לקראת יום העברית תשפ"ה, החל בחודש טבת, האקדמיה ללשון העברית פונה לציבור בבקשה להציע ולבחור את מילת השנה.
באתר האקדמיה אנחנו קוראים:
בשנת תשפ"א (שנת הקורונה) נבחרה המילה מָטוֹשׁ, בשנת תשפ"ב – המילה טִרְלוּל,
ובשנת תשפ"ג – המילה בּוֹלְעָן.
ביום העברית תשפ"ד, זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר ובעיצומה של המלחמה, פנינו עם המועצה הציונית בישראל לעשרים דמויות מעוררות השראה בבקשה שיבחרו מילים אשר נותנות קול ומשמעות לתקופה.
המילים שנבחרו: אוֹר, רוּחַ, מוֹלֶדֶת, רֵעוּת, אַחְדוּת, מִשְׁפַּחְתִּיּוּת, זֶהוּת ותוּשִׁיָּה.
לקראת יום העברית תשפ"ה אנו פונים שוב אליכם, הציבור הרחב, ומבקשים מכם להציע לנו: מה המילה המייצגת בצורה הטובה ביותר את השנה האחרונה?
לאחר שנאסוף הצעות מן הגולשים באתר וברשתות החברתיות – נעמיד את המילים הבולטות להצבעה, ואתם תכריעו מה תהיה מילת השנה.
העיתון 'הארץ' דִיוַוח אתמול כי האקדמיה ללשון העברית לא הכניסה את המילה 'הפקרה' לרשימת 10 המילים שמתוכן מוזמן הציבורלבחור את מילת השנה – זאת על אף שמספר גדול מאוד של אזרחיםהציעו לבחור בה כמילת השנה. גם המילים 'עסקה' ו'מחדל' שהוצעו על ידי רבים – לא נכנסו לרשימה הסופית.
'הארץ' כתב כי לדברי האקדמיה הדבר נעשה כדי להימנע מהעמדה לבחירה של מילים שהיו מעודדות "התגוששות פוליטית".
10 המילים שמתוכן מוזמן הציבור לבחור את מילת השנה הן:
הערה: המושג 'מטבע לשון' מכווןלצירוף (של מילים או של מילית ומילה) שיש לו משמעותשהיא יותר ממשמעות רכיביו, וכן לצירוף שאחת או יותר מן המילים שבו אינה משמשת עוד בלשוננו אלא בתוך הצירוף.
מובא כאן מבחר של מטבעות לשון עבריים בלווייתהסבר על משמעם ועל מקורם".
בחדשון נפרסם בהדרגה צירופים מתוך הרשימה ונביא בקצרה את משמעותם.
נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל
במקורו הביטוי צֹאן בַּרְזֶל הוא מונח משפטי־הִלכתי מתחום דיני הממונות. במשנה הוא נזכר בהקשר של הסכמי הממון שבין איש ואישה הבאים בברית הנישואים, ועניינו הוא נכסים שהאישה מביאה עימה מבית הוריה (נדוניה) ו"מכניסה" לרשות הבעל. לפי זה צאןכאן הוא כינוי לנכסים בכלל, ובצירוף צאן ברזל – נכסים חזקים וקיימים כברזל.
הביטוי אוֹצָר בָּלוּם מהלך בקרב דוברי העברית בימינו במשמעות 'אוצר מלא וגדוש', לעיתים מתוך כוונהלציין שזהו (בהשאלה) אוצר שטרםנראה כמותו, על פי התואר בָּלוּם במובן חתום וסגור.
הביטוי המקורי היה ככל הנראה אוצר בָּלוּס – בסמ"ך. מהו בָּלוּס? לא לגמרי ברור. ממקומות אחרים למֵדים שהוראתו 'מעורב'.
הביטוי אוצר בלוס נאמר אפוא על רבי עקיבא, והכוונה היא שהוא למד ממקורות שונים, ולכן אוצר הידע שלו מעורב ומגוון.
כפל הצורות 'בלום' ו'בלוס' נולד ככל הנראה מתוך דמיוןהאותיות ם–ס.
ההוראה 'אוצר מלא וגדוש', ולאו דווקא 'מעורב ומגוון', נוצרה ככל הנראה בעברית החדשה.
אַבְנֵי שָׂפָה
אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת
אבן שואבת היא מגנט או אבן בעלת תכונות מגנטיות. בהשאלה 'אבן שואבת' היא מוקד משיכה ומרכז ההתעניינות. למשל: 'שמורת הטבע הקטנה היא אבן שואבת לחובבי הציפורים'.
אבן בוחן היא אבן המשמשת לבדיקת טיבן של מתכות על ידי שִפשופן בה. בהשאלה 'אבן בוחן' היא אמת מידה מרכזית להערכה של דבר, למשל: 'ההתמודדות עם המשבר הנוכחי תהיה אבן הבוחן של ההנהלה'.
כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין
דבר המונח כאבן שאין לה הופכין הוא דבר שנזנח ואין איש מתעניין בו. דימוי קרוב יש במקרא, אך שם סופה של האבן טוב: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב) – אבן שהבונים לא רצו בה נעשתה בסופו של דבר לאחת מאבני היסוד בבניין.
אַדְּרַבָּה
אדרבה (או אדרבא) היא מילת קריאה שפירושה 'הַהֶפֶךְ', 'ההפך הוא הנכון'. המשמע המילולי הוא 'על מה שגדול [ממנו]' – אולי היה הדבר הקטן למטה, ועתה התהפך הכיוון והוא עלה מעל הגדול ממנו. כלומר מה שחשבת בתחילה אינו נכון, אלא הֶפְכוֹ נכון.
בעת החדשה נוספה למילה 'אדרבה' המשמעות 'יְתֵרָה מזו', 'זאת ועוד'. למשל: "כן, זה בסדר שתתקשרי אליה. אדרבה, היא אפילו תשמח".
פירוש הביטוי: 'האחרון, שהוא אהוב ויקר במיוחד' (ביטוי המציין את חשיבותו של מי שהוזכר בסוף).
אַלְיה וְקוֹץ בָּהּ
'אליה וקוץ בה' הוא מטבע לשון המוכר מספרות חז"ל במשמעות דבר טוב שיש בו פגם או חיסרון.
אַלְיָה היא רקמת שומן בזנבם של חלק ממיני הכבשים. היא נחשבה לחלק משובח במיוחד.
קוץ הוא צמח דוקרני. דרכם של קוצים לְהִידָבֵק בצמר הכבשים.
בְּחֶסֶד
"הם הגיעו לגמר בזכות ולא בחסד".
"היא אומנית בחסד", "הוא מורה בחסד".
לפנינו שני שימושים שונים של הצירוף בחסד אף כי מקורם אחד. בשימוש הראשון 'בחסד' מציין שדבר מה ניתן למישהו כטובה אף על פי שאינו מגיע לו, ואילו השימוש השני מציין סגולה מיוחדת – כישרון, יכולת וכדומה – שאדם כלשהו ניחן בהם.
איך נוצרו שתי המשמעויות האלה?
חֶסֶד
חסד הוא טובה שניתנת לזולת מרצונו של הנותן – ולא משום שהנותן חייבלתת ולא משום שהטובה מגיעה למקבל.
החסד המקראי הוא לרוב חסדו של האל אך גם חסדו של אדם כלפי זולתו.
בְּחֶסֶד
הצירוף בחסד מציין שדבר מה ניתן למישהו מרצונו הטוב של הנותן, כטובה, ולא משום שהנותן חייב לו, ולעיתים במשמעות 'לפנים משורת הדין'.
בִּזְכוּת ולא בְּחֶסֶד
כשאנחנו אומרים 'בזכות ולא בחסד' אנחנו מדגישיםשמישהו הִשִׂיג הֶישֵׂג או קיבל דבר מה לא כטובה, אלא בצדק, בזכות, משום שהיה מגיע לו, משום שהשיג אותו בכוחות עצמו.
בחסד עליון
כשאומרים 'אומנית בחסד', 'מורה בחסד' או כיוצא בזה – הביטוי 'בחסד' הוא קיצור של בחסד עליון, כלומר בחסדו של העליון, בחסדו של האל.
לפי ההלכה אם התערבב דבר אסור בתוך תבשיל, כגון שנפלה לתוכו חתיכת בשר טָרף, התבשיל אסור באכילה. ואולם אם כמות הדבר האסור קטנה עד שלא ניכר טעמה, התבשיל מותר באכילה. בתלמוד הבבלי נקבע כי הכמות המרבית שאינה אוסרת את התבשיל היא אחת חלקי שישים ממנו. מכאן נולד הצירוף בטל בשישים. משימושו בתחום ההלכה הושאל לעברית הכללית לציון דבר זָנִיחַ, חסר חשיבות והשפעה.
בְּכִי תַּמְרוּרִים
פירוש הביטוי: 'בכי מר', 'בכי גדול'.
מקור הצירוף באחד מפרקי הנחמה הידועים בתנ"ך – פרק לא בספר ירמיהו (הפטרת יום ב' של ראש השנה): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ…. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד–טז).
המילה תַּמְרוּרִים גזורה מן השורש מר"ר ושקולה במשקל המילים תַּנְחוּמִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים ועוד. 'בכי תמרורים' הוא בכי מר, בדומה לצירוף 'מירר בבכי' (על פי ישעיהו כב, ד). תמרורים כאלה אנו מוצאים אצל ירמיהו גם בצירוף מִסְפַּד תַּמְרוּרִים (ו, כו).
התמרורים בדרכים
בכי התמרורים אינו קשור לתמרורים המוכרים לנו מן הדרכים, אף כי שניהם מופיעים באותה נבואה. כמה פסוקים לאחר דברי הנחמה לרחל המבכה על בניה אומר ירמיהו כך: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה" (פסוק כ). צִיּוּנִים הם סימנים, סימני דרך, ומן התקבולת ברור שגם למילה תַּמְרוּרִים משמעות דומה. גיזרונה של המילה תמרורים במשמע זה אינו ודאי. אחת ההצעות הידועות מבקשת לקשור זאת לעץ התָּמָר: רש"י פירש "תמרים קטנים נטועים לסימן בדרך" ורד"ק כתב "לשון גובה", כלומר ציוני דרך גבוהים הנראים למרחוק.
לתמרורים הגבוהים של ירמיהו אין אח ורע בתנ"ך, אך כיום הם מוכרים לכולנו ומכוונים את התנועה בדרכים. לעומתם התמרורים המרירים נותרו לפלטה רק במטבע הלשון בכי תמרורים.
בּלי מְצָרִים, לְלֹא מְצָרִים
פירוש הביטוי: 'בלי גבולות'. דוגמה: בילדותי ספגתי מהוריי אהבה ללא מצרים, ואני מקווה שאצליח לגדל כך גם את ילדיי.
מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים.
גם בתחום המשפט בימינו משמשת המילה מצר במשמע 'גבול'.
הצירוף בְּלֹא מְצָרִים במובן 'בלי גבולות' מצוי כבר בתלמוד הבבלי. במסכת ברכות (נא ע"א) נאמר: "כל המברך על כוס של ברכה כשהוא מלא, נותנין לו נחלה בלא מצרים"; ובמסכת שבת (קיח ע"א) נאמר "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלא מצרים". "נחלה בלא מצרים" היא נחלה רחבה בלי גבולות – חלומם של רבים.
מכאן החל הצירוף לשמש במובן 'בלי גבול' גם שלא בהקשר של נחלה. למשל: אהבה בלי מצרים.
מהו גיזרון המילה מצר?
בשאלת גיזרונה של המילה 'מצר' יש דעות שונות, והן קשורות למסורות השונות בצורתה: מֶצֶר, מֵצֶר, מֵצַר, מְצָר.
לדעת חוקר ספרות חז"ל יעקב נחום אפשטיין המשמע הבסיסי של המילה – הן בעברית הן בארמית – הוא חֶבֶל. החבל שימש לסימון גבולות, ומכאן קיבלה המילה את המשמע 'גבול'.
אחרים אינם קושרים את מֵצַר שבמקרא אל המצר של לשון חז"ל כי אם לשורש צר"ר (כשורש המילים צַר וצָרָה) ומפרשים זאת 'מקום צר' – בניגוד אל מֶרְחָב 'מקום רחב': "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח, ה). כך נהוג להבין גם את האמור באיכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה […] כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). מפסוק זה נלקח הצירוף בין המצרים – כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום שהובקעה בו חומת ירושלים) לתשעה באב (שבו חרב המקדש).
המילה 'מצר' כמונח משפטי המציין גבול נקבע במונחי האקדמיה ובמפעל המילון ההיסטורי בצורה מֶצֶר (מן השורש מצ"ר), וכך מקובל גם במילוני העברית בת ימינו.
בֶּן זְקוּנִים
מקור הצירוף 'בן זקונים' במקרא. למילה המקראית 'זקונים' אין צורת יחיד (כמו נעורים, עלומים) ומשמעותה זִקְנָה. היא מופיעה ארבע פעמים במקרא בהקשר ללידת ילד בגיל זקנה.
בן הזקונים הראשון הוא יצחק: הוא נולד כשהיה אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים.
שני בני הזקונים האחרים הם יוסף ובנימין. על יוסף נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג); ועל בנימין: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי [כלומר האחים אל יוסף] יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" (בראשית מד, כ). החישוב מעלה שיוסף ובנימין נולדו ליעקב בשנות התשעים לחייו. מעניין לציין כי יוסף נקרא בן זקונים ברקע לסיפור מכירתו, לאחר שבנימין כבר נולד. הווי אומר שבלשון המקרא הצירוף בן זקונים אינו בהכרח צעיר הבנים.
בימינו קיבל הצירוף מובן נוסף: 'הילד הצעיר (כלומר האחרון) במשפחה'. סביר שמובן זה התפתח בהיות הילד הנולד לעת זקנה גם הצעיר במשפחה, לעיתים קרובות בפער ניכר מאחיו.
בְּנֵי נְעוּרִים
גם הצירוף בן נעורים – בעיקר ברבים בני נעורים – השתנתה הוראתו. במקרא הוא בא פעם אחת במזמור קכז בתהלים.
נעורים הם היפוכם של זקונים, כלומר ימי הנערות.
בימינו היו בני הנעורים לנערים, כבשירהּ של נעמי שמר "חורשת האיקליפטוס":
נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'.
בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.
בּעֶטְיוֹ
פירוש הביטוי: 'בגללו', 'באשמתו'. דוגמה: הטיסות עוכבובשלוש שעות בעטייה של תקלה במערכת המחשוב.
ביסוד הביטוי "בעטיו" עומדת המילה הארמית עֵטָא המקבילה למילה העברית עֵצָה. ה־צ שבמילה העברית וה־ט שבמילה הארמית התפתחו מהגה קדום אחד (הגה שנשתמר בערבית: ﻅ), והן מתחלפות בצמדים נוספים: קיץ וקיט, צבי וטבי, צהרים וטיהרא ועוד.
בתלמוד הבבלי נאמר: "ארבעה מתו בעטיו של נחש" (בבא בתרא יז ע"א; שבת נה ע"ב). וכך פירש זאת רש"י: ארבעה אלו מתו אף שלא חטאו, כי בעקבותחטא אדם הראשון (שמקורו בעצת הנחש לחוה) נגזר על האנושות כולה להיות בת מוות.
במרוצת הזמן נתפסהצירוף "בעטיו של" כמילת סיבה, ובייחוד כמילת סיבה שליליתבגלל ההקשר בתלמוד.
בַּעֲלִיל
פירוש הביטוי: 'בבירור', 'ללא ספק' דוגמאות: – פקודה בלתי חוקית בעליל.
– ניכר בעליל שהוא משקר.
את הביטוי בשימושו המוכר לנו כיום ירשנו מן המשנה. בתקופת חז"ל היו חכמי הסנהדרין מקדשים את החודש – כלומר קובעים שמתחיל חודש חדש – על פי עדויות של אנשים שראו את הירח. ואף היו מחללים שבת לשם כך, ככתוב במשנה: "בין שנראָה [הירח] בעליל ובין שלא נראָה בעליל – מחללין עליו את השבת" (ראש השנה א, ה). חכמי התלמוד מסבירים כי בַּעֲלִיל פירושו 'גלוי', 'מפורסם'.
מַארְס (Mars) הוא אל המלחמה במיתולוגיה הרומית. על שמו קראו הרומאים גם לכוכב הלכת האדום (בפינו: מאדים) וגם לאחד מחודשי השנה. שם זה התגלגל לשפות שונות במבטאים ובכתיבים שונים. למשל באנגלית הוא קרוי March (נֶהגה מַארְץ') ובגרמנית März (נהגה מֵרְץ).
בְּעברית בדרך כלל אומצה לשמות החודשים הלועזיים הגייתם בגרמנית, וכמו ינואר, יולי או דצמבר רווחת בפי דוברי העברית ההגייה מֵרְץ (אבל אוֹגוסט ולא אאוּגוסט כִּבְגרמנית). אך יש המקפידים בְּעברית לקרוא לחודש הלועזי בשם האל הרומי מַארס.
וזה נוסח החלטת האקדמיה: בשם החודש השלישי בשנה הכללית מקוימות שתי צורות: מֵרְץ ומארס.
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות אתר האקדמיה ללשון העברית פרסם דברים על המילים רָשוּת, רְשוּת, רָאשוּת.
הינה עיקר הדברים:
בעברית בת ימינו משמשות שתי מילים קרובות בצורתן ובהגייתן: רְשׁוּת ורָשׁוּת – שתיהן יְרושה שיָרַשְנו מְלשון חז"ל.
רְשׁוּת בשווא ברי"ש קשורה למילים רִישָיוֹן, להרשות, הרשאה, רַשַאי, רישוי. שורש המילה הוא רש"י והיא קרובה במשמעה למילה הֶיתר. בימינו 'קיבל רְשות', 'אין לך רְשות' וכדומה.
רְשות היא גם ההֵפֶך מ'חובה'. ובמבחנים בני ימינו יש לפעמים 'שאלת רְשות'. נזכיר גם את המימְרה "הכל צפוי והרְשות נְתוּנָה" (אבות ג, טו), שעניינה הבחירה החופשית הנתונה לאדם.
בלשון חז"ל יש שימוש רחב במילה רְשׁוּת במשמעות 'בעלות'. 'רְשות היחיד' היא מקום שבְּבַעֲלוּת אדם או גוף פְּרטי, ו'רשות הרבים' היא מקום השייך לכלל. מי שעומד ברְשות עצמו – אין לאדם אחר בַּעֲלוּת עליו.
כיום משמשת המילה רָשות שימוש נרחב. בדמוקרטיה מַפְרידים בין שלוש רָשויות (השופטת, המְחוקקת והמְבצעת), השִלטון המקומי מורכב מרָשויות מקומיות ואזוריות. מוסָדות שִלטוניים רבים מכונים רָשות, למשל רָשות המים, רָשות החשמל, רָשות המסים, רָשות הדואר, רָשות השידור, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
בכל השימושים האלה הקמץ ברי"ש נשאר בכל הנְטייה.
האומנם מדובר בשתי מילים נפרדות או במילה אחת שהתפצלה?
רוב המילונים מפרידים בין שתי המילים לא רק במשמען אלא גם בגִיזְרונָן: בעוד המילה רְשׁוּת משויכת לשורש רש"י, את המילה רָשׁוּת הם מסבירים כגזירה מן המילה רֹאשׁ – בהשמטת האל"ף.
ואולם היו שלא הפרידו בין המילים וראו בהן מילה אחת הגזורה מן השורש רש"י.
אל רְשות ורָשות מצטרפת המילה המחודשת רָאשׁוּת המציינת את תפקידו של העומד בראש, למשל 'הִתמודדות על ראשות העירייה', 'מִשלחת ברָאשוּתה של השָׂרָה'.
בעברית בת ימינו נוכל אפוא למצוא משפט שבו מְשמשות שלוש המילים האלה וכל אחת מהן נושֵׂאת משמעות משלה: 'למועמדים לרָאשוּת הרָשות ניתְנה רְשׁוּת לְהִתְרַאֲיֵין".
באֲתר האקדמיה ללשון אנחנו קוראים, בין השאר: הצֵירוּפים ראש עיר וראש עירייה מְשַמשים בלְשוננו זה לצד זה, ואנו נשאלים לעיתים קרובות אם יש עֲדִיפוּת לאחד מהם.
מְדובר בשני צֵירופים עבריים כְּשֵרִים, והבְּחירה ביניהם איננה שאלה של דִקְדוּק אלא שאלה של דִיוּק במִינוּחַ. מבחינה זו יש עֲדִיפוּת מְסוימת לצֵירוף ראש עירייה – היושב בראש מועֶצֶת העירייה. הצֵירוּף ראש עירייה מַקביל לצירוף 'רֹאש מועצה' ברָשוּיוֹת מְקומיוֹת אחרות (מועצות מְקומיות ומועצות אֲזוריות) וכָמוֹהוּ כצֵירוף 'ראש ממשלה'. ואכן ראש עירייה הוא המוּנח המְשמש בלְשון החוק.
ואולם אין פְּסוּל בצירוף ראש עיר – האיש שאנשֵי העיר בחרו בו לעמוד ברֹאשָם, האיש המוּפְקָד על עניינֵי העיר והמְיַיצֵג אותה לפני רָשוּיות המדינה. הצֵירוף ראש עיר דומה לצֵירוף 'ראש מדינה' המְשמש לפעמים לציון נָשִׂיא, ראש ממשלה וכדומה, כגון "שני ראשי המדינות נוֹעֲדו ביניהם".
אם כן שני הצֵירופים כְּשֵרים מצד הלשון ומצד העניין. עם זאת הרוצים לְהַקְפִּיד על המונח הרִשמי המְשַקֵף במְדוּיק את התפקיד ואת מְקומו במערך השִלְטוני יִנְקְטו את הצירוף ראש עירייה.
המילה עירייה
המילה עירייה עצמה נתחדשה בראשית המאה העשרים על פי בַּלַדִיַּה בערבית. בעל החידוש הוא אליעזר בן־יהודה כעֵדוּתוֹ במילונו. לפניה שימשו לְעיתים באותה מַשְמָעוּת הצירופים 'חֶבֶר עיר' (צירוף שמקורו בספרות חז"ל), 'מועצת העיר', 'בית פקידות העיר' ועוד. הצירוף ראש עירייה מְתוֹעָד בעיתונות העברית רק מסוף העָשׂור הראשון של המאה העשרים.
האקדמיה ללשון העברית החליטה כי "אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תַפְקיד ודַרְגָה שנושֵׂאת אישה".
מַשְמָעוּת ההחלטה היא שאפשר לקרוא לאישה המְכַהֶנֶת בתפקיד ראש הממשלה – רֹאשַׁת ממשלה, לאישה המכהנת כראש עיר – ראשת עיר (ובריבוי: רָאשוֹת עיר). וכך גם: מִשְנָהלנגיד, מִשְנָה לנָשיא, משנה ליו"ר (ובריבוי: מִשְׁנוֹת).
המַזכירה המַדָעית של האקדמיה ללשון רונית גדיש מסבירה כי בעברית לאורך הדורות נוֹצְרו צורות נְקבה לשמות המְצַיְינים תפקידים ושמות תואַר המיוחסים לנשים, כגון מלכה, נְביאה, רבנית ושַׁלּיטה, וגם בימינו יֶשְנָן מילים רבות המְתארות תפקידֵי נשים: חַשֶבֶת, סַפָּרית, חַזָאִית, שַדְרנית, שַגְרירה, אלופה, פרקליטה, כּוֹכֶבֶת, קנצלרית, מַנְכָּ"לִית ועוד.
בימים שבהם מדברים על מַשָׂא ומַתָן עם ארגון הטרור חמאס, אתר האקדמיה ללשון העברית עוסק בצֵירוף משא ומתן. וכך נכתב באתר, בין השאר:
הצֵירוף משא ומתן מציין הִידָבְרוּת בין שני צְדדים במטרה להגיע להֶסְדֵר כלשהו או לעִסקה.
הצֵירוף משא ומתן מציין פעולה הֲדָדִית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו.
בסִפרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מִסחר אך גם לעִיסוק בִּכְלָל.
לצד הצירוף השֵמָנִי משמש הצירוף הפועלי נָשָׂא ונָתַן – המְציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הִידָיְינות בעניין מִשפָּטי או הִלְכָתִי וכדומה.
בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהֶקְשֵר של פעולות מִסחריות יום־יומיות, אלא בהֶקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהֶקשר של הַסְדָרַת יַחֲסֵי עבודה או הֶסְדרים בין אִרגונים כגון מִפלגות ומדינות.
מִקָּח וּמִמְכָּר
דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קְנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' הִתְגַלְגלה הצורה הסֶגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מִ(י)קָח ומִמְכָּר' אינו אלא 'קְנִייה ומכירה'.
צירוף נוסף הנִרְדָף ל'משא ומתן' הוא שַקְלָא וטַרְיָא השָאוּל מארמית התלמוד (מילולית: לְקיחה וזְריקה), והוא משמש במַשְמָעוּת הִידָיינות, כגון הִידָיינות משפטית.
הֶעָרות לְשוניות
א. הצֵירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים לְיַידֵעַ רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נָדִיר יותר בשימוש).
ב. רוֹוֵחַ מאודהמִבנֶההמוּרכָּב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש המַמליציםלִנְקוֹט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.
ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם'. כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הוּשְׂגָה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין העובדים".
יום העברית תשפ"ד המְצוין כמִדֵי שנה בכ"א בטבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, מִתקיים השנה בצֵל המִלחמה הקשה שפָרְצָה בשמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023.
לְרֶגֶל יום העברית האקדמיה ללשון העברית והמועצה הציונית בישראל מַציגות מֵיזָם מיוחד של מילים שנותנות קול ומַשְמָעוּתלתְקוּפָה.
את המילים בָּחֲרו עשרים נשים וגברים – אם ששָכְלָה את בנה הלוחם, אימָהות שילדיהן נֶחטפו, שוטרת שלחמה בשְׂדֵרות, בני נוער מְפוּנִים מהדרום ומהצפון, תושָבי העוטף, לוחֲמֵי צה"ל, אִישֵי ציבור, רופאים ומִתְנַדְבִים– כולם הפָּנים היפות של ישראל.
