חתן פרס ישראל בחֵקֶר מַדַע המדינה, הפרופסור שלמה אבינרי, הלך לעולמו ביום שישי, בן 90.
אבינרי, יְליד פולין, היה פרופסור למַדְעֵי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, מוּמְחֶהמועֲרָך בעולם לפילוסופיה פוליטית וחבר באקדמיה הלְאומית הישְׂרְאלית למַדָעים.
פעיל השמאל, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, הלך הבוקר לעולמו, בגיל 95. אבנרי לחם כל חייו למען השגת הסכמי שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, נגד כפייה דתית ואפליה עדתית ובעד שוויון וזכויות אדם.
מגרמניה לישראל
אבנרי נולד בשנת 1923 בגרמניה, האחרון מתוך ארבעה ילדים במשפחת אוֹסטרמן. אב המשפחה היה בנקאי עשיר בהאנובר. בסוף שנת 1933, כעשרה חודשים אחרי שהנאצים עלו לשלטון, עזבה משפחת אוסטרמן את גרמניה, עלתה ארצה והתיישבה בתל אביב. שני ההורים עסקו כאן בעבודות כפיים כדי לפרנס את ילדיהם.
הבן הבכור במשפחה התגייס לצבא הבריטי, לחם במלחמת העולם השנייה ונהרג באפריקה. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר ואורי, הבן הצעיר, עזב את הלימודים כדי לעזור להוריו. הוא היה בן 14 בלבד כשהחל לעבוד בעבודות שונות. בשעות הפנאי הרבה לקרוא ספרים ורכש לעצמו השכלה.
מימין לשמאל
במקביל לעבודה וללימודים העצמאיים היה מעורב בפוליטיקה, ודווקא בצד הימני של המפה. למשך מספר שנים היה חבר באצ"ל, אחר כך שימש כמזכיר של יו"ר ההסתדרות הציונית החדשה (שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים) וגם כתב מאמרים לעיתונים והרצה על מצבם של היהודים בארץ ובעולם.
בסוף שנת 1947, כשפרצה מלחמת העצמאות, הצטרף אבנרי להגנה והשתתף בעשרות קרבות. כעבור כשנה נפצע קשה ואושפז בבית החולים לשבועות ארוכים.
בתום המלחמה פרסם את הספר "בשדות פלשת – 1948", ובו דברים שכתב כחייל במהלך הקרבות. הספר זכה להצלחה גדולה, אבל אבנרי חש שהקוראים לא מבינים נכון את המסר האנטי מלחמתי שרצה להעביר ופרסם ספר נוסף, "הצד השני של המטבע", אשר תיאר את הצדדים המכוערים של המלחמה וגם העביר ביקורת קשה על הפוליטיקאים. פרסום הספר נאסר זמן קצר לאחר הופעתו.
השבועון 'העולם הזה'
בשנת 1950 השתמש בכסף שקיבל ממשרד הביטחון ובמה שהרוויח מספרו הראשון ורכש שבועון כושל בשם "העולם הזה". כעורך הראשי של השבועון הצליח אבנרי להפוך אותו לעיתון מצליח, אנטי ממסדי ולוחם, שחושף פרשיות שחיתות, מטיף לדו קיום בין יהודים לערבים, קורא להקמת מדינה פלסטינית ולוחם נגד שלטון מפא"י והאפליה העדתית.
אבנרי לא היסס להשתמש באמצעים של "עיתונות צהובה". אלה היו דברים יוצאי דופן בעיתונות הישראלית של שנות החמישים והששים. "העולם הזה" של אבנרי השפיע רבות על עולם העיתונות בארץ. עיתונאים רבים התחילו את הקריירה העיתונאית שלהם בעיתון זה.
חבר כנסת
בשנת 1965 הקים את תנועת "העולם הזה – כוח חדש" ונבחר לכנסת. לאחר שתי קדנציות היה שותף להקמת מחנה של"י (שלום לישראל, שוויון לישראל) וחבר כנסת מטעמו. בנוסף היה שותף בהקמת תנועות שלום כמו "גוש שלום" ו"הרשימה המתקדמת לשלום".
