חתן פרס ישראל בחֵקֶר מַדַע המדינה, הפרופסור שלמה אבינרי, הלך לעולמו ביום שישי, בן 90.
אבינרי, יְליד פולין, היה פרופסור למַדְעֵי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, מוּמְחֶהמועֲרָך בעולם לפילוסופיה פוליטית וחבר באקדמיה הלְאומית הישְׂרְאלית למַדָעים.
פעיל השמאל, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, הלך הבוקר לעולמו, בגיל 95. אבנרי לחם כל חייו למען השגת הסכמי שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, נגד כפייה דתית ואפליה עדתית ובעד שוויון וזכויות אדם.
מגרמניה לישראל
אבנרי נולד בשנת 1923 בגרמניה, האחרון מתוך ארבעה ילדים במשפחת אוֹסטרמן. אב המשפחה היה בנקאי עשיר בהאנובר. בסוף שנת 1933, כעשרה חודשים אחרי שהנאצים עלו לשלטון, עזבה משפחת אוסטרמן את גרמניה, עלתה ארצה והתיישבה בתל אביב. שני ההורים עסקו כאן בעבודות כפיים כדי לפרנס את ילדיהם.
הבן הבכור במשפחה התגייס לצבא הבריטי, לחם במלחמת העולם השנייה ונהרג באפריקה. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר ואורי, הבן הצעיר, עזב את הלימודים כדי לעזור להוריו. הוא היה בן 14 בלבד כשהחל לעבוד בעבודות שונות. בשעות הפנאי הרבה לקרוא ספרים ורכש לעצמו השכלה.
מימין לשמאל
במקביל לעבודה וללימודים העצמאיים היה מעורב בפוליטיקה, ודווקא בצד הימני של המפה. למשך מספר שנים היה חבר באצ"ל, אחר כך שימש כמזכיר של יו"ר ההסתדרות הציונית החדשה (שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים) וגם כתב מאמרים לעיתונים והרצה על מצבם של היהודים בארץ ובעולם.
בסוף שנת 1947, כשפרצה מלחמת העצמאות, הצטרף אבנרי להגנה והשתתף בעשרות קרבות. כעבור כשנה נפצע קשה ואושפז בבית החולים לשבועות ארוכים.
בתום המלחמה פרסם את הספר "בשדות פלשת – 1948", ובו דברים שכתב כחייל במהלך הקרבות. הספר זכה להצלחה גדולה, אבל אבנרי חש שהקוראים לא מבינים נכון את המסר האנטי מלחמתי שרצה להעביר ופרסם ספר נוסף, "הצד השני של המטבע", אשר תיאר את הצדדים המכוערים של המלחמה וגם העביר ביקורת קשה על הפוליטיקאים. פרסום הספר נאסר זמן קצר לאחר הופעתו.
השבועון 'העולם הזה'
בשנת 1950 השתמש בכסף שקיבל ממשרד הביטחון ובמה שהרוויח מספרו הראשון ורכש שבועון כושל בשם "העולם הזה". כעורך הראשי של השבועון הצליח אבנרי להפוך אותו לעיתון מצליח, אנטי ממסדי ולוחם, שחושף פרשיות שחיתות, מטיף לדו קיום בין יהודים לערבים, קורא להקמת מדינה פלסטינית ולוחם נגד שלטון מפא"י והאפליה העדתית.
אבנרי לא היסס להשתמש באמצעים של "עיתונות צהובה". אלה היו דברים יוצאי דופן בעיתונות הישראלית של שנות החמישים והששים. "העולם הזה" של אבנרי השפיע רבות על עולם העיתונות בארץ. עיתונאים רבים התחילו את הקריירה העיתונאית שלהם בעיתון זה.
חבר כנסת
בשנת 1965 הקים את תנועת "העולם הזה – כוח חדש" ונבחר לכנסת. לאחר שתי קדנציות היה שותף להקמת מחנה של"י (שלום לישראל, שוויון לישראל) וחבר כנסת מטעמו. בנוסף היה שותף בהקמת תנועות שלום כמו "גוש שלום" ו"הרשימה המתקדמת לשלום".
במסגרת הפעילות הפוליטית דיבר אבנרי על "המרחב השמי", רעיון האומר כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום משותף – הלאום השמי – שכולל קבוצות שונות כמו הלאומים העברי והערבי. לדבריו, על הלאום השמי להתאחד ולהיאבק יחד נגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. אחרי מלחמת ששת הימים קרא אבנרי להקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל.
ביולי 1982, כחודש אחרי שהחלה מלחמת לבנון, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בביירות.
בשנת 1990 מכר אבנרי את "העולם הזה" אך המשיך במאבקיו. הוא היה פעיל בכמה גופי שמאל רדיקלי ועד יום מותו לא חדל מדרישתו להקים מדינה פלסטינית ולהגיע להסדרי שלום עם שכנינו.
העברית
במהלך עבודתו העיתונאית היה אחראי למספר חידושים לשוניים בעברית, ובהם המלים בליין, אלתור, מחזמר, חינמון וחללית.
רחל
אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה בשנת 2011. נישואיהם נמשכו 58 שנים, והם בחרו שלא להביא לעולם ילדים.
יהושע הִתְגוֹרֵר בחיפה רוב חייו הבוגְרים. הוא לימד בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות. שימֵש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והַשְוָואָתִית באוניברסיטת חיפה. שימֵש כמַרְצֶה אורֵחַ באוניברסיטאות הרווארד, שיקגו ופרינסטון. הוא קיבל תואר ד"ר לְשֵם כָּבוֹד מאוניברסיטאות בארץ, באיטליה ובצרפת.
יהושע היה נשוי לד"ר רבקה (איקה) יהושע, פסיכואנליטיקאית במִקצועה, שנִפְטְרה בספטמבר 2016. בשנים האחרונות הִתְגוֹרֵר בגבעתיים. לזוג שלושה ילדים ושבעה נכדים.
בשנים 1984–1985 פיקד על פלוגת הנ"ט של חטיבת גולני. הוא הוּדַח מתפקידו חודש לפני סיומו, לאחר שניהֵל ויכּוח פּוּמְבִּי עם מפקד החטיבה, וסירַב לפקודה להחזיר את פלוגתו באמצע חופשה.
בשנת 1997 מוּנָה למפקד חטיבת גולני. בשנת 2003 מונה למפקד אוגדת איו"ש.
רמטכ"ל
איזנקוט היה סגנו של הרמטכ"ל ה-20 בני גנץ וב-16 בפברואר 2015 החללכהן כרמטכ"ל. בתקופתוכרמטכ"ל אותרוונהרסומנהרות חמאס בדרום ומנהרות חיזבאללה בצפון וצה"ל פעל נגד ההתבססות של איראן בסוריה.
איזנקוט יִיזָכֵר כרמטכ"ל שברקורד שלו לא הייתה מלחמה. הוא זָכָה להַעֲרָכָה רבה על על אִישִיוּתוֹ ועל דרכו.
ב-15 בינואר 2019 הִשתחרר מצה"ל והֶעֱביר את הפיקוּד לרא"ל אביב כוכבי.
איזנקוט הוא בַּעַלתוֹאַרראשון בהיסטוריה כללית מטעם אוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. הוא סִיים לימודֵי צבא וביטחון במכללת צְבא ארצות הברית בפנסילבניה.
בדִבְרֵי בִּרְכָּתוֹ בטקס אמר הנשיא ריבלין, בין השאר: "אומרים שלכל אחד במדינת ישראל יש את גולני שלו, ואתה גדי – רמטכ"לנו – אתה הגולני שלנו. גדלת בחֲטיבה מספר אחת, מחייל ועד למח"ט, והיית לחייל מספר אחת שלנו במדינת ישראל".
נתניהו אמר לאיזנקוט, בין השאר, כי מעכשיו "תוכל לְהִתְעוֹרֵר בבקרים ביקִיצָה טִבְעִית, לְהִתְפַּנוֹת למשְׂחקי סקווש, והכי חשוב – תוכל להיות עם בני משפחתך שהם מְקוֹר הכוח האמיתי שלך. זה מַגִיעַ להם ומַגִיעַ לך".
גדי איזנקוט – אבא של גל, שר ורמטכ"ל:
"אסור לנו לאכזב אותם"
ד׳ בטבת תשפ״ד 16.12.23
אחת מתוך המשפחות הרבות שעולמן חָרַב עליהן במלחמה האֲרורה היא משפחתו של השר גדי איזנקוט ששָכַל את בנו גל. גם אַחְיָינו של איזנקוט – בן אחותו – נָפל בקרב, יום לאחר בן דודו.
איזנקוט הִגִיעַ בשבוע שעבר לישיבת קבינט המלחמה בתוך יְמי ה'שבעה' על בנו. בתום ימי ה'שבעה' פרסם איזנקוט, שהיה הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל פוסט, שבו כתב:
"שבוע חלף מאז שחיינו הִשתנו לתמיד. הגַעְגוּעַ לגל אהוב ליבנו עצום והכאב בלתי נִתְפָּס. הִבטחתי אתמול מעל קִברו שעל אף הקושי והחָלָל העֲנָק שנִפְעַר בנו, נמשיך להיות משפחה חזקה ומְאושרת, משפחה שתִבְחַר בחיים בכל יום מחדש. זה מה שגל היה מבקש מאיתנו לו רק היה יכול".
עוד כתב: "במהלך ימי ה'שבעה' ביקרו אותנו חבריו הרבים של גל, קרובים ורחוקים, שפגשו אותו בצְמָתִים שונים של חייו המלאים. כמה אנחנו אוהבים אותם. עבורנו הם כמו ילדינו שהִצטרפו למשפחה. כל אחד ואחת מהם הוסיף לנו עוד פיסַת מידע, עוד סיפור, על מה שגל היה עֲבוּרָם, עד כמה נוֹכְחותו הִשְפִּיעָה עליהם ותמשיך להשפיע, גם בעתיד.
גל היה 'צִיר הכֵּיף' של המשפחה, כפי שהוא עצמו הֵיטִיב לְתָאֵר זאת, ואנחנו נִשמור על המורֶשֶת שלו. בין עֲשָׂרות רבות מתְמונותיו, שאת חֶלְקָן רָאינו לרִאשונה השבוע, בלט חִיוּכוֹ המֵאִיר והשָׂמח, אוהב החיים.
גל שלנו שייך לדור מוּפְלָא של צְעירות וצְעירים, שהוכיחַ בשָבועות שחלפו מאז 7 באוקטובר שעתיד מדינת ישראל, שֶכֹּה אָהַב, יכול להיות מְשַׂגְשֵׂג אם רק נוביל את המדינה על פי העֲרָכִים ואַמוֹת המידה שלְאורָם הוּקְמָה. אסור לנו לְאַכְזֵב אותם".
תודה
איזנקוט הודה לכל המנחמים: "מאז נְפילתו של גל, אלפים רבים של מנחמים ומנחמות הגיעו לביתנו, התקשרו וכתבו, הִשתתפו בכְאֵבֵנו. לא את כולם אנחנו מַכִּירִים, אך קשה לְתָאֵר במילים את ההַעֲרָכָה וההוֹקָרָה שאנו חָשִים כְּלַפֵּי כל אחת ואחד מכם. החיבוק החם, התְמיכה והאהבה שהִרְעַפְתֶם עלינו הִגִיעו ונָגעו, ועוֹדָם מְרגשים ומְחזקים אותנו מאוד. אני מבקש להודות לכם מֵעומֶק הלב בשְמי ובשם משפחתי ומִתחייב לפעול בכל כוחי לטובת מדינת ישראל חזקה, מְפוּתַחַת, צודֶקֶת ומִתקדמת".
בשנת 1944 נִלְווָה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים לאיטליה. שם פגשו הילדים בנָזִיר שהכניס אותם למִנְזָר.
בישראל
בחודש יוני 1946 עלה אפלפלד לארץ ישראל במסגרת עֲלִייַת הַנוֹעַר. הוא למד בבֵית הַסֵפֶר הַחַקלָאִיעין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל ושֵירַת בצַהַ"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תוֹאַר ראשון ושני.
אפלפלד כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פְּרִישָתוֹ לגִמְלָאוֹת בשנת 2000. הוא הֶעֱבִיראת כתביו ועבודותיו לאַרְכִיוֹן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית.
הוא התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.
נִפְטַר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85. הוֹתִיר אישה, יהודית, ושלושה ילדים.
