לפני שבועיים קיבלנו למערכת החדשון בדואר האלקטרוני את המכתב הבא:
שלום וברכה ציפי,
שמי חיים הבר ואני עולה חדש מאנגליה.
אני בן 27 וכרגע אני באולפן קיבוץ מעגן מיכאל. עוד שבועיים האולפן שלנו ייגמר והייתי חושב על רעיון יפה בשביל הסוף.
האמת היא שאנחנו שומעים את החדשות שלך כמעט כל יום ואנו מקבלים תועלת גדולה מהם.
יש לנו מסיבת סיום ב-26/12/17 בבוקר וחשבתי שזה יהיה מקסים אם תוכלי להצטרף אלינו, גם לקרוא את הכותרות באופן אישי, וגם שתהיה לנו ההזדמנות להודות לך על כל העבודה שלך שאנחנו מעריכים.
יש אפשרות?
שיהיה לך יום מדהים,
חיים הבר
היה לי ברור שאני אעשה הכול כדי למלא את הבקשה של הכותב. עניתי מיד במכתב וביקשתי מהבחור לשלוח לי את מספר הטלפון שלו ושל המורה שלו כדי שאוכל לְתָאֵם את פְּרָטֵי הביקור.
הוא שלח לי רק את מספר הטלפון שלו והִסבִּיר שהוא רוצה לְהַפְתִיעַ את המורה שלו.
שׂוֹחַחְנו בטלפון ולמדתי שהבחור הוא רופא ושהוא עומד לְהִתְגַייֵס בקרוב לצה"ל.
הלב האִימָהִי והפטריוטי שלי הִתְחַמֵם…והסַקְרָנוּת לקראת המפגש איתו, עם המורה שלו ועם חבריו לכיתה גָבְרָה…
כל הפרטים סוּכְּמו בְּדַייקנוּת:
חיים הודיע למורה שביום שני, 25.12 הוא רוצה לְלַמֵד שיעור בכיתה אחרי ההפסקה. המורה הִסְכִּימָה, כמובן.
ביום המְיועָד אני אגיע לאולפן ואֶסְתַתֵר בחדר צְדדִי.
בשעה 10:15 חיים יגיד לכיתה: "ועכשיו נאזין לכותרות בחדשון", ואז יִפְתַח את הדלת ואני אֶכָּנֵס ואקרא את החדשות בשידור חי…
עד כאן התוכנית.
הִבְטַחְתי לרופא להיות 'ילדה טובה', לְמַלֵא אחר כל ההוראות שלו ו'לִזְרוֹם'…הוא שמח ואמר לי שהוּפְתַע לדעת שמאחורי הקול הרִשְמִי של קוֹרֵאת החדשות יש גם ספונטניות וחוש הומור…
היום המְיועָד הִגִיעַ.
סִייַמְתי את מְשִׂימוֹת הבוקר בחדשון ושַׂמְתִי פְּעָמַיי במזג אוויר חורפִּי לקיבוץ מעגן מיכאל.
האם נַצְלִיחַ לְהַפְתִיעַ את המורה? ואיך יהיה המפגש עם חיים וחבריו?
מבטיחה לכתוב על כך הערב!
הֶמְשֵך יָבוֹא!
הפתעה למורה – חלק ב'
ובכן…
הגעתי למשרד האולפן ופגשתי את דליה ברק מנהלת האולפן, ציפי תמיר מנהלת האולפן מטעם משרד החינוך ואת צוות האולפן.
בשעה 10:00 הגיע למשרד בחור מקסים עם חיוך מלבב וחיבוק חם. ידעתי מיד שזה הוא…
חיים חזר לכיתה ובשעה 10:15 הגיעה בטלפון הפקודה מהמפקד: בואו!
לאחר שנרגענו כולנו, ערכנו סיבוב הכרות ואחריו הצגתי בפניהם את החדשון דרך עֵינַיי – עֵינֵי העורכת. קראנו. הֶאֱזַנוּ. דיברנו. למדנו.
שמחתי לראות במו עֵינַיי עד כמה החדשון הוא 'בן בית' בכיתה הזאת, חומר לימוד קָבוע ואהוב.
לקינוח שרנו יחד שני שירים של נעמי שמר: 'הכול פתוח' ו'החגיגה נגמרת'. המורה והתלמידים הודו לי על החדשון ועל המפגש ואני הודיתי להם על קבלת הפנים החמה. וכמובן – הצטלמנו למען ההיסטוריה.
הכיתה, המורה והמנהלות
חיים בין שפרה (מימין) וציפי
הביקור היה חֲווָיָה מְרגשת לכולנו.
שמחתי לפגוש אנשים צעירים, אינטליגנטים, שלומדים עברית ברצינות ובעניין; כיתה עם אווירה חֲבֵרִית נעימה; ועל כל אלה מנצחים מורה מצוינת וצֶווֶת מסור, שכבר מִתְגַעֲגְעִים לתלמידים המסיימים מחר את האולפן.
החיבור הזה של חוף הכרמל, אווירת הקיבוץ ואנשים שבאים מכל קצווֵי העולם ללמוד עברית באולפן, לחיות בארץ ולשרת בצבא – הוא קֶסֶם ישראלי שאין כמוהו!
תודה לחיים שהזמין אותי, לחבריו לכיתה ולאולפן מעגן מיכאל על הביקור מְרוֹמֵם הרוח שמְהַווֶה הַשְרָאָה לכולנו.
אילנה היימן, עולה מארצות הברית הלומדת בכיתה ג' באולפן עציון בירושלים, כתבה מכתב לדוד בן גוריון בעקבות פעילות שנעשתה בכיתה לרגל כ"ט בנובמבר. המשימה הייתה לכתוב מכתב לדוד בן גוריון ולספר לו על ישראל 2017.
למר בן-גוריון היקר,
עברו כבר 70 שנים מאז שהאו"ם החליט לחלק את הארץ ולהקים את מדינת ישראל.
היום אני שמחה להגיד שאני עולה חדשה לאותה ארץ.
אני גאה בכל האנשים שלחמו למען מדינת ישראל. אני באמת לא מאמינה איך עשיתם את הדבר הגדול והחזק הזה ואני מודה לכם מכל הלב.
היום יש מדינה שמקבלת כל יהודי ומגנה עליו ויש צבא שמגן על הארץ ועל הערכים שלה. יש תרבות נפלאה, אנשים שעוזרים זה לזה ואדמה ששומרים עליה. יש כאן חופש גם לאנשים לא יהודים וממשלה דמוקרטית באזור בעולם שאין בו דמוקרטיה.
יש עדיין בעיות עם השכנים שלנו ואנחנו עדיין צריכים להגן על עצמנו נגד רוב העולם, אבל יש גם הרבה מדינות ואנשים שתומכים בנו, כמו שהיו בהצבעה ב-1947.
אילו היית חי היום, היית רואה את המדינה שלך פורחת – הודות לחזון הציוני ולמעשים ההיסטוריים שלך. היית רואה ושהמדינה קולטת עוד עולים חדשים כל הזמן ושלמרות הבעיות הפוליטיות האנשים בממשלה והאזרחים פועלים למען המדינה כדי שתהיה הכי טובה שיכולה להיות.
אני מאוד מתרגשת לחגוג 70 שנה בעוד כמה חודשים כעולה חדשה.
באהבה,
אילנה
בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון במשרדו, בשדה בוקר הצילום: COHEN FRITZ לע"מ
מגיל 18 כותבת נדא אמין, צעירה איראנית, היום בת 32, לאתרי חדשות ולאגוּדוֹת לִזְכוּיוֹת אָדָם מחוץ לאיראן, כדי שיידעו במערב על כל מה שקורה שם. כדי לְהַצִיל את חייה, היא נֶאֶלְצָהלִבְרוֹח לטורקיה, ואחרי שלוש שנים מְאַייְמוֹת גם במדינה זו – עלתה לישראל לפני כארבעה חודשים. היא גרה בירושלים ולומדת באולפן עציון, שם פגשנו אותה. הרֵיאָיוֹן התנהל ברובו באנגלית בעזרתמְתוּרְגְמנִיתמפרסית.
נדא נולדה בטהרן. היא למדה באוניברסיטה מוסיקה, נגינה בגיטרה (פלמנקו), וספרות ספרדית. בשנים האחרונות היא בעיקר עיתונאית וסופרת, פעילה לְמַעַן זכויות אדם שהֵעֵזָה לכתוב באוֹפֶןבִּיקוֹרְתִי נגד המִשְטָר המְדַכֵּא בארצה. היא לוחמת למען זכויות הנשים ולמען זכויות בעלי החיים. היא כתבה ופרסמה שלושה ספרים (שני רומנים וספר של סיפורים קצרים). מספרה הראשון צוּנְזְרו חלקים גדולים. את ספרה השני היא הדפיסה באופן פְּרָטִי.
לפני כשלוש ושנים וחצי היא הדפיסה בַּסֵתֶר את ספרה השלישי העוסק בדיכוי הנשים באיראן. כשנודע לה שהספר הגיע לידי השלְטוֹנוֹת, הבינה כי עליה לברוח מאיראן מיד. אפילו לא הספיקה להיפרד מקרוביה. לקחה את הגיטרה וברחה לטורקיה. שם עזר לה בעלה לשעבר, עיתונאי גם הוא, שברח מאיראן לפניה.
בטורקיה המשיכה נדא בכתיבה עיתונאית. כעבור כשנה התחילה לכתוב בפרסית לאתר החדשות הישראלי "Times of Israel". השלטונות בטורקיה לא אהבו את קשריה עם ישראל ואיימו להחזיר אותה לאיראן. באוגוסט 2017, בלחץהמעסיק שלה בישראל, נשיא אגודת העיתונאים, משרד החוץ, ובאישור שר הפנים אריה דרעי, היא הצליחה לצאת מטורקיה ולקבל מקלט בישראל כפליטה. וכך הגיעה לישראל עם הגיטרה ועם כלבתה צ'יקה, שעליה היא אומרת: "היא כמו הבת שלי!"
נדא בכפר בצפון איראן
הִבְטַחְנו לנדא לפני הריאיון שלא נשאל שאלות קשות על מה שעבר עליה באיראן ובטורקיה. "תודה רבה!" אמרה לנו בתְחוּשַת הקלה.
"הכול בסדר" היא מְשִיבָה בעברית לשאלתנו איך היא מרגישה באולפן. "המורות מצוינות – אני אוהבת את כולן, הן מִתייחסות אליי מאד יפה. אני גם אוהבת את השפה העברית ואני חושבת שאני מתחילה להבין ולקלוט אותה".
היא מספרת לנו שהיא ממשיכה לעבוד ב: "Times of Israel". היא כותבת עבורם באינטרנט בעיקר על איראן, על ישראל והַמִזְרָח התיכון ועל עניינים פוליטיים בכל העולם. היא עובדת כמעט כל יום – 5 ימים בשבוע.
אנחנו מְנַסוֹת להבין מה מְקוֹר הכוח של נדא, והיא מסבירה:
"אני חושבת שהדבר שהשפיע עליי חזק הוא העובדה שהמשטר מנסה לִכְפּוֹת על האזרחים לנהוג בדיוק כפי שהוא מכתיב להם. הנשים באיראן הן המְקוּפָּחוֹתביותר. הן חֲסֵרוֹת זכויות לַחֲלוּטִין ואין להן אפשרות להחליט על שום דבר בעצמן. נפגשתי עם הרבה אנשים שהסכימו עם דעותיי, אבל רובם פוחדים להשמיע את קולם, ובמיוחד הנשים, בגלל הלחץ של המשטר. קשה מאד להתארגן באיראן כקבוצה מבלי להיחשף, ולכן פעלתי לבד או בעזרת אנשים שכבר נמלטו משם".
"כן, זה בדיוק החינוך שקיבלנו. אבא תמיד אמר לי ולאחיותיי לא להסכים לכל מה שאומרים לנו לעשות אם הדבר לא נִרְאֶה לנו נכון. הוא אמר לנו תמיד שגם אם יִלְחֲצו עלינו – מותר לנו לְסָרֵב. כך הִתרגלתי לעשות תמיד רק את מה שרציתי. גם אבי היה כזה. במפגשים חברתיים הוא תמיד ניסה לְשַכְנֵע את חבריו לא לְהַאֲמִיןלאף מלה של המִנְהִיגִים. הוא סֵבֶל מאוד מאז שהשאה הוּדַח ב-1979 והכול באיראן השתנה לרעה.
גם את שילמת מחיר גבוה כדי לחיות לפי עֶקְרוֹנוֹתַיִיך. האם יש משהו שאת מִתְחָרֶטֶת עליו? משהו שהיית עושה אַחֶרֶת?
אני בדרך כלל לא מִתְחָרֶטֶת על מה שאני עושה. אולי אני מצטערת רק על כך שברחתי דווקא לטורקיה ונשארתי שם כל כך הרבה זמן (כ-3 שנים) בסבל נוֹרָאִי. הטורקים חיפשו אותי, עָצְרווחָקְרו אותי כמה פעמים. בסוף פחדתי לצאת מהבית לבד. יצאתי רק עם חברים ועם הכלבה שאִימַצְתִי שם, כדי שישמרו עליי.
היה לכם קשר באיראן ליהדות ולישראל?
אבי היה יהודי כי אמו הייתה יהודייה. אהבתי מאוד את סבתי היהודיה. אבא לימד אותי מעט על היהדות. לא היינו דתיים ולא חגגנו אף חג – מוסלמי או יהודי, ולא שמרנו על מִנְהָגִיםמיוחדים. אבל שמעתי מאבא על ישראל, על ירושלים, על הכותל ועל דוד המלך. הוא אמר לי: אל תאמיני לכל מה שאת שומעת מהמשטר האיראני (בְּאֶמְצָעוּת התִקְשוֹרֶת) על ישראל. היה לו ספר תנ"ך קטן, הוא אהב לספר ולקרוא לי מתוכו. למדתי ממנו גם לאהוב שירים ישראליים שהוא הִשִׂיג בנסיעותיו לחו"ל כאיש עֲסָקִים, והקשבנו להם יחד בבית. אבא ידע עברית והוא תִרְגֵם לנו את השירים של אריק איינשטיין, עופרה חזה ואחרים…
עכשיו אני בקשר שוֹטֵף עם משפחתי – אני יכולה לדבר איתם ומְקַווֶה גם לפגוש את אמי בקרוב – הבעיה היא שהיא מוסלמית ולכן לא נִרְאֶה לי שהיא תוכל להיכנס לארץ. נִצְטָרֵך כנראה להיפגש במקום אחר. אני מאד מִתְגַעגַעַת אליה ולאחיותיי.
יש דברים נוֹסָפִיםשחסרים לי: הייתי שמחה לראות את הרחובות שגדלתי בהם, את הכלבים והחתולים שלי שנשארו בבית אצל אמי. אני מתגעגעת גם לחלק מחבריי שנִשארו שם, לאוניברסיטה, וצַר לי שלא אוכל להמשיך לעלות כל שנה לקִבְרָהּשל המשוררת פורוח פארוחזאד.
נדא בביקור עם תלמידי האולפן בכנסת
איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
אני רואה את עצמי חיה רק כאן, בישראל. תמיד חשבתי שאם אצטרך לעזוב את איראן ארצה לחיות בישראל, למרות שהבנתי שאמי לא תוכל לעבור איתי. אני מקווה שגם לכך נמצא פִתְרוֹן.
אני רוצה להמשיך בתְחוּמִים שאני עוסקת בהם כבר 14 שנה: ספרות ועיתונאות. ארצה שיתרגמו את ספריי לעברית, ויותר מכך: ארצה לדעת את השפה מספיק טוב כדי שאוכל לכתוב בעצמי בעברית!
בתמונה למעלה: נדא עם כלבתה צ'יקה בישראל
גם אני עליתי מאיראן
בעקבות פרסום הריאיון 'מאיראן לאולפן' עם נדא אמין כתבה לחדשון קטרין בליץ, מורה באולפן אבא חושי בחיפה. הנה הדברים שכתבה:
העליות מאיראן
היהודים באיראן תמיד חלמו על עלייה לארץ ישראל, אך לא תמיד יכלו להגשים את חלומם.
עד שנת 1979, איראן הייתה אחת הארצות היחידות במזרח התיכון, שהפעילות הציונית הייתה מותרת בה.
לכן איראן הייתה מדינת מעבר לארץ ישראל עבור יהודי ארצות ערב, כגון יהודי עירק. היהודים בעירק חיפשו מפלט מגזרות שונות בארצם, ורצו להגיע לארץ-ישראל. בתקופה הזאת השאה (המלך) "מוחמד רזה שאה פהלוי" שלט באיראן. ממשלת איראן באישורו של השאה, עזרה ליהודי עירק לעזוב את ארצם ולהגיע לישראל דרך איראן.
העזרה של איראן באה לידי ביטוי גם בסיום מלחמת עולם השנייה, כאשר קבוצה גדולה של ילדים מרוסיה ומפולין שניצלו בשואה, הגיעו לטהרן ומשם עלו לישראל. קבוצה זו ידועה בשם "ילדי טהרן".
הקהילה היהודית בטהרן התארגנה ועזרה לשתי הקבוצות האלה, בזמן שחיו באיראן. חלק מהמשפחות היהודיות אימצו את הפליטים עד לעלייתם לישראל.
בין השנים 1980-1948 יהדות איראן עברה שינויים רבים. הקמת מדינת ישראל הייתה עבור יהודי איראן, מקור לגאווה, מלווה בתחושת ביטחון מסוימת. אך האוכלוסייה השיעית וכהני הדת לא אהבו את הרעיון שהיהודים נלחמים נגד אחיהם המוסלמים (במלחמת העצמאות), ולכן הִתְנַכְּלוליהודים שחיו באיראן.
בחודש מרץ 1950 ממשלת איראן החליטה להכיר במדינת ישראל הכרה דה-פקטו. היחסים בין איראן לבין ישראל התחזקו.
בין השנים 1954-1951 התבצעה עלייה גדולה של יהודי איראן לישראל. העלייה נקראה בשם "מבצע כורש".
בשנת 1979 עם ירידת שושלת פהלוי ועליית הרפובליקה האסלאמית באיראן, משפחות רבות עזבו את איראן ועלו לישראל.
גם אני עליתי מאיראן עם משפחתי, כאשר הייתי ילדה קטנה. היום אני מורה באולפן אבא חושי בחיפה.
אולי לא תאמינו, אבל זה באמת קרה! אתם יכולים לשאול את התלמידים או את אורי גלר.
אני מורה באולפן עציון כרמל בחיפה. באחד השיעורים לימדתי טקסט על אורי גלר. הטקסט מספר על הכוחות העל- טבעיים של גלר ועל איך מכופפים סכו"ם (כולל הוראות איך לכופף בעצמכם!), לכן הבאתי לכיתה מזלגות.
לפני שקראנו את הטקסט בכיתה, לימדתי את המילים החדשות וכדי שהתלמידים ייכנסו לאווירה, צפינו ב'יוטיוב' בקטע של גלר משנת 1976, שבו הוא מכופף כפית. תוך כדי הצפייה, באופן ספונטני, לקחתי מזלג וכל מה שגלר אמר ועשה – עשיתי גם אני. כאשר צעקתי על המזלג: "תתכופף!", הוא התכופף!!!
לא האמנתי למראה עיניי, לכן צעקתי שוב: "תתכופף!", והמזלג שוב התכופף.
התלמידים ואני היינו בשוק! לא האמנו שזה קרה.
באותו היום שלחתי מכתב בדוא"ל לאורי גלר. גלר חזר אליי ודיברנו בטלפון. הוא היה נעים ואדיב, ואפילו הזמין אותנו לראות את ההופעה שלו. ביום ההופעה התלמידים התרגשו מאוד ואמרו: "זאת הפעם הראשונה שלנו בתיאטרון בישראל".
אחרי ההופעה גלר נפגש איתנו. הראיתי לו את המזלג שכופפתי בכיתה, הוא חייך, לקח את המזלג והמשיך לכופף אותו.
למחרת כתבנו לגלר מכתב תודה. הוא באמת אדם נדיב ומיוחד.
התלמידים לא ישכחו לעולם את גלר, את השיעור הזה (וגם לא את הפועל 'לכופף').
ואני? אני ממשיכה לכופף מזלגות. הבעל שלי אומר, שתמיד הוא ידע שאני מכשפה…
אורי גלר (בחולצה אדומה) עם מאיה (לימינו) והתלמידים
"רק היום", "אחד פלוס אחד", "רק בשקל"- צעקו המוכרים, תלמידי האולפן, בשוק "קח-תן" שהתקיים באולפן עציון כרמל בחיפה לפני פורים.
התלמידים באולפן למדו אוצר מילים ומשפטים שבהם משתמשים בקניות. לסיכום הנושא ארגן האולפן שוק שבו התלמידים "מכרו" פריטים רבים לפי קטגוריות שונות: בגדים, משחקים וספרים, קוסמטיקה, כלי בית, מתנות ותכשיטים. היו גם דוכנים של ציור פורטרטים, הכנת אוריגמי ו"מגדת עתידות".
כל תלמיד קיבל "שטרות" של כסף ו"שיקים". השיחות בשוק התנהלו רק בעברית.
אחרי הקניות נהנו התלמידים מישיבה ב"בית-קפה" וממוזיקה שניגנו ושרו חבריהם. בבית הקפה "מכרו" התלמידים קפה, תה, עוגות ועוגיות, פופקורן, סלט פירות שהכינו בעצמם ומיץ תפוזים סחוט וטרי, שסחטו במקום.
התלמידים נהנו מאוד מאווירת השוק. הנה דברים שאמרו שניים מהם:
דניאל מארצות-הברית: "השוק היה ממש כיף. הייתה לי הזדמנות לדבר בעברית עם אנשים שאני לא מכירה. אני קניתי מסכה, סוודר, ספר וציירת ציירה את הפורטרט שלי".
אנדריי מרוסיה : "השוק היה רעיון טוב, מפני שהיו שם הרבה דברים שאנחנו צריכים עכשיו לחיים שלנו, כי אנחנו עולים חדשים ואין לנו הרבה כסף. קניתי שתי צלחות, נרות ודיסקים. כשקניתי, שאלתי: 'אולי יש מבצעים או הנחות לעולים חדשים? יש לי תעודת עולה".
באולפן נהריה התקיימה פעילות מיוחדת בט"ו בשבט. הלומדים קיבלו דף ובו תמונת רקע של עץ המשאלות ושלושה היגדים שונים של הבעת משאלה: אני מקווה ש…, הלואי ש.., אני רוצה.. .
התלמידים כתבו את משאלותיהם ואחר כך יצאו כולם לחצר האולפן תלו את הפתקים וקישטו את אחד העצים.
נערכה פעילות משותפת סביב העץ במוזיקה, בריקוד ובמשחקי מילים בנושא ט"ו בשבט.
הלומדים החזיקו ידיים זה עם זה והרגישו שייכים, שמחים ומקווים ….בעברית.
כמיטב המסורת התקיימה באולפן עציון-כרמל גם בסמסטר הזה ארוחת בוקר בין לאומית. כל תלמיד הביא את המאכלים המסורתיים מארץ המוצא שלו. כל כיתה ערכה שולחן ארוך וכל התלמידים ישבו ואכלו יחד, לא לפני שתיארו בעברית את המאכלים שהביאו (מבושל, מטוגן, מתוק, מלוח…) וסיפרו עליהם. גם המורות השתתפו בחגיגה והביאו מאכלים מסורתיים מהעֵדוֹת שלהן, ולא שכחו להביא גם כדורי פלאפל וטחינה.
בזכות מזג האוויר הנעים, אחת הכיתות ערכה את הארוחה במרפסת האולפן, בקומה השישית, הפונה לנָמל, וכך הכיתה נהנתה לא רק מהאוכל הטעים אלא גם מהנוף ומאוויר הים.
התלמידים אכלו, שרו, שיחקו ובירכו זה את זה בברכת "בתיאבון" ו"לחיים" בכל השפות. היה זה יום שמח וטעים.
לכבוד חג הסִיגְד אולפן רעננה הִזמין לִפגישה עם הלומדים את מר דוד מהרט – חבר בוועדת הַהִיגוּי של בני העדה האתיופית, שעלה לישראל מאתיופיה כאשר היה בן 18.
מהרט סיפר ללומדים בלִיווּי תמונות על היהודים מאתיופיה ועל החלום שלהם לעלות לארץ ישראל ולירושלים. הוא תיאר את הקְשיים הרבים שהיו ליהודים כאשר רצו לעלות לארץ וסיפר את הסיפור האישי הֶעָצוּב של משפחתו: שלושה מֵאֶחָיו נֶעֶלְמו כאשר המשפחה הִמתִינה לעלייה לארץ. עד היום המשפחה אינה יודעת מה עָלָה בְּגוֹרָלָם של שלושת אחיו. עד היום הם מרגישים צַעַר רב על כך וכשיש שִׂמחה במשפחתָם היא אף פעם לא שִׂמחה שְלֵמה.
מהרט סיים את סיפורו בנִימָה אופטימית ואמר שכמו שהרצל חלם להקים מדינה והחלום שלו הָפַך לִמציאות, כך גם כל היהודים בעולם צריכים לחלום לעלות לארץ ישראל ולהצליח והחלום שלהם יַהֲפוֹך לִמציאות.
"ליהודים אין בְּרֵירה אחרת אֶלָא לעלות לארץ מפני שישראל היא הבית שלנו" – אמר.
התלמידים הִתרגשו לשמוע את דבריו.
פטריסיה גילבן מברזיל כתבה לו לאחר ההרצאה:
אני נִפְעֶמֶת מהסיפור של העלייה שלך וזו תהיה הַהַשְרָאָה שלי. עליתי לישראל מברזיל כי פה זה הבית שלנו והבעיות הקטנות שלי הן חלק מהסיפור החדש שלי כאן. תודה שנתת לי הִזדמנות להקשיב לך.
אודרֶה סבג מצרפת כתבה לו:
בִּזכוּתְך, דוד, אני רוצה ללמוד יותר על ההיסטוריה של היהודים האתיופים. הסיפור שלך הִשפִּיע עליי ונותן לי כוח להצליח בְתַהֲלִיך הָעֲלִייָה שלי.
בתמונה: דוד מהרט עם הלומדים באולפן רעננה. הצילום: אושרה שרביט, אולפן רעננה