במסגרת הפעילות הפוליטית דיבר אבנרי על "המרחב השמי", רעיון האומר כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום משותף – הלאום השמי – שכולל קבוצות שונות כמו הלאומים העברי והערבי. לדבריו, על הלאום השמי להתאחד ולהיאבק יחד נגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. אחרי מלחמת ששת הימים קרא אבנרי להקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל.
ביולי 1982, כחודש אחרי שהחלה מלחמת לבנון, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בביירות.
בשנת 1990 מכר אבנרי את "העולם הזה" אך המשיך במאבקיו. הוא היה פעיל בכמה גופי שמאל רדיקלי ועד יום מותו לא חדל מדרישתו להקים מדינה פלסטינית ולהגיע להסדרי שלום עם שכנינו.
העברית
במהלך עבודתו העיתונאית היה אחראי למספר חידושים לשוניים בעברית, ובהם המלים בליין, אלתור, מחזמר, חינמון וחללית.
רחל
אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה בשנת 2011. נישואיהם נמשכו 58 שנים, והם בחרו שלא להביא לעולם ילדים.
יהושע הִתְגוֹרֵר בחיפה רוב חייו הבוגְרים. הוא לימד בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות. שימֵש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והַשְוָואָתִית באוניברסיטת חיפה. שימֵש כמַרְצֶה אורֵחַ באוניברסיטאות הרווארד, שיקגו ופרינסטון. הוא קיבל תואר ד"ר לְשֵם כָּבוֹד מאוניברסיטאות בארץ, באיטליה ובצרפת.
יהושע היה נשוי לד"ר רבקה (איקה) יהושע, פסיכואנליטיקאית במִקצועה, שנִפְטְרה בספטמבר 2016. בשנים האחרונות הִתְגוֹרֵר בגבעתיים. לזוג שלושה ילדים ושבעה נכדים.
בשנים 1984–1985 פיקד על פלוגת הנ"ט של חטיבת גולני. הוא הוּדַח מתפקידו חודש לפני סיומו, לאחר שניהֵל ויכּוח פּוּמְבִּי עם מפקד החטיבה, וסירַב לפקודה להחזיר את פלוגתו באמצע חופשה.
בשנת 1997 מוּנָה למפקד חטיבת גולני. בשנת 2003 מונה למפקד אוגדת איו"ש.
רמטכ"ל
איזנקוט היה סגנו של הרמטכ"ל ה-20 בני גנץ וב-16 בפברואר 2015 החללכהן כרמטכ"ל. בתקופתוכרמטכ"ל אותרוונהרסומנהרות חמאס בדרום ומנהרות חיזבאללה בצפון וצה"ל פעל נגד ההתבססות של איראן בסוריה.
איזנקוט יִיזָכֵר כרמטכ"ל שברקורד שלו לא הייתה מלחמה. הוא זָכָה להַעֲרָכָה רבה על על אִישִיוּתוֹ ועל דרכו.
ב-15 בינואר 2019 הִשתחרר מצה"ל והֶעֱביר את הפיקוּד לרא"ל אביב כוכבי.
איזנקוט הוא בַּעַלתוֹאַרראשון בהיסטוריה כללית מטעם אוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. הוא סִיים לימודֵי צבא וביטחון במכללת צְבא ארצות הברית בפנסילבניה.
בדִבְרֵי בִּרְכָּתוֹ בטקס אמר הנשיא ריבלין, בין השאר: "אומרים שלכל אחד במדינת ישראל יש את גולני שלו, ואתה גדי – רמטכ"לנו – אתה הגולני שלנו. גדלת בחֲטיבה מספר אחת, מחייל ועד למח"ט, והיית לחייל מספר אחת שלנו במדינת ישראל".
נתניהו אמר לאיזנקוט, בין השאר, כי מעכשיו "תוכל לְהִתְעוֹרֵר בבקרים ביקִיצָה טִבְעִית, לְהִתְפַּנוֹת למשְׂחקי סקווש, והכי חשוב – תוכל להיות עם בני משפחתך שהם מְקוֹר הכוח האמיתי שלך. זה מַגִיעַ להם ומַגִיעַ לך".
בשנת 1944 נִלְווָה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים לאיטליה. שם פגשו הילדים בנָזִיר שהכניס אותם למִנְזָר.
בישראל
בחודש יוני 1946 עלה אפלפלד לארץ ישראל במסגרת עֲלִייַת הַנוֹעַר. הוא למד בבֵית הַסֵפֶר הַחַקלָאִיעין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל ושֵירַת בצַהַ"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תוֹאַר ראשון ושני.
אפלפלד כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פְּרִישָתוֹ לגִמְלָאוֹת בשנת 2000. הוא הֶעֱבִיראת כתביו ועבודותיו לאַרְכִיוֹן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית.
הוא התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.
נִפְטַר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85. הוֹתִיר אישה, יהודית, ושלושה ילדים.
מְפקד האצ"ל בתקופת המַאֲבָק במנדט הבריטי, יו"ר תנועת החֵרות ומִפְלֶגֶת הליכוד, שר בממשלות ישראל, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, חוֹתֵם הֶסְכֵּם השלום בין ישראל למצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978
מנחם בגין נולד ברוסיה ב-16 באוגוסט 1913. הוא למד בגימנסיה הממשלתית וסִייֵם בהִצְטַייְנוּת את לימודיו. ב-1931 נסע לוורשה והחל ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה.
את דרכו הפוליטית הֵחֵל כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר בבלארוס ובמזרח אירופה.
ב-29 במאי 1939 נָשָׂא בגין לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד.
במלחמת העולם השנייה נֶעֱצַר על ידי המשטרה החֲשָאִית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד. ונִשלח לגולאג. בני משפחתו נִרְצְחוּ על ידי הגרמנים.
לאחר שִחְרוּרוֹ הִתְגַייֵס לצבא הפולני. בְּעֵת שֵירוּתוֹ בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, יָצַר קְשָרִים עם אצ"ל, והָפַך למפקד האִרגון בסוף שנת 1943. בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, בִּיצַע הארגון קרוב ל-300 פעולות.
לאחר פֵּירוּק אצ"ל בקיץ 1948, הֵקִים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים היה מנהיגה.
המַהְפָּך
בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו ב-17 במאי 1977 חל מַהֲפָּך ומנחם בגין נִבְחַר לרָאשוּת הממשלה – ראש מִפְלֶגֶת ימין כראש ממשלה, לָראשונה בתולדות המדינה.
השלום עם מצריים
כראש ממשלה חתם בגין על הסכם השלום עם מצריים. בְּמַקְבִּיל שָקַד בגין על הֲקָמַת הִתְנַחלויות רבות בשִטחי יהודה ושומרון, בהֶתְאֵם לתְפִיסָתו המדינית הימנית ולפי אֱמוּנָתו בִּזְכוּת היהודים לְהִתְייַשֵב בכל חֶלְקֵי ארץ ישראל.
בחודש יוני 1982 יצא ל'מבצע שלום הגליל' שהִתפתח למלחמת לבנון הראשונה.
בגין קִיווָה כי המִבצע יהיה קצר וכי כוחות צה"ל יִישָאֲרו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תִשְקוֹט הארץ 40 שנה". אולם האֵירוּעִים הִשְתַלְשְלו אחֶרֶת.
מלחמת לבנון הֵבִיאָה להַפְגָנוֹת רבות נגד ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון.
ההִתְפַּטְרוּת וההִסְתַגְרוּת
בשנת 1983 הִתְפַּטֵר מנחם בגין מתפקידו כראש ממשלה והִסְתַגֵר בביתו. הוא סֵירַב לְפָרֵט את המְנִיעִים שגָרמו לו לפרוש.
היו שיִיחֲסו את השֶבֶר למותה של עליזה רעייתו. הסבר אחר שהועֲלָה היה מספר הקוֹרְבָּנוֹת הגבוה שגָבְתָה מלחמת לבנון הראשונה והביקורת הציבורית נגדו.
בשנה וחצי האחרונות לחייו הִסְתַגֵר בגין בדירתו בתל אביב. רק מספר קטן מאוד של בני משפחה וחברים ביקרו אותו בביתו.
ב-9 במרץ 1992 נִפְטַר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78. עשרות אלפים לִיווּהוּ בדרכו האחרונה. הוא ביקש לְהִיקָבֵר בהר הזיתים ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עוֹלֵי הגַרְדוֹם, ולא בחֶלְקַת גדולֵי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלוויתו לא הייתה ממלכתית.
בגין הִשאִיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין, גאולוג בהשכלתו, חבר הכנסת ושר מטעם הליכוד בממשלות ישראל.
בתמונה: שיחות השלום בין ישראל למצרים בקמפ דיויד, ארה"ב. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין ורעייתו עליזה בטיול רגלי במתחם "קמפ דיויד".
בשנת 1906, בן 20 עלה לארץ והגיע ליפו. משם הלך לפתח תקווה ואחר כך לגליל.
בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודה חקלאיתובשמירה במושבות פתח תקווה, סג'רה, מנחמיה, זיכרון יעקב, כפר סבא וחוות כינרת.
הוא הצטרף למפלגה הציונית סוציאליסטית 'פועלי ציון' והיה ממנהיגיה ומעורכיביטְאון המפלגה.
בשנת 1911 נסע לסלוניקי ללמוד טורקית כדי להתקבל ללימודי משפטים בטורקיה ובשנת 1912 נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים.
במלחמת העולם הראשונה גירשו אותו הטורקים מהארץ. הוא נסע לאמריקה ועסק שם בפעילות ציונית.
בניו יורק, בשנת 1917, נשא לאישה את פולה, אחות במקצועה.
לפני סוף המלחמה התגייסלגדודים העבריים שלחמו נגד הגרמנים והטורקים. יחד עם הגדודים הגיע לארץ.
אחרי המלחמה המשיך לעסוק בפעילות ציבורית בארץ.
בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב היהודי בארץ ישראל.
בשנת 1920 היה ממקימי ההסתדרות הכללית והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנים.
בשנת 1935 נבחר כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית.
בשנת 1946 קיבל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים לרכישת נשק ובהכנות להפוך את ארגון 'ההגנה' לצבא.
בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בטקס חגיגי במוזיאון תל אביב קרא את מגילת העצמאות.
הוא התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית של המדינה החדשה והנהיג אותה במלחמתהשחרור. לאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב-25 בינואר 1949 המשיך לכהן בתפקידים אלה במשך 13 שנים בשתי תקופות.
בסוף שנת 1953 עזבבן גוריון את הממשלה והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. הוא רצה לתת דוגמה אישית לעם וחשב שרבים יֵלְכוּ אחריו לנגב.
ב-1955 חזר לממשלה והיה ראש הממשלה ושר הביטחון.
בשנת 1963, כשהיה בן 77, פרש שוב לשדה בוקר. שם התחיל לכתוב את זיכרונותיו ועסק בלימוד תנ"ך, פילוסופיה יוונית, יהדות, בודהיזם וביולוגיה ובהתעמלות בשיטת פלדנקרייז.
דוד בן גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 בגיל 87. רעייתו נפטרה חמש שנים לפניו, בשנת 1968.
קבריהם של דוד ופולה בין גוריון נמצאים סמוך למדרשת שדה בוקר בנגב מול נחל צין. בן גוריון ביקש שבטקס ההלוויה שלו לא יִשְׂאוהספדים ולא יִירוּמטחי כבוד.
לדוד ופולה בן גוריון שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה.
אחד מנכדיהם הוא חוקר התקשורת ד"ר יריב בן אליעזר.
דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
בתמונה: מימין:צריף בן-גוריון בשדה בוקר; משמאל חדרו של דוד בן-גוריון אשר שימש את דוד בן-גוריון ואת אשתו פולה בשנים 1953 – 1973
משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד
אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון
