Browsing Category

באולפן

יהודים מבחירה

יהודים מבחירה

יהודים מבחירה

יוחנן ושירה שקד התאהבו ביהדות ובישראל

מה גורם לשני אנשים צעירים ומוכשרים, שיש להם חיים נוחים בארצות רחוקות ויפות, לעזוב הכול, להחליט שהם רוצים להיות יהודים ולעלות לישראל?

אם תשאלו את יוחנן ושירה שקד תגלו שאת התשובה אפשר לחלק לשניים: החלק הראשון – אימא. והחלק השני – עוד משהו שקשה להסביר…

יוחנן מדרום אפריקה

יוחנן אברהם שקד נולד בעיר פוֹצ'יפְסְטרוּם שבדרום אפריקה לפני שלושים ושבע שנים למשפחה נוצרית.  מאז שהיה ילד קטן ראה את אימא שלו קוראת בתנ"ך ומדברת על ישראל. בגלל האהבה שלה לתנ"ך, היא התחילה לחגוג את החגים היהודיים, לשמור שבת ולאכול כשר. "אנחנו מאמינים באלוהים ובתורה, וכתוב שכך צריך להתנהג, אז למה אנחנו לא מתנהגים כך?" היא שאלה את מי שלא הבין.

האהבה והאמונה של האם שרה עברו גם לבן שלה, יוחנן. בשנת 2004 הגיעה שרה לביקור בישראל, וחזרה לדרום אפריקה עם אהבה גדולה יותר לתרבות היהודית ולאנשים בארץ. לא פלא שיוחנן, ששמע את הסיפורים, החליט לנסוע לישראל. בשנת 2007 הגיע ארצה כמתנדב ועבד בירושלים. הוא עוד לא ידע שהנסיעה הזאת תשנה את חייו.

שירה מצרפת

שירה נולדה בשטרסבורג שבצרפת למשפחה נוצרית פרוטסטנטית לפני שלושים וארבע שנה. גם אצלה הקשר ליהדות התחיל דרך אימה, שהתעניינה בכל מה שקשור לנושא. חברים יהודיים של המשפחה עלו ארצה, ואחרי כמה חודשים חזרו לצרפת. עד שמצאו לעצמם בית חדש, הם גרו אצל ההורים של שירה. המנהגים של המשפחה היהודית והסיפורים שלהם על ישראל רק חיזקו את האהבה של שירה ושל אימא שלה ליהדות. האם החליטה שמפסיקים לאכול חזיר, קבעה מזוזה בכניסה לבית והמשיכה ללמוד על המנהגים היהודיים.

שירה נרשמה ללימודי תרגום באוניברסיטה, ואחד הקורסים שלקחה היה עברית. את הסטאז' החליטה לעשות בישראל. כך הגיעה לירושלים. כעבור שנה חזרה לצרפת, אבל משהו כבר השתנה בה. עברו שנתיים של לימודים לתואר שני, וב־2007 שירה חזרה לירושלים. ונחשו את מי פגשה?

הצעת נישואין בירושלים

שירה ויוחנן נפגשו בירושלים. הקשר ביניהם היה טבעי – שניהם נוצרים, שנמשכים ליהדות ולישראל, שאוהבים את החיים כאן, שמרגישים שמשהו חסר להם, ושהתשובה נמצאת בעם היהודי. הם התחתנו בצרפת, חזרו ארצה וחשבו להתגייר, אבל בינתיים התברר ששירה בהריון והזוג החליט לעבור לדרום אפריקה. שבע שנים הם חיו שם. שירה עבדה כמתרגמת, יוחנן כגרפיקאי, ויחד הם גידלו את שלושת הבנים שהביאו לעולם – אריאל, ידידיה וישי. לא רק השמות שבחרו לילדים שלהם מלמדים על הקשר שלהם ליהדות, גם החיים שבחרו לחיות. אבל זה היה קשה. אין קהילה יהודית, אין סביבה תומכת, אנשים לא מבינים למה הזוג המוזר הזה לא אוכל כל מיני דברים, לא רוצה לנסוע בשבת וכו'.

הגיע הזמן להחליט האם להישאר בדרום אפריקה ולחיות כמו אנשים 'נורמלים', או ללכת אחרי ההרגשה שנמצאת עמוק בבטן ובלב ולעשות צעד גדול בכיוון היהדות.

הם בחרו באופציה השנייה.

עולים ומתגיירים

המשפחה עלתה ארצה והחלה תהליך גיור שארך שנה וחצי והסתיים בהצלחה. במקביל מצאו לעצמם בית ביישוב קרני שומרון, הילדים השתלבו במערכת החינוך ויוחנן החל ללמוד עברית באולפן במרכז הקליטה ברעננה. היום, אחרי שהגיור הסתיים, וגם האולפן עוד מעט נגמר, הם מבינים ש'החיים האמיתיים' מתחילים: צריך למצוא עבודה, לפרנס ולהמשיך לגדל את המשפחה.

ישראלים אוהבים לשאול שאלות ולא מתביישים לעשות את זה. הסיפור של יוחנן ושירה מיוחד ואנשים רוצים לדעת "למה" – למה עליתם ארצה? למה רציתם להפוך ליהודים? בשביל מה אתם צריכים את זה?

"אנשים מתחילים לשאול שאלות בכל מקום", צוחקת שירה. "אני זוכרת את עצמי עושה קניות במכולת בקרני שומרון, ואנשים שואלים 'איך זה קרה' ו'מה פתאום' ו'בשביל מה'. כמה פעמים עמדתי בתור לשלם, וחשבתי לעצמי, 'בבקשה, אני רק רוצה לקנות משהו וללכת, לא לספר עכשיו את כל סיפור החיים שלי'. משכנו הרבה תשומת לב".

ובכל זאת, יש לכם הסבר למשיכה שלכם ליהדות?

שירה: "פעם שמעתי שבמעמד הר סיני השתתפו הנשמות של כל היהודים, אלה שהיו בעבר ואלה שיהיו בעתיד. לפעמים נדמה לי שזה בדיוק הסיפור שלי, אני מרגישה כאילו הנשמה שלי הייתה שם, בהר סיני. באף מקום בעולם לא הרגשתי בבית. הייתי בארצות הברית, בגרמניה, בספרד, בדרום אפריקה וכמובן בצרפת. לא הרגשתי כלום. ובפעם הראשונה שבאתי לישראל, ברגע שירדתי מהמטוס, התרגשתי, כל השערות שלי סָמְרוּ (עמדו), הרגשתי כאילו התעוררתי משֵינה עמוקה".

איך המשפחה והילדים הֵגיבו לעלייה ולגיור?

שירה: "הילדים שלנו השתלבו והם כמעט ישראלים. בדרום אפריקה הם ידעו ששומרים שבת, שאוכלים כשר, אבל שכל הסביבה שלנו לא מתנהגת ככה. כשהגענו ארצה הם שמחו שכולם כאן כמונו, ובעיקר שאפשר לאכול נקניקיות וממתקים כי הכול כשר. לקח זמן, אבל לבסוף הם גם התאהבו בחומוס, וזה באמת אומר שהם הפכו לישראלים…

"אימא שלי התגיירה עוד לפנינו ועלתה לארץ, ואיתה גם אחי הצעיר, שמשרת היום בצבא ההגנה לישראל. אז טוב לנו שיש כאן משפחה".

יוחנן: "ההורים והאחים שלי גרים היום ביוהנסבורג, הם מקבלים את השינוי שעשינו בחיים ואני מקווה שיגיעו בקרוב לבקר אותנו".

באיזו שפה אתם מדברים בבית?

שירה: "יוחנן ואני מדברים באנגלית. הילדים מדברים ביניהם עברית או אפריקנס. אנחנו מדברים אתם אנגלית. בדרום אפריקה דיברתי איתם גם צרפתית, אבל בארץ הבנתי שכל כך הרבה שפות זה יותר מידי שפות והפסקתי לדבר איתם צרפתית".

יוחנן: "אני רוצה לדבר עברית עם הילדים שלי, אבל אין להם סבלנות. הם מדברים מצוין, ואין להם כוח לאבא שלהם, שעושה טעויות ומדבר לאט".

מה קשה בישראל?

שניהם: "למצוא עבודה, לדבר עברית ולהסתדר בעברית עם כל החשבונות שמקבלים בדואר, עם ביטוח לאומי, משרד הפנים וכו'. הכול כתוב בעברית וקשה לנו להבין".

שירה מוסיפה: "לפעמים גם התרבות קשה לנו. לישראלים אין סבלנות, הם צועקים עליך ואתה לא יודע למה. מצד שני יש כאן תמיכה שלא רואים במקום אחר, אנשים עוזרים לך מכל הלב. בקרני שומרון יש קהילה מעורבת של חילונים ודתיים, וכולם נחמדים ומוכנים לעזור".

שם המשפחה העברי שלכם הוא שקד, איך בחרתם אותו?

יוחנן: "השם הקודם שלי היה סקטל, שם דרום אפריקאי שפירושו קַשָת, האדם שיורה חִצִים מהקשת. כשהצעתי לשירה נישואין היינו ברחבת הכותל, ועמדה שם מנורה ועליה קישוט של פרחים מעץ השָקֵד. זה מצא חן בעיניי. חשבתי שאני רוצה להיות כמו עץ ששתלו אותו בארץ ישראל, ויש לו גם שורשים וגם פירות".

בהצלחה!

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

עלו לפני חודש וכבר מרגישים בבית

לפני חודש הגיעה לאולפן רעננה קבוצת עולים חדשים מהודו. נפגשנו לשיחה עם שישה מהם – שישה אנשים צעירים, משכילים, מקסימים, אופטימיים, שהחליטו לעזוב מקום מוכר, משפחה, חברים ועבודה טובה, ולעלות לישראל.

הַכִּירו את סיגלית יצחק, דיין הווסקר ("ההורים שלי רצו לקרוא לי בשם שקשור לצדק, ודיין זה שופט"), האחיות ליאורה, ליזה וסליטה דיסוזה (ליזה וסליטה תאומות) וישראל מוזס (אבא שלו הוא המוהל של הקהילה, ואת כל הבריתות הוא עושה בבהתנדבות). כולם בני עשרים ועוד קצת וכולם עלו ארצה בסוף פברואר 2019 ולומדים עכשיו באולפן רעננה.

השיחה התנהלה באנגלית עם פה ושם מילים בעברית: מצוין! סבלנות! יופי!…

שלוש האחיות

 

מה גרם לכם לעלות ארצה?

סיגלית מסבירה: "כל יהודי רוצה להגיע לישראל כי לכאן הוא מרגיש שייך, זאת המולדת שלנו. רצינו לחיות בסביבה יהודית. אף על פי שלא נולדנו פה ולא גדלנו פה ואנחנו לא יודעים עברית, אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו".

כולם מסכימים ומספרים על החג הראשון שלהם בישראל, חג הפורים. מדינה שלמה חוגגת חג, שעד עכשיו, בהודו, הם היו רגילים לחגוג לבד, רק עם הקהילה הקטנה שלהם. "כל כך נהנינו לחגוג עם כולם, לצאת לרחוב ולראות שזה חג יהודי והוא של כולם". עכשיו כבר מתחילים להרגיש את ההכנות לפסח, וגם את זה הם אוהבים והם מחכים בשמחה לחג החרות הראשון שלהם בישראל. הם מקווים לחגוג את ליל הסדר עם משפחות ישראליות.

מהי המשמעות של להיות יהודים בהודו?

כ-3,000 יהודים חיים בעיר מומבאי שבהודו. לקהילה היהודית בעיר יש מרכז שבו נפגשים בחגים, מפעילים גן ילדים בימי ראשון, מוציאים ילדים למחנות וטיולים ומלמדים עברית. המבוגרים וגם הצעירים מנסים לשמור על התרבות היהודית ועל המנהגים היהודיים, אבל זה לא קל. יש נישואי תערובת ויש כמובן הבדלים גדולים בתרבות בינם לבין התושבים האחרים בהודו. "ההבדל הכי גדול הוא שאנחנו מאמינים באל אחד, ואת האל הזה לא רואים. ההינדואיזם בדיוק הפוך, יש הרבה אלים ולכל אל יש פסל. חוץ מזה אנחנו שומרים על שבת ועל כשרות וחוגגים את החגים, ואלה דברים שמבדילים אותנו מהחברים הלא יהודים שלנו. אם הם יוצאים לבלות בערב שבת, אנחנו לא יכולים לבוא אתם. אנחנו גם לא יכולים לאכול אתם". באותה נשימה חשוב להם להדגיש שאף פעם לא הרגישו אנטישמיות בהודו. "זאת מדינה בטוחה וחופשית ליהודים", הם אומרים.

כל השישה למדו באוניברסיטת מומבאי וגם התחילו קריירה במקצוע שלהם: מינהל עסקים, מסחר, יחסי ציבור, תקשורת, סוציולוגיה. התאומות לימדו יוגה. הם ידעו שאחרי שיסיימו תואר באוניברסיטה יהיה קל יותר להורים שלהם לקבל את העובדה שהם החליטו לעלות לישראל ולהתחיל כאן חיים חדשים. הקשר עם המשפחה שנשארה בהודו הוא יומיומי, בזכות הטלפון הסלולרי. לחלק מהם יש משפחה בישראל.

ביקרתם בישראל לפני שהחלטתם לעלות?

זאת לא הפעם הראשונה שלהם בישראל, הם כבר הגיעו לכאן במסגרת התוכנית תגלית ונהנו מאוד. גם מהחיים באולפן ובמרכז הקליטה הם נהנים, אבל יודעים שזאת לא המציאות האמיתית. "כשאני מספר לחברים שלי בהודו שמדינת ישראל נותנת לי מקום לגור ודואגת שאלמד עברית ואני לא צריך לשלם בשביל זה, הם לא מאמינים לי", צוחק ישראל. כל השאר מסכימים אתו, "מדינת ישראל עושה הרבה למען העולים ואנחנו מעריכים את זה".

הם שמעו שלא תמיד קל להסתדר עם ישראלים, אבל עד עכשיו פגשו רק אנשים נחמדים, שרוצים לעזור להם. האוכל הישראלי מוצא חן בעיניהם, במיוחד הפלאפל, השווארמה והחומוס. "ואם רוצים אוכל הודי, גם זה לא חסר כאן" צוחק דיין. והעיקר, אומרים כולם, שאפשר למצוא כאן אוכל כשר בכל מקום.

ומה הכי קשה עד עכשיו?

העברית כמובן! "לי הכי קשה להבין מה זכר ומה נקבה", אומרת סיגלית. "למה הטלפון שלי הוא זכר דווקא?"

שאלה קשה, שאין לנו תשובה עליה…

הם יודעים שהאולפן הוא כמו חממה והכנה ל'חיים האמיתיים' וכי העברית היא מפתח לקליטה טובה. הם מעריצים את המורה שלהם באולפן ואוהבים את חבריהם לכיתה. ב'חיים האמיתיים' הם מצפים למצוא עבודה מתאימה ומעניינת ולהקים משפחה ישראלית.

לסיום, ביקשנו שכל אחד יאמר משפט אחד בעברית. הם צוחקים ואז אומרים:

סיגלית: "אני סיגלית יצחק".

דיין: "אני עולה חדש".

ישראל: "אני יודע קצת עברית".

ליזה: "אני מהודו".

ליאורה: "אני גרה ברעננה".

סליטה: "אני לומדת עברית באולפן".

ואנחנו אומרות להם לסיום: תזכרו שכל הישראלים היו פעם עולים חדשים, או שהם בנים ונכדים של עולים חדשים. ואנחנו בטוחות שתצליחו!

בתמונה למעלה, מימין לשמאל: דיין, סיגלית, שלוש האחיות, יצחק

נפגשו: איילה פרלמוטר וציפי מזר

כתבה: איילה פרלמוטר

 

ליל סדר ישראלי

כתבה: ציפי מזר

כשטלפנתי לסיגלית כדי לבשר לה שהריאיון איתה ועם חבריה התפרסם בחדשון, שאלתי אותה את השאלה הכי ישראלית שיש בימים אלה: 'איפה תהיי בליל הסדר?'. הבנתי מתשובתה שישראל והיא עדיין אינם יודעים…

בשמחה רבה הצעתי לה להתארח יחד איתנו בביתה של המחותנת שלנו. ידעתי שהמחותנת תפתח את לבה וביתה בשמחה לכל אחד, ולעולים במיוחד. מתוך נימוס טלפנתי למחותנת והיא כמובן אמרה מיד: 'תזמיני, בשמחה!'.

אספנו את סיגלית ויצחק ממרכז הקליטה ויצאנו לכיוון ראשון לציון. "אתם רואים" אמרתי להם בדרך, "בכל המכוניות שאנחנו רואים עכשיו בכביש יש אנשים שנוסעים לחגוג את ליל הסדר עם משפחותיהם וילדים שמקווים לגנוב את האפיקומן. כולם לבושים בבגדים חגיגיים. במכוניות רבות יש סירים ותבניות מלאים בכל טוב מצרים ומתנות…"

הסבנו לליל הסדר, שלושה דורות של קיבוץ של גלויות ישראלי: ילידי עיראק ורומניה; ילידי הארץ שהוריהם עלו מעיראק, מרומניה ומפולין; בני משפחה ישראלים המתגוררים בעמק הסיליקון, חייל בחיל הים, חיילת בחיל האוויר, סטודנטית בטכניון, סטודנטית במרכז הבין תחומי בהרצליה, סטודנטית לרפואה בהונגריה ושני עולים טריים מהודו.

כשראו העולים את שולחן ליל הסדר, הם היו בהלם: "שולחן כזה רואים בהודו רק בליל סדר מאורגן בקהילה ולא בבית פרטי!" אמר ישראל. מיד צילמו את השולחן ושלחו להוריהם.

קראנו בהגדה בקול לפי סדר הישיבה: מהסבתות שלא נולדו בארץ ועד הקטן שבילדים הלומד בכיתה אל"ף.

וכשהגיע תורו של ישראל, שאלנו בזהירות אם ירצה לקרוא, והוא לא היסס. להיפך!

כשהתחיל לקרוא בקול רם, נעצרה הנשימה של כל המסובים מרוב התרגשות וציפייה…

ישראל קרא שני קטעים קריאה מדויקת ושוטפת כמו מי שמכיר היטב את ההגדה ואת כל סימני הכתיב והניקוד בעברית. אומר לכם בסוד: הוא קרא מדויק יותר מרבים מילידי הארץ שסיימו כאן בית ספר תיכון… 

כשסיים לקרוא פרצו כולם במחיאות כפיים!

זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בליל הסדר שלנו, בליל הסדר שלי. הבנו כולנו מה המשמעות של להיות יהודי בכל מקום בעולם, מהו כוחו של החינוך היהודי בתפוצות. מה כוחה של מסורת העוברת מדור לדור. מהו קיבוץ גלויות.

ליל הסדר עם עולים החוגגים את יציאת מצרים שלהם ומסבים לשולחן הסדר של משפחה בישראל – המשפחה המורחבת שלי – לראשונה בישראל, היה בשבילי, בשביל בני המשפחה שלי ובשביל סיגלית וישראל  – אירוע שלא יישכח.

חג שמח!

 

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

צוחקים בעברית

לומדים ומורים רבים אוהבים את המדור "תִשְמְעו בדיחה" בחדשון.

הנה סרטונים ששלחו לחדשון המורות ענת מילדר ומאיה שמש מאולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

בסרטונים נראים התלמידים שלהן ממחיזים בדיחות מהחדשון.

אין מה לומר: הומור יפה לבריאות וגם ללימוד שפה.

 

 תלמיד מצטיין

 

לצפייה הקישו על התמונה

 

שיעור חשבון

לצפייה הקישו על התמונה

 

פגישה חשובה

לצפייה הקישו על התמונה

תודות:

תודה לכל תלמידי כיתה 7 מחזור 18 (אפריל עד ספטמבר 2018) על העזרה ובמיוחד לצלמים ולתלמידים המשחקים בסרטונים: ארנסט גלייבסקי, עלי טל, שחראנה לורנץ, אליזה שוורצמן, מיכאל שטיין, מרק לבני וחנה סורקינה; לעורך: גיל מילדר, למורות: ענת מילדר ומאיה שמש ולאפרת פירסקי פיקרביץ' מנהלת אולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

אהבה באולפן

אהבה באולפן
יעל וגאבור

אהבה באולפן

כשגאבור ויעל נפגשו בישראל

הוא הגיע מקנדה, היא מארגנטינה, הם למדו עברית יחד באולפן רעננה ו… בעוד חודשיים מתחתנים!

בסיפור הזה יש גם ציונות וגם עלייה וגם לימודי עברית וגם אהבה. מרגש. נכון?

גאבור קולטאי ויעל ברמן עלו ארצה לפני כשנתיים. כל אחד מהם עזב חיים נוחים, עיר יפה, משפחה והגשים חלום שליווה אותו כבר שנים: לעלות לישראל. העובדה שכאן גם מצאו זה את זו, הופכת את החלום הזה לטוב עוד יותר.

טורונטו

גאבור, כפי שהשם שלו מרמז, נולד בהונגריה. דור הסבים במשפחה שלו עבר את השואה וסבל במחנות ריכוז ובמחנות עבודה. אחרי המלחמה חזרו לבודפשט ושיקמו את חייהם.

הוריו של גאבור היגרו עם שני ילדיהם לקנדה בשנות השמונים. הוא היה בן 6 והתאקלם במהירות בבית הספר היהודי בטורונטו. שם גם נדבק ב"חידק הציוני" ובגיל 18 הגיע ארצה בפעם הראשונה בחייו. "הרגשתי שזה הבית שלי ורציתי לעלות", הוא מספר, אבל תוך כדי הכנות חלתה אמו בסרטן והעלייה נדחתה. בינתיים קרו החיים: זוגיות וחתונה ועבודה כאיש נדל"ן מצליח. אבל מדי שנה הגיע לביקור בישראל, והרצון לעלות לא נעלם.

לפני כמה שנים, כשהוא כבר גרוש ללא ילדים, חלתה סבתו והוא נסע להונגריה לבקר אותה. "ישבנו לילה אחד ודיברנו על הכול. היא סיפרה לי כל מה שעבר עליה בשואה ועל החיים שלה בכלל, ושאלה אותי על החיים שלי. אמרתי לה שאני לא מרוצה, לא טוב לי, מרגיש תקוע. היא עזרה לי להבין שמה שאני רוצה באמת הוא לעלות לישראל, וגם נתנה לי את האומץ לקום ולעשות את זה".

חצי שנה אחר כך הגיע לישראל כעולה חדש, שמדבר מעט עברית במבטא קנדי. יחד אתו הגיעה לילי – ג'ינג'ית מתולתלת, ארוכת רגליים ויפיפייה, מלאת שמחת חיים ואהבה לאנשים. בקיצור: כלבת "פודל ענק", שאי אפשר לא לעצור לידה, להתפעל ממנה וללטף אותה.

אחרי שלמד עברית במרכז הבין תחומי בהרצליה, הגיע גאבור לאולפן רעננה.

בואנוס איירס

יעל ברמן נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה. היא גדלה בבית יהודי חם והוריה הקפידו לחגוג את החגים היהודיים, לשמור על קשר עם קרובי המשפחה הרבים שחיים בישראל ולעקוב אחרי הנעשה בה. אמה של יעל הייתה מורה לשירה בבית ספר יהודי ויעל למדה במוסדות יהודיים מהגן ועד סוף התיכון. בהמשך הפכה למורה לספרדית ולימדה סטודנטים זרים באוניברסיטה בבואנוס איירס.

בפעם הראשונה הגיעה יעל לישראל במסגרת 'תגלית'. השנה הייתה 2003 וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. "עוד קודם ידעתי שאני רוצה לעזוב את ארגנטינה, אבל לא חשבתי על ישראל, זאת לא הייתה אופציה. כשהגעתי ארצה במסגרת 'תגלית' הבנתי שכאן אני רוצה לחיות. הייתי כאן חודשיים, הכרתי את בני המשפחה וחזרתי לארגנטינה בידיעה שאני רוצה לעלות ארצה".

בשנת 2006 הגיעה לביקור נוסף וכעבור עשר שנים סוף סוף הגשימה את החלום. "רציתי לגור בחיפה, שמאוד מצאה חן בעיניי, אבל כל המשפחה חיה באזור השרון, ובן דוד של אבא שלי גר ליד מרכז הקליטה ברעננה. לכן הגעתי לבסוף לשם".

רעננה

הם למדו באותה כיתה, ואף אחד מהם לא תכנן שמהלימודים הללו תצא חתונה. גאבור מספר בחיוך שקבע לעצמו שלושה חוקים בקשר למציאת בת זוג בארץ: "בלי ג'ינג'יות, כי הקשרים הקודמים שלי היו עם ג'ינג'יות ולא הצליחו; רק עם ישראלית, כי אני רוצה לשנות את החיים שלי; ובטח לא להפוך לקלישאה ולהיות עם מישהי שלומדת אתי באולפן".

החוקים הללו עמדו למבחן כבר ביום הראשון באולפן, כשגאבור הבחין ב"ג'ינג'ית יפה שמיד מצאה חן בעיניי, אבל חשבתי שהיא בטח בת עשרים וחמש ותחשוב שאני מבוגר ממנה". בהמשך יתברר לו שהיא מבוגרת יותר ואולי יש סיכוי.

יעל שומעת את הדברים וצוחקת. היא מציינת שהקשר הרומנטי ביניהם החל רק אחרי שהסתיימו הלימודים באולפן. "דיברנו הרבה והפכנו לחברים טובים, היו לנו הרבה חברים משותפים שהמשיכו לשמור על קשר גם אחרי האולפן, אבל לא היינו זוג".

הקשר נשמר גם כשגאבור נסע לקנדה, ללוות את אחיו שחלה בסרטן. כשהאח נפטר הוא שב ארצה ויעל הייתה שם כדי לנחם ולחזק. "אז הבנתי שיש כאן משהו אחר, והחברוּת בינינו צמחה והפכה לאהבה. יעל לא ענתה על שום קריטריון שקבעתי לעצמי, ובכל זאת התאהבתי בה. זה הוכיח לי שהקשר בינינו עמוק ואמיתי".

שניהם מתארים את התקופה באולפן במלים חמות. ושניהם מדברים עברית מצוינת. "כשהחלטתי לעלות ארצה התחלתי לצפות בסרטוני יוטיוב בעברית", מספרת יעל, "אבל לא דיברתי, רק הקשבתי. באולפן הכניסו אותי לכיתה ג' ונבהלתי. לא הבנתי כלום, אבל החלטתי שאם אני רוצה לדבר עברית מהר, אני נשארת בכיתה. למדתי המון ונהניתי מאוד".

האולפן, כך הם אומרים, הוא הרבה יותר מקורס ללימוד עברית. המורות עושות הכול כדי לעזור לעולים להתרגל לחיים בארץ ולהכיר את המנטליות הישראלית. החברים לכיתה הופכים לחברים לחיים, ויש תחושה שבמשך כמה חודשים לא צריך לדאוג לפרנסה ואפשר רק ללמוד ולהתרגל לאט לאט לחיים החדשים. "כמו מחנה קיץ", מסכימים שניהם.

קנדה נחשבת לאחת המדינות הנוחות והטובות בעולם. איך עוזבים מקום כזה?

גאבור: "בקנדה, אם אין לך משפחה ואין לך חיבור למקום ולאנשים, הבדידות היא עצומה. בעיקר בחורף שהוא גם ארוך מאוד וגם קשה מאוד. הרגשתי לבד כל החיים שלי, גם כשהייתי נשוי. לא התחברתי לקנדה מעולם. הרגשתי ציוני ואחרי הביקור אצל סבתא בהונגריה ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא".

ספר על ההבדלים בין החיים כאן לבין החיים בקנדה.

"ההבדלים עצומים. החיים כאן מאוד אינטנסיביים ולחוצים, המדינה קטנה וצפופה. קנדה ענקית והכול בה גדול. גרתי בבית פרטי נהדר של 250 מטר עם גינה גדולה, וזה לא משהו יוצא דופן. צריך להתרגל לחיים בבית שכור, קטן בהרבה, בתוך בניין דירות בעיר צפופה. מבחינת העבודה, אף על פי שקיבלתי רישיון תיווך ישראלי לא הצלחתי להיכנס לעולם הזה כי המנטליות כל כך שונה. אז אני משקיע בנדל"ן ביוון".

ואיך היו החיים בבואנוס איירס?

יעל: "בואנוס איירס עיר גדולה ויפה, אבל החיים בארגנטינה לא פשוטים. הסיפור עם החקירה של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית גרם לי להבין כמה אנטישמיות יש וידעתי שאני לא רוצה לחיות כך. גם מבחינה כלכלית לא חסרות בעיות".

חדרה

לא מזמן עברו מדירה קטנטונת ברמת גן, "חמישים מטר מרובע בלי מזגