך הגטו….

החמצתי ביום אחד

במילא 18 (שם היה המרכז של תנועות הלוחמים היהודים) החמצתי אותם ביום אחד, למעשה. חזרתי בלילה שבין ה-8 וה-9, והבונקר התגלה על ידי הגרמנים בבוקר ה-8 בחודש. רוב ניצולי הבונקר התאבדו או הורעלו בו.

ניגשתי לבונקר בפרנציסקנה 22. כשקראתי את הסיסמה לא ענה לי איש. וכך נאלצתי להמשיך בתוך הגטו, ולפתע שמעתי קול אישה הקורא מבין החורבות.

היה לילה, לילה אפל, לא ראו כלום, שום דבר לא היה מואר, היו רק חורבות, בתים הרוסים, ואני שמעתי קול, נדמה היה לי שזה היה 'פאטה מורגנה' שנשלח אליי, קול אישה שבקע מתחתית החורבות.

אני הקפתי את החורבות, ברור שלא התבוננתי בשעון, אבל נדמה לי שלקח לי חצי שעה לעשות את הסיבוב, בניסיון למצוא את האישה לפי הקול שהנחה אותי. לרוע המזל לא מצאתי אותה.

אי אפשר לדבר ממש על שריפות, כי הלהבות כבר כבו, ובכל זאת היה עדיין עשן, והריח הנורא הזה של בשר צלוי, של אנשים שללא כל ספק נשרפו בחיים.

המשכתי בדרכי. הלכתי לבונקרים האחרים וחשבתי ששם אמצא יחידות של לוחמים, ובכל פעם חזר אותו הסיפור: אמרתי את הסיסמה "יאן"…אין תשובה.

עזבתי את הבונקר כדי ללכת לבונקר אחר, ואחרי שעות של ריצה בתוך הגטו, חזרתי…חזרתי לכיוון תעלת הביוב.

אני היהודי האחרון

כל הזמן הייתי לבד. חוץ מקול האישה שעליו סיפרתי, ואיש אחד שפגשתי כשיצאתי מתעלת הביוב, לא הייתה נפש חיה בכל הגטו.

ואז, בדרכי חזרה אל מחוץ לגטו, ברגע מסוים הרגשתי שלווה גמורה, שלוות נפש, ואמרתי לעצמי:

"אני היהודי האחרון, אני אחכה לבוקר, אחכה לגרמנים".

 

מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943 (ויקיפדיה)

 

הבתים אפופי להבות והרחובות מלאי עשן. רחוב נוולופי (ויקיפדיה)

 

בתמונה למעלה: שמחה רותם עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה (ויקיפדיה)

סיפורו של שמחה רותם (קזי'ק) מתוך הספר 'יד ועד' בהוצאת האגף לחינוך מבוגרים, עמוד 167-165. המקור: שואה; קלוד לנצמן; כנרת בית הוצאה לאור.

רחל המשוררת

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע      

מהמשוררות הבולטות בשירה העברית החדשה

1890 – 1931

 

הצילום: רחל המשוררת (ויקיפדיה)

 

 

רחל (רעיה) בלובשטיין סלע, הידועה בשמה 'רחל המשוררת' נולדה ברוסיה, בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה ב-20 בספטמבר 1890.

סבה מצד אמה, היה רב הקהילה היהודית של קייב. אביה הִקְפִּיד על קיום הדת היהודית. אמה הקפידה מאוד על חינוך להשכלה לילדיה ולרחל הוענקו שיעורים בעברית בילדותה. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בהַשְפָּעַת אחיה יעקב גילתה נטיות ציוניות והצטרפה לתנועת נוער ציונית. בגיל 15 החלה בכתיבת שירים ברוסית.

האם סופיה נִפְטְרָה ב-1906, כשהייתה רחל בת 16. בגיל 17 עברה עם אחותה שושנה לקייב, שם גרה האחות הבְּכוֹרָה, ליזה. רחל למדה שם ציור.

ברחובות ובכינרת   

ב-1909, כשהיא בת 19, באה לסייר בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, שהיו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אומנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ. הן הִתיישבו במושבה רחובות ולמדו עברית מהַאֲזָנָה לילדים בגן הילדים. בהמשך הִצטרפה אליהן אחותן בת שבע. אביהן עלה לארץ עם רַעייָתו השלישית שנה אחרי רחל ושושנה והתגורר בתל אביב.

רחל רצתה לעסוק בחַקְלָאוּת, ולכן עברה ב-1911 ל"חוות העלמות" הלימודית בחוות כנרת. שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיעו עליה רבות. שם גם הִכִּירה את זלמן רובשוב (לימים – זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי. היא הִקדישה לו אחדים משיריה.

בצרפת וברוסיה   

ב-1913 נסעה רחל לצרפת ולמדה אגרונומיה באוניברסיטת טולוז. שם התאהבה במהנדס יהודי ששמו מיכאל ברנשטיין.

עם סיום לימודיה ב-1914 יצאה לבקר את משפחתה ברוסיה ולא שָבָה לארץ ישראל בְּשֶל מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה עסקה בהוֹרָאַת ילדי פְּלִיטִים יהודים. שם כנראה נִדְבְּקָה במחלת השַחֶפֶת.

המחלה  

ב-1919 חזרה רחל לארץ ושבה לקבוצת דגניה ואל הכינרת האהובה עליה. בדגניה היא הייתה פעילה בתחום התרבות ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה.

לאחר תקופה קצרה נתגלתה אצלה מחלת השחפת. המחלה גרמה לגֵירוּשָה מדגניה. היא נדדה בין צפת, ירושלים ותל אביב, שבה בילתה את שנותיה האחרונות בחדר קטן בעליית הגג של בית ברחוב בוגרשוב 5. היא הִתְפַּרְנְסָה מפרסום שיריה בעיתון "דבר" ומקִצְבָּה חודשית מְצוּמְצֶמֶת שיָרְשָה מאביה.

שירתה   

רחל היא אחת המשוררות האהובות על קוראי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית והיא נלמדת בבתי-הספר. רבים משיריה הוּלְחֲנו וּבוּצְעו בידי יוֹצְרִים רבים. שיריה אף תורגמו לשפות אחדות .

את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלה תורגמו מאוחר יותר לעברית.

הם הִצְטַייְנוּ בפשטות והִתְחַבּבוּ על הקוראים מהרגע הראשון.

את רוב שיריה כתבה רחל בשש השנים האחרונות לחייה, מתוכם שירים רבים נכתבו על הצִיפּייָה שלה ליום מותה.

שני קוֹבְצֵי השירה הראשונים של רחל התפרסמו עוד בחייה; הקובץ האחרון יצא לאור לאחר מותה.

שמותיהם של קובצי שירתה, "מנגד" ו"נבו", סִמְלִיים לחייה הטראגיים – בחייה הקצרים לא הספיקה רחל לְמַמֵש את עצמה, הן בתְחוּם השירה והן בתחום חייה האישיים.

רחל עסקה גם בתרגום. בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד הנקרא 'שירת רחל'.

מותה   

רחל נפטרה מהשחפת ב-16 באפריל 1931, בת ארבעים, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בבית הקברות כנרת.

 

בחודש נובמבר 2017 השיק בנק ישראל שטר חדש של 20 שקלים ועליו דיוקנה של רחל.

 

הצילום: בנק ישראל

 

 

הערך רחל המשוררת נמצא בידיעות: 20.11.17

 

ריבלין ראובן

ראובן ריבלין – הנשיא העשירי של מדינת ישראל

ראובן ריבלין
הצילום: ויקיפדיה

בטקס הַשבָּעָה חגיגי שהתקיים בכנסת ביום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"ד, 24 ביולי 2014,

נכנס ראובן ריבלין לתפקידו כנשיא העשירי של מדינת ישראל.

ריבלין החליף את הנשיא התשיעי, שמעון פרס, שסיים שבע שנים בתפקיד נשיא המדינה.

ראובן (רובי) ריבלין נולד בירושלים ביום כ"ה באלול תרצ"ט, 9 בספטמבר 1939.

הוריו, יוסף יואל ריבלין, פרופסור למזרחנות, ורחל ריבלין – שניהם בני משפחת

ריבלין הָעֲנֵפָה.

ריבלין הוא עורך דין במקצועו.

קודם בחירתו לנשיא היה חבר כנסת מטעם הליכוד, שר התקשורת ויושב ראש הכנסת.

ריבלין נשוי לנחמה ואב לארבעה.

רמון אילן

 אילן רמון 

 1954 – 2003

אילן רמון אסטרונאוט בשירות ISA_2

אילן רמון, ויקיפדיה

אילן רמון היה טייס בחיל האוויר הישראלי בדרגת אלוף משנה וטייס החלל הישראלי הראשון.

ב-1 בפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת 'קולומביה' שהתפרקה בעת החזרה לאטמוספירה של כדור הארץ.

לטיסה לחלל שממנה לא חזר, אילן לקח עמו חפצים שונים המייצגים את ישראל ואת חייו, בהם:

דגל ישראל, נס הנשיא, דגל חיל האוויר, דגלון עם סמל סוכנות החלל הישראלית,

דגלון עם סמל העיר רמת גן שבה נולד, דגלון עם סמל העיר באר שבע שבה גדל,

דגלון עם סמל בית הספר 'בליך' שבו למדו ילדיו, אבן עם סמל אוניברסיטת תל אביב שבה למד,

העתק של ציור שצייר נער בטרזין: 'כדור הארץ במבט מהירח',

ספר תורה זעיר שקיבל מניצול שואה ששמר אותו מברגן בלזן,

ספר תנ"ך מוקטן שקיבל מנשיא המדינה, דולר שקיבל משליח הרבי מלובביץ' ומספר מזוזות.

אילן רמון הותיר אחריו אישה, רונה, וארבעה ילדים.

בנו הבכור, אסף, התגייס בעקבותיו לחיל האוויר וסיים בהצטיינות את קורס הטיס. 

ב-13 בספטמבר 2009, שבועות אחדים לאחר סיום הקורס, נהרג אסף בעת אימון מבצעי.

מטוס ה-16 F שהטיס התרסק בדרום הר חברון.

סגן אסף רמון נקבר ליד אביו, בבית העלמין בנהלל.

אחרי מותם הקימה רונה רמון את קרן רמון ע"ש אילן ואסף רמון,

המפעילה תוכניות חינוכיות באמצעות חלל, מדע וטכנולוגיה.

כנס החלל הבינלאומי ושבוע החלל בישראל מתקיימים בכל שנה לזכרו של אילן רמון.

שמו מונצח בארץ ובעולם בשמות רחובות, בתי ספר,יישוב ועוד.

רמון רונה

רונה רמון

1964 – 2018

 

רונה רמון  (ויקיפדיה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רונה רמון לבית בר סימן-טוב נולדה וגדלה בקריית אונו. הוריה גילה וישראל בר סימן-טוב עלו ארצה מטורקיה במסגרת עליית הנוער. בנעוריה שימשה כמדריכה בתנועת הצופים, בצה"ל שירתה כפרמדיקית בחטיבת הצנחנים. בשנת 1986 נישאה לטייס אילן רמון. בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים.

בשנות העלייה הגדולה מברית המועצות, בשנים 1992-1991 עבדה רונה כמורה באולפן בנהלל ולימדה עברית עולים מברית המועצות לשעבר.

הבעל – האסטרונאוט הישראלי הראשון

אילן נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון ובשנת 1998 עברה המשפחה ליוסטון, כחלק מההכנות לטיסת מעבורת החלל קולומביה.

בשנת 2003 המריאה החללית, וכשחזרה לכדור הארץ התרסקה ב-1 בפברואר 2003 וכל אנשי הצוות נהרגו. רונה ומשפחתה חזרו לישראל.

הבן – טייס מצטיין

שלוש שנים אחרי אסון קולומביה התגייס הבן הבכור אסף לצה"ל והגשים את החלום להיות טייס בחיל האוויר, כמו אביו. אסף סיים את קורס הטיס כחניך מצטיין. הגורל היכה במשפחה שוב ובשנת 2009 נהרג סרן אסף רמון בתאונת אימונים בטיסה במטוס 16-F. הוא נקבר לצד אביו בבית העלמין בנהלל.

קרן רמון

לאחר מותם של אילן ואסף הקימה רונה את 'קרן רמון' המקדמת מצוינות ומנהיגות חברתית בקרב ילדים ובני נוער.

רמון הייתה מעורבת גם בהקמת 'כנס החלל הבינלאומי על שם אילן רמון' שמביא ארצה מדי שנה אסטרונאוטים ובכירים מסוכנויות חלל בכל העולם. הכנס הוא חלק משבוע החלל הישראלי שנערך מדי שנה ומעודד תלמידים להתעניין בלימודי מדע וחלל.

בחודש יולי 2018 בירכה רונה בטקס חנוכת נמל התעופה רמון על שם אילן ואסף רמון ז"ל ליד אילת.

המפעל האחרון שהספיקה לחנוך היה 'בית אסף' מכינה קדם צבאית על שם אסף רמון. רונה רמון הייתה בעלת תואר ראשון בחינוך גופני ממכון וינגייט ותואר שני בטיפול הוליסטי מאוניברסיטת לסלי. עבודת התזה שלה עסקה בהתמודדות עם משברים והייתה הבסיס להרצאות שהעבירה, שבהן סיפרה גם את סיפורה האישי.

בחגיגות יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, השיאה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

ב-17 בדצמבר 2018, בגיל 54, נפטרה ממחלת הסרטן.

היא השאירה זוג הורים ושלושה ילדים.

 

הנשיא: רונה נגעה לנו בלב

נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו פִרסמו אתמול הוֹדָעות בְּעִקְבוֹת מותה של רונה רמון, שהלכה לעולָמָהּ אתמול בגיל 54.

"רונה הייתה אֲצִילִית, זַכָּה ומְלֵאַת אֱמוּנָה. אילן ואסף רמון נָגְעו בשמיים, רונה נגעה לנו בַּלֵב" אמר הנשיא ראובן ריבלין והוסיף: "לא נשכח, רונה אהובה, איך בָּנִית מתוך החוּרְבָּן, ונמשיך לְהַרְבּוֹת מהאור שהֵפַצְתְ. נָרִים מַבָּטֵינו למְרוֹמִים ונחפש אחריכם, שלושה כּוֹכָבִים זוֹהֲרִים".

 

נאס"א: האומץ של רונה מעניק השראה לדור החדש

ראש סוכְנות הֶחָלָל האמֵריקנית (נאס"א) שלח הודָעַת תַנְחוּמִים בְּעִקְבוֹת מותה של רונה רמון אַלְמְנָתוֹ של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. בהודעה כתב: "האוֹמֶץ שלה אל מול הטרגדיה שחָווְתָה סִייַע לְהַעֲנִיק הַשְרָאָה לדוֹר חדש. נאס"א שולחת תַנְחוּמִים מֵעומֶק הלב למשפחה ולעם ישראל".

 

שרון אריאל (אריק)

אריאל (אריק) שרון

אריאל שרון

אריאל (אריק) שרון נולד ב-ה' באדר תרפ"ח, 26 בפברואר 1928

בכפר מל"ל שבשרון. הוא נפטר ב-י' בטבת תשע"ד, 11 בינואר 2014

לאחר שמונה שנים שבהן היה שָקוּעַ בתַרדֶמֶת.

שרון היה  ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל,

שׂר בממשלות ישראל, חבר הכנסת מטעם הליכוד, מייסד ויו"ר מפלגת קדימה.

לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה שרון איש צבא, ממפקדי הצנחנים,

מקים יחידה 101 ואלוף פיקוד הדרום.

שרון הקים את ביתו בחַווַת שִקמִים שבנה בצפון הנגב. 

לשרון שני בנים – גלעד ועומרי – ונכדים.

בּנו הבכור גוּר נהרג בתאונת נֶשֶק בביתו כשהיה בן  11.

שרון נקבר ליד רעייתו לילי בגבעה מול חוות השקמים.