Browsing Category

השפה העברית

איך אומרים בדיקת אנטיגן בעברית?

איך אומרים בדיקת אנטיגן בעברית?
הצילום: ויקיפדיה

איך אומרים בדיקת אנטיגן בעברית?

בדיקת אֶנְגָּד!

באתר האקדמיה ללשון העברית אנחנו קוראים:

מה זה אֶנְגָּד?

אֶנְגָּד (ובלועזית אנטיגן) הוא מולקולה או מבנה מולקולרי – לרוב של חֶלבון – המְצויים על שטח הפנים של נְגיף או של חיידק (או של כל חומר אחר) ומעוררים יִיצור נוגדנים (antibody) בגוף (ומכאן המילה antigen שנוצרה מחיבור של = antibody + generator).

בבדיקה בודקים את נוכחותו של אֶנְגָּד, כלומר את נוכחותו של חלבון זר בדם שמשויך לגורם זִיהוּמִי. תוצאה חיובית אומרת שאותו גורם זיהומי אכן קיים בדמו של הנִבְדָק.

לעומת זאת בבדיקת PCR בודקים רצף גנטי מסוים השייך לגורם הזיהומי, ובבדיקת נוגדנים בודקים את נוכחותם של נוגדנים אנושיים לגורם זיהומי כלשהו.

ועוד חידושים

את המילה 'אנגד' חידשה הוועדה למונחי ביולוגיה של האקדמיה. עוד מחידושי הוועדה: תַּש‏ְׁנִית (מוטציה), צַוְתָּאוּת (סימביוזה), לִבְנָה (השכבה הלבנה בקליפת פרי ההדר).

בתמונה: כל נוגדן נקשר לאנטיגן ספציפי, תחת רישיון נחלת הכלל, ויקיפדיה

חוזרים לבית הספר

חוזרים לבית הספר
הצילום: Pixabay

חוזרים לבית הספר

עם יַלְקוּט וקַלְמָר

האקדמיה ללשון העברית מְפרסמת מָדוֹר מיוחד לרגל החזרה לבתי הספר.

הינה טְעימות קלות מתוך המָדור: 

שמים ילקוט על שכם

כל תלמיד נושֵׂא על גַבּו יַלְקוּט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוּכָּר לנו היו דַווקָא אֲבָנים, כמְסופר על דוד לפני מִלְחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקְטו את חֶפְצֵיהֶם. 

בעברית בת ימֵינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מְקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומַשְמָעָה היְסודי תֵיבה, קופסה. התיק נִזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תְפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מָעוֹת – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצַר מן התיק הפועל תִּיֵּק.

מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית.

המילה תרמיל נתייחדה לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התַרְמִילָאִים.

משולחן הכתיבה:

מַצְבֵּעַ (טוש, לורד)

מַצְבֵּעַ הוא כלי כתיבה שבתוכו חומר ספוג דיו בצבעים שונים.

מַדְגֵּשׁ (מרקר)

מַדְגֵש הוא כלי כתיבה בעל קצה רחב סָפוּג בדיו בצבע זוהר ושָקוף – להדגשת מילים או קְטעים בטקסט.

מְחִיקוֹן (טיפקס)

מְחיקון הוא נוזל מְחיקה המיועָד להסתיר סימנים לא רְצויים, כגון טָעויות דְפוס.
אֶמצעי מְחיקה ותיק יותר הוא המַחַק העשוי גומי ונועַד למְחוק סימָנים שנִכתבו בעיפרון. מַחַק (במלעיל, כמו נַחַל) – זו צורתה התִקנית של המילה. בפי רבים: מָחָק (כמו נָהָר) וגם מוֹחֵק.
הפועל מָחַק במַשְמָעות הֲסָרַת סימָני כתב מוּכָּר מלשון חז"ל. קָרוב אליו הפועל המִקְרָאִי מָחָה: 'מָחָה את שְמו או את זִכרו'.

 

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר
חנוך לוין: ויקיפדיה

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר

חנוך לוין

חנוך לוין (1943 – 1999) היה מחזאיבמאי תיאטרון, משורר, סופר ותסריטאי ישראלי. לוין כתב יותר מ-60 מחזות קומיים ודרמטיים, קאברטים סאטיריים, מערכונים ומאמרים. בעיני רבים הוא נחשב לגדול הכותבים לתיאטרון הישראלי בדורנו.

השיר הבא מדגים גאוניות של כתיבה. תראו מה יכול משורר גדול לומר על החיים בעזרת שתי מילים…

 

בלדה על אדון כִּמְעַט וגברת כְּבָר / חנוך לוין

אֲדוֹן כִּמְעַט אָהַב את הגברת כְּבָר,

הוא כִּמְעַט אמר לה, אבל הוא לא אמר,

החורֶף קר היה, הקיִץ כְּבָר עָבַר

על האדון כִּמְעַט והגברת כְּבָר.

גברת כְּבָר טִייְלָה עם האדון כִּמְעַט,

היא אָהֲבָה אותו, וכְבָר נָתְנָה לו יד,

הלילה חם היה, והיָרֵחַ שָט

על הגברת כְּבָר ועל אדון כִּמְעַט.

ועוד אָבִיב חָלַף, וסְתָיו נוֹסָף נִגְמַר,

והאדון כִּמְעַט ראה בלֵב נִשְבָּר

אֵיך מִצְטַבְּרים כל הרְגעים שלא אמר

את דְבַר אַהֲבָתו אל הגברת כְּבָר.

ועוד שנה חָלְפָה, ועוד שנה אחת,

וגברת כְּבָר חָשְבָה על מִשְכָּבָה לְבַד

אֵיך שֶכִּמְעַט היה ואיך שֶכְּבָר אָבַד,

אָבַד לגברת כְּבָר ולאדון כִּמְעַט.

אדון כִּמְעַט אָהַב את הגברת כְּבָר,

כִּמְעַט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר,

עַכְשָיו כְּבָר בֶּאֱמֶת היה קְצת מְאוּחָר,

הרבה אתמול, מְעַט מאוד מחר.

הוּגְפוּ כל התְרִיסִים בבית אדון כִּמְעַט,

את בית הגְברת כְּבָר כִּיסָה אָבָק לְאַט,

הלילה כֹּה אָרוֹך והם נחים לְבַד,

פֹּה נָחָה גברת כְּבָר ושָם אדון כִּמְעַט.

 

ומה אומר המילון על שתי המילים הללו – כמעט, כבר?

כִּמְעַט: קרוב מאוד ל…

כְּבָר (תה"פ):

  1. לפני כן, לפני זמן מה –  לדוגמה: לא תודה, כבר אכלתי בבית…
  2. סוף סוף – לדוגמה: הוא הציע לה נישואים כבר?
  3. בקרוב, בעוד זמן קצר – לדוגמה: אני כבר באה, עוד חמש דקות, בסוף התוכנית בטלוויזיה…
  4. בלשון הדיבור: עכשיו, מיד, ברגע זה – לדוגמה: בואי כבר! אנחנו מאחרים! 
  5. בלשון הדיבור: כל כך מהר? –  לדוגמה: מה? כבר סיימת להכין שיעורי בית?!

ביטויים וצירופים:

אִם כְּבָר – אז כְּבָר – לדוגמה: החלטתי לקחת את הלימודים ברצינות. אם כבר- אז כבר…

כְּבָר, כְּבָר!  –  לדוגמה: בואי עכשיו! כבר כבר! אנחנו לא מחכים יותר!

מִִכְּבָר, זֶה מִכְּבָר – מלפני כן, קודם – לדוגמה: אני מכירה אותו זה מכבר, לא מהיום, היינו יחד בצבא

לא מִכְּבָר, זה לא כְּבָר – לאחרונה, לא מזמן  – לדוגמה: נפגשנו לא מכבר ברחוב במקרה

מִשֶכְבָר הימים – מִזמן, בעבר – לדוגמה: התופעה הזו ידועה מִשֶכְבָר הימים, עוד מתקופות קדומות בהיסטוריה האנושית

בסרט הזה כבר היינו – לדוגמה: כולם מכירים כבר את כל השטיקים והטריקים שלו. בסרט הזה כבר היינו…

 

הזמרת יהודית רביץ הלחינה ושרה את הבלדה של חנוך לוין:

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר

 

בתמונה: חנוך לוין, תחת רישיון, ויקיפדיה

הגֶרֶב – זכר או נקבה?

הגֶרֶב – זכר או נקבה?
הצילום: ויקיפדיה

הגֶרֶב – זָכָר או נקבה?

גם וגם!

כך קראנו באתר האקדמיה ללשון העברית:

לאחר שנים של הִתְלַבְּטוּת הֶחליטה האקדמיה לְאַשֵר את השימוש במילה גֶּרֶב במין נקבה לצד מין זכר.

המילה הופיעה לָראשונה בדְפוס במודעות בעיתונו של אליעזר בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1884), ואומנם החידוש מְיוּחָס לו (עם זאת במִילונו הוא אינו מְסַמֵן את המילה כחִידוּשוֹ). במילון עַצמו הערך בא בניקוד גָּרָב ומוּשְוֶוה למילה בערבית (גֻ'רַאבּ). מין המילה הוא זכר. המילה גָּרָב בצוּרָתה זו מוּכֶּרֶת בלְשון חז"ל בְּמַשמעות 'כלי חרס גדול' או 'שׂק של עור'.

ניקוד המילה כפי שהיא מוכרת לנו היום – גֶּרֶב – מְתוֹעָד במילון גרזובסקי–ילין משנת תרפ"ז (1927), ושָם מינה נקבה. ואולם בְּמילונים אחרים מאז ועד היום – בעקבות בן־יהודה – מין המילה נִקבע בזכר, וכך גם בַּמילונים המִקצועיים של האקדמיה.
כידוע בפי רוב הדוברים המילים 'גרב' ו'גרביים' משמשות בלְשון נקבה (גם ביחיד, שלא כמכנסיים וכדומה), כנראה בהשפעת נעליים ורגליים. כבר הלְשונאי יצחק אבינרי סבר שמֵאחר שמְדובר במילה חדשה כדאי שמינהּ יהיה נקבה (אף שרוב השמות במשקל זה הם זכר), והוא אף מוֹנֶה שלושה טְעָמים לדבר: (א) רבים גם השמות במשקל הזה שמינם נקבה (כגון ארץ, אבן, גפן, נפש, חרב, עצם); (ב) סְמיכות הגרב לַנעל ולָרגל; (ג) השימוש הנהוג. הוא אף הביא רְאָיָה מֵרשימה שהתפרסמה עוד בניסן תרס"ד (1904) ב"עולם קטן": "סורֶגֶת גרבים… גרב אחת… גרב שניה" (יד הלשון, עמ' 99–100).
בעבר נדונה השאלה בוַועדת הדקדוק כמה פעמים, והוועדה נִמְנְעה מִלְשנות את מה שמקובל בַּמילונים, אך עתה הוחלט שאין סיבה של ממש לֶאֱסור את השימוש הרוֹֹוֵח במילה גרב גם במין נקבה. המוּרְגלים להשתמש במילה במין זכר יוכלו כמובן להמשיך בדרכם.

 

בתמונה: גרביים, תחת רישיון, ויקיפדיה

אדוני ראש הממשלה

אדוני ראש הממשלה
דוד בן גוריון COHEN FRITZ לע"מ

אדוני ראש הממשלה

על בן גוריון והעברית

כך קראנו באתר האקדמיה ללשון העברית:

הנְזיפה העברית של דוד בן־גוריון

ילד בן 11 שלח מכתב לראש הממשלה הראשון של ישראל לאחר שעבר לשְׂדֵה בוקר בנגב. בן־גוריון הֵגִיב באֲדיבות ובְנימוס, אבל לא היה יכול שלא לְהָעֵיר לילד על העברית שלו – על בן־גוריון, על עברית ועל שאלות שמעניינות ילד בן 11 ברֵאשית ימי המדינה.

"בן־גוריון נִפרד מתל אביב" הִכריזה הכותרת בעיתון. בשנת 1953 הִפְתִיעַ דוד בן־גוריון את הציבור בישראל כשהודיע שהוא מִתְפַּטֵר מתַפקידו כראש ממשלה ועובר עם רַעיָיתו פולה לקיבוץ שְׂדֵה בוקר בנגב. כך הפך בן־גוריון לחבר קיבוץ מן המִנְיָין, אך מֵחֲלִיפַת המכתבים שבהמשך אנחנו לְמֵדִים שבניגוד ליום עבודה בן שמונה שעות שהיה נָהוג בקיבוץ, דוד בן־גוריון (שהיה אז בשנות השישים המְאוחרות לחייו) עבד במֶשֶק רק ארבע שעות ביום. את שְאַר זְמנו הִקְדִיש לפעילות ציבורית.

לפנינו מכתב שכתב ילד בן 11 לבן־גוריון ותְשובתו של בן־גוריון (באדיבות "צריף בן־גוריון"). הם מְשַקְפים בצורה חביבה את החֲשיבות שראה בן־גוריון בהַקְפָּדָה על השָׂפה העברית, וגם חושְׂפים את האופֶן שבו תָפַס את עצמו ראש הממשלה הראשון של ישראל – לא רק מנהיג מדיני אלא גם מְחַנֵך.

 

כך כתב דוד גדליהו בן ה־11 לדוד בן־גוריון ב־14 במאי 1954:

לדוד בן גורין שלום!

לדוד שלום: אני בן למשפחה בנוה-עוז. נוה עוז זאת שכונת פועלים חקלאים, ליד פ"ת
גילי 11 ואני לומד בכיתה ו'. קם בשעה 7:00 בבוקר והולך לבית הספר. בשעה 8:00 אנחנו מתחילים לילמוד. אני לומד 5 שעות. משמונה עד אחת. קראתי אליך בעיתונים, ושמעתי אליך ברדיו שאתה ואישתך. עברתם מתל-אביב, לשדה בוקר. קראתי את מאמרך בעיתון דבר, וכל כך אני מחפש מה ליקרוא אליך. ואני מוצא כצת. אז החלטתי לשלוח מכתב אליך, ואולי תענה לי. חשבתי בליבי, ואם תענה לי על השאלות השמח מאד.

1. באיזה שעה אתה קם?
2. כמה שעות אתה עובד?
3. במה אתה עובד?
4. איפו היה לך יותר טוב בעיר או כאן בשדה בוקר?
5. כמה מכתבים מגיעים לך ביום.
6. האם נשאר לך רכוש פרטי כגון טקסי, רדיו, וכ"ו.

אם רק תוכל תענה על השאלות, אני לא ממליץ אליך מפני שאני יודע שמגיעים לך הרבה מכתבים כל יום ובזה שלום.

 

תשובת ראש הממשלה

במכתב של הילד דוד אפשר למצוא יותר משגיאה אחת בעברית, ומתברר שראש הממשלה הראשון של ישראל לא יכול היה לעבור על זה בשתיקה. כבר בפתיחת מכתב התגובה הוא כותב:

במכתבך יש הרבה שְגיאות, ועליך ללמוד הרבה.

לאחר מכן, הוא מֵשיב בנימוס לשאלותיו של גדליהו:

קמים פה לפני שבע בבוקר, אוכלים ויוצאים לעבודה. כולם עובדים לפחות 8 שעות ביום, אני עובד רק 4 שעות. העבודה היא בשדה או בדיר. חורְשים, זורְעים חציר לצֹאן, ומטפלים בצֹאן בַּדִיר.
יש לי רדיו , אבל לא טקסי.
אילו לא היה יותר טוב בשדה בוקר – לא הייתי בא הנה. פה טוב – כי פה מִדְבּר שְמָמָה, ויש ליצור הכל מחדש. אפילו אדמה יש לְהַשְבִּיחַ למען תַצְמִיח. ואין שמחה או תַעֲנוּג יותר גדולים מלהתחיל מִבֵּרֵאשִית.

וגם בחתימת המכתב, חוזר בן־גוריון לעניין השפה:

לפי שעה תִסְתַפֵּק בזאת – ועד שתֵדַע הֵיטֵב עברית אל תִשְאֲלני שאלות חדשות.
בברכה, דוד בן-גוריון.

 

בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון במשרדו, בשדה בוקר. 1962, COHEN FRITZ, לע"מ

 

עברית של בחירות

עברית של בחירות
הצילום: OHAYON AVI (לע"מ)

עברית של בחירות

מָלֵא מָלֵא פָּקָה פָּקָה

כל מַערכת בְּחירות מביאה איתה סִיסְמָאוֹת וַאֲמִירוֹת, שחֶלְקָן נכנסות לשָׂפה ולתַרבות ונִשארות בהן גם הרבה לאחר הבחירות. גם אחרי שהפוליטיקאים שָכְחוּ לְקַיֵים את ההַבְטָחות. גם אחרי שהיועֲצים והקופירייטרים שיָצְרוּ אותן כבר עברו לִיצוֹר סִיסְמָאות חדשות לפוליטיקאים ולמִפלגות מהצד השני של המַפָּה הפוליטית או לקפה…

אנחנו מִשְתַדְלִים להיות אוביקטיביים כְּכֹל יְכוֹלְתֵנו ולכן לא נָביא כאן את הסִיסְמאות של המפלגות השונות לבחירות הקרובות. נדבר רק על כמה תוֹפָעוֹת לְשוֹניות הבּוֹלְטוֹת בהן, ולא נאמר מה אנחנו חושבים עליהן. תִשְפְּטו בְּעַצְמְכֶם.

מָלֵא מָלֵא

יש פוליטיקאים שמבטיחים לנו שאם נַצְבִּיעַ בַּעֲדָם הם יקימו ממשלת ימין עַל מָלא, ממשלת ימין מָלא, ממשלת ימין מָלא מָלא. אם לא נבחר בהם נקבל ממשלת שְׂמאל 'על מָלא'. אחרים מבטיחים מָלא מָלא הבטחות אחרות.

ביטויי הסלנג 'מָלא מָלא' ו'עַל מָלא' הִתְפַּשְטו לתְחוּמִים נוספים:

ישראלים אומרים: הוא אבא טוב, אבא על מָלא.

היו אתמול מלא פְּקָקִים.

בעוגה הזאת יש מָלא קלוריות.

הבאנו לטיול מָלא מָלא ממתקים.

יש לו מָלא מָלא כסף.

ישנתי בשבת מָלא מָלא.

היא רוצה להיות חברה שלו 'עַל מָלא'.

 

עַל רֵיק

הביטויים האלה מזכירים ביטויים אחרים הקַיָימים בשפה המדוברת: 'עַל רֵיק', 'עַל אֱמֶת'. 

אנחנו אומרים: אתה עובד 'על רֵיק'. לא יֵצֵא מהפרויקט הזה שום דבר.

הוא חולה 'עַל אמת' ולא סתם אומר שהוא חולה כדי לא ללכת לבית הספר.

נקווה שהפוליטיקאים לא מבטיחים סתם, 'על רֵיק', שהם יְקיימו את ההבטחות 'על אֱמת', יִפעלו למען הציבור ולא רק יְדברו 'פָּקָה פָּקָה'.

 

נָה נָה נָה נָה פָּקָה פָּקָה

ראש הממשלה בנימין נתניהו יָצַר סִגְנון חדש ברַאֲיוֹנוֹת האחרונים שלו בתִקְשוֹרֶת.

למראיינת בטלוויזיה, ששאלה אותו שאלות רְציניות על התַפקוד שלו ושל מֶמשלתו בנושא הקורונה, ענה בשיר: נָה נָה נָה נָה נָה נָה;

כמה ימים אחר כך, כששאל אותו מְרַאֲיֵין ברדיו שאלה רצינית מאוד בנושא המתים הרבים מקורונה בישראל, ענה נתניהו (הפעם בלי מַנְגִינָה): פָּקָה פָּקָה, שָאשָא שָאשָא.

הפוליטיקאים מיהרו לְהָגִיב על הסִגנון החדש של ראש הממשלה. תוכניות ההומור והסאטירה 'חַגְגוּ'  עליו.

האם לכך הִתְכַּוֵון נתניהו? אתם חושבים שהוא נֶהֱנֶה מה-'נָה נָה נָה נָה נָה נָה'?

כמו שאמרנו: תִשְפְּטוּ בעצמכם!

 

כתבה: ציפי מזר

 

בתמונה: בחירות לכנסת ה-18. בצילום, קלפי מוצבת בירושלים. OHAYON AVI לע"מ

 

עברית מִגְדָרִית

עברית מִגְדָרִית
מרב מיכאלי. צילום: רון קדמי

עברית מִגְדָרִית

על שָׂפָה ועל חֶברה

העברית היא שָׂפָה מִגְדָרית. זו עוּבְדָה. ברוב נְטִיוֹת הפועל, בשְמות העֶצֶם, בשְמות התוֹאַר, בשם המספר ובנְטִייַת מילות היַחַס יש הֶבְדֵל דִקְדוּקִי בין זכר ונקבה.

ויש עוד עוּבְדָה: העברית נותנת יַחַס של כָּבוד לצורַת הזכר. גם אם יש בקָהָל 100 נשים וגבר אחד – על פי העברית יש לִפְנוֹת אֲלֵיהֶם בִֹּלְשון זכר רבים. למה? ככה זה בעברית…

יש אנשים ונשים שהעוּבדה הזו מַרְגִיזה אותם. מִדֵי פעם מִתְפַּרְסְמוֹת ברְשָתוֹת החֶבְרָתִיוֹת הודעות המְבַשְׂרוֹת כי האקדמיה ללשון העברית הֶחְליטה לְשַנוֹת את התֶקֶן בנושא הזה ולְבַטֵל את הצורך לִפְנוֹת לקהל שיש בו רוב של נשים – בלשון זכר רבים. חשוב לומר: אלה חַדְשוֹת כָּזָב.

 

מה אתן ואתם חושבות וחושבים? 

חברת הכנסת מרב מיכאלי, שנִבְחֲרָה בשבוע שעבר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, מוֹבִילָה כבר שנים מַהְפֵּכָה בנושא הזכר והנקבה בעברית.

מיכאלי, המַגְדִירָה את עַצְמָה כפמניסטית, מַקְפִּידָה כבר שנים אחדות לדבר בלשון נקבה, ולפעמים בלשון זכר ונקבה. היא אומרת: אנחנו מדברות ומדברים (ולפעמים רק: מדברות) …האזרחיות והאֶזְרָחִים בישראל חושבות וחושבים … עוֹפֶר ואני מְדברות… 

מיכאלי מדברת כך כבר שנים רבות ולא מִתְעַיֶיפֶת. היא הִדְבִּיקָה בכך נשים אחרות, בהן שַדְרָנִיוֹת טלוויזיה, המדברות גם הן בלשון נקבה כשמדובר בגברים ונשים יחד.

הסִגְנוֹן הזה הפך לסגנון המזוהה עם מרב. רבים מְחַקִים את הסִגנון הזה בהומור: הצִיבּוּר יודַעַת…

לא נִיכָּנס כאן לצד החֶבְרָתִי או הפוליטי של התוֹפָעָה. הנִיסָיוֹן לְגַיֵיס את העברית לאֲמִירָה חֶבְרָתִית, הרצון לשנות מְצִיאוּת חֶברתית באֶמְצָעוּת הלשון הוא מְעניין לְלֹא סָפֵק.

נזכיר רק את הפָּן הדִקְדוּקִי והוא ברור: כשמדברים על קבוצה שיש בה גם נשים וגם גברים, גם ילדים חמודים וגם ילדות חמודות, גם ספרים וגם מחברות – יש לדבר בלשון זכר רבים: עשרים ושלושה נשים וגברים, ילדים וילדות חמודים, ספרים ומחברות חדשים.

למה? ככה זה בעברית. אתם מבינות ומבינים?

בתמונה: מרב מיכאלי, ע"י רון קדמי – לשכת ח"כ מרב מיכאלי, תחת רישיון. ויקיפדיה

דַבֵּר עברית והִבְרֵאתָ

דַבֵּר עברית והִבְרֵאתָ

דַבֵּר עברית והִבְרֵאתָ

מילים בחדשות בימי הקורונה

האקדמיה ללשון העברית פנתה במכתב למשרדי הממשלה ולמקבלי ההחלטות בנושא הטיפול במשבר הקורונה בקריאה לחשוב עברית ולהשתמש במושגים בעברית.

הנה כמה דוגמאות מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

כְּמוּסָה במקום קפסולה; 

מבחן בכיתה או מבחן פנים אל פנים במקום מבחן פרונטלי;

לְמִידָה מְשוּלֶבֶת – שילוב של לימוד מרחוק ושל לימוד בכיתה – במקום למידה היברידית;

מִתְחֲמֵי הִיבָּדֵק וְסַע – מתחמים לבדיקת קורונה;

חֲנוּ וּצְפוּ במקום 'דרייב אין';

מְנַהֵל או מְמוּנֶה – במקום  פרויקטור;

מַפְעִיל או מְבַצֵעַ – במקום אופרטור;

מְפַקֵחַ או מְאַסְדֵר – במקום הרגולטור.

 

התמונה: מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

 

העברית והנגיף קורונה

העברית והנגיף קורונה
הצילום: ויקיפדיה

העברית והנגיף קורונה

מתוך: אתר האקדמיה ללשון העברית  

האקדמיה ללשון העברית פרסמה תשובות לכמה שאלות שהציבור שואל בימים אלה בנושא הקורונה. הנה קטעים מתוך התשובות. התשובות המלאות – באתר האקדמיה.

 

נְגיף

החלופה העברית למילה וירוס היא נְגִיף – המילה חודשה בהשראת המילה "מַגֵּפָה" (מן השורש נג"ף) המוזכרת לא מעט בתנ"ך במשמעות של מחלה המַפִּילָה חֲלָלִים רבים.

נְגִיף ולא "נָגִיף"! על פי החלטת האקדמיה יש להגות נְגִיף – בשווא ולא בקמץ. נְגִיף כמו נְחִיר, רְכִיב, שְׁרִיר, שְׁתִיל.

 

הנְגיף קורונה / נְגיף הקורונה

התשובה על השאלה נגזרת ממעמדו של השם "קורונה" – האם מדובר בשם פרטי כמו "משה" או "מרים" או שמדובר במעמד דומה לשם של צמח או של בעל חיים. כידוע לשמות פרטיים אין מוסיפים יידוע, כי בהיותם שם פרטי הם מיודעים מאליהם. לעומת זאת לשמות צמחים ובעלי חיים, כמו "כלנית" או "קנגורו", אפשר להוסיף את ה' הידיעה.

נראה שאין הכרעה ברורה בדבר מעמדו של השם "קורונה", וכן שמות של נגיפים וחיידקים אחרים.

אם כן אלו הרואים בשם "קורונה" שם פרטי ממליצים לומר "הנגיף קורונה" – במבנה של שם ותמורה (כמו המלך דוד). אחרים אינם רואים בעיה ביידוע השם "קורונה" ואינם מרגישים אפוא צרימה בצירוף "נגיף הקורונה".

 

האם צריך לתת שם עברי לנְגיף?

נְגיפי קורונה הם משפחה גדולה של נְגיפים שקיבלו את שמם בשל צורתם כשמתבוננים בהם במיקרוסקופ: צורת כֶּתֶר או בלטינית קורונה. אל האקדמיה ללשון העברית הִגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנְגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרוֹוַחַת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנְגיפים.

 

להידבּק או להידבֵק

שתי הצורות לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק משמשות – הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.

בבניין נפעל יש דגש קל אחרי שווא נח באות ב בצורות העבר וההווה: נִדְבַּקנִדְבַּקְתִּי, נִדְבָּקִים. לעומת זאת בצורות העתיד ושם הפועל אין דגש ב־ב: יִדָּבֵקלְהִדָּבֵק (בלי ניקוד: יידבק, להידבק). אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'אם לא תישָמרו תידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.

מן השורש דב"ק יש פועל גם בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק. פועל זה גם הוא משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת (בלי ניקוד: מידבקת ולא מְדַבֶּקֶת).

 

 

בתמונה: מבנה הוויריון של נגיפי קורונה (ויקיפדיה)

מילים של משפחה

מילים של משפחה
הצילום: ויקיפדיה

מילים של משפחה

מדור לדור

לכבוד יום המשפחה אנחנו מביאים מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית כמה עובדות  על השימוש בעברית של מילים הקשורות למשפחה.

מתחתנים ונישאים

זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים.

בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם: מתחתנים בלשון היום־יום ונישאים בעיקר בהקשרים רשמיים ובלשון גבוהה. מבחינה זו ההכרעה מה לכתוב בהזמנה תלויה באופי שרוצים לשוות לה – פשוטה ואישית או טקסית וחגיגית.

והעיקר שיהיה במזל טוב!

אמא או אימא?

המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא. צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת. עם פרסום כללי הכתיב המלא החדשים (תשע"ז) גם הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם נכתבות ביו"ד: אימו, אימות־(קריאה), אימותינו וכדומה.

חם וחמות, חותן וחותנת

חם וחמות הם המונחים הרגילים לציון הורי בן הזוג, הן הורי האיש הן הורי האישה.

דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.

נטיית אב, סב, אח, חם

למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים הללו שונות.

למילה אָב דרך נטייה מיוחדת, בתוספת יו"ד (תנועת i): אָב, אֲבִי־(המשפחה) וגם אַב־(המשפחה), אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, אָבִיהָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם, אֲבִיהֶן.

כך נוטות גם המילים אָח וחָם, למשל: אָחִיו, חָמִיו, אָחִיהָ, חָמִיהָ, אֲחִיכֶן. הקשר הדקדוקי בין אָח וחָם קיים גם בצורות הנקבה: אָחוֹת, חָמוֹת; וברבים אֲחָיוֹת, וכך גם חֲמָיוֹת.

לעומת אב, אח וחם, נטיית המילה סָב היא הנטייה הרגילה במילים במשקל זה, כגון רָץ, עָב: סָב, סַב־(המשפחה), סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן. ובנקבה: סָבָה, סָבַת־(המשפחה), סָבָתִי, סָבָתְךָ, סָבָתוֹ, סָבָתֵנוּ וכו'. ברבים: סָבִים וסָבוֹת. לצד הצורות סָב וסָבָה משמשות ביחיד הצורות סַבָּא וסָבְתָא (שמקורן בארמית).

במקרא אנו מוצאים שָׂב בשי"ן שמאלית במשמעות זָקֵן. במהלך הדורות השתנה כתיבהּ של המילה לסמ"ך (מן הסתם בהשפעת הארמית), ובדורות האחרונים היא התייחדה לציון אבי האם או האב.

סבות או סבתות?

הצורות סַבָּא (במקור סָבָא) וסָבְתָא מקורן בארמית, והן משמשות לצד מקבילותיהן העבריות סָב וסָבָה. כשם שבצורת הזכר סבא עוברים ברבים לעברית – סָבִים, כך גם במילה סבתא – סָבוֹת (ולא סבתות).

סבא רבא, סבתא רבתא

השאלה איך נכנה את הורי סבֵינו היא שאלה כמעט יום־יומית בדור האחרון. האקדמיה בחרה בצירוף המהלך סַבָּא רַבָּא על דרך הארמית ('רבא' בארמית – גדול) ובנקבה קבעה סָבְתָא רַבְּתָא (רַבְּתָא היא צורת הנקבה הארמית של רַבָּא). לצד אלו אפשר להשתמש גם בצירופים סָב גָּדוֹל, סַבָּא גָּדוֹל; סָבָה גְּדוֹלָה, סָבְתָא גְּדוֹלָה.

ומה צורת הרבים? סָבִים גְּדוֹלִים, סָבוֹת גְּדוֹלוֹת.

חמה או חמות?

חָמוֹת – כמו אָחוֹת; וברבים חֲמָיוֹת – כמו אֲחָיוֹת.

איך נקרא נכד האח?

לציון נכד האח או האחות נקבע המונח נֶכְדָּן (בנקבה נֶכְדָּנִית). ליחס ההפוך נקבעו הצירופים דּוֹד רַבָּא ודוֹדָה רַבְּתָא ולצידם גם דּוֹד גָּדוֹל ודוֹדָה גְּדוֹלָה.

בן הנין – ריבע או חימש?

בדורות האחרונים רבים זוכים לראות לא רק נכדים ונינים אלא גם בנים ובנות של נינים. על השאלה מהו כינויו של בן הנין היו הדעות חלוקות: מקצת האנשים נקטו את המילה המקראית רִבֵּעַ, ואחרים את המילה המחודשת חִמֵּשׁ, חידוש המיוחס לביאליק.

המחלוקת בין 'ריבע' ל'חימש' הונחה על שולחנה של הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה. הוועדה הפנתה את השאלה לציבור, והתברר שבקרב דוברי העברית יש עדיפות ל'חימש'. הנימוק להעדפה זו הוא שטבעי יותר לאדם לספור גם את עצמו בחישוב הדורות – ובן הנין הוא החמישי למניין הדורות כולל סב הסב. ואומנם בשנת תשע"ה אישרה האקדמיה את המונח חִמֵּשׁ (בלי ניקוד חימש) לציון בן הנין. צורת הנקבה היא חִמֵּשָׁה (בלי ניקוד חימשה) וברבים חִמֵּשִׁים (בלי ניקוד חימשים).

בת דוד או בת דודה?

שתי דרכי הבעה מצויות בלשוננו: בדרך הראשונה מתאימים את הצירופים לקרבה המדויקת: 'בן דודה', 'בני דודה', 'בת דוד' וכדומה. נוהגים בה בייחוד דוברים ממוצא מזרחי. בדרך השנייה נוהגים להחיל את ההתאם במין ובמספר על הצירוף כולו: זכר יחיד – 'בן דוד'; נקבה יחידה – 'בת דודה'; זכר רבים – 'בני דודים'; נקבה רבות – 'בנות דודות'. דרך זו נוקטים בייחוד דוברים ממוצא אשכנזי. לשתי הדרכים יש על מה לסמוך, ושתיהן כשרות.

האם אחד משלישייה נקרא תאום?

המילה תאומים נתפסת בדרך כלל כמציינת שניים בגלל השימוש הרווח בה, ואולם היא טובה גם לציון שלושה ויותר. צורת המילה תאומים היא צורת רבים רגילה ולא צורת זוגי. בעבר דנה הוועדה למילים בשימוש כללי בסוגיה והצעתה היא "תאומי שלישייה".

 ואיך אומרים בעברית אח חורג?

בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית בחודש דצמבר 2015, אושרה ההצעה שָׁלוּב לצד המילה הוותיקה 'חורג'.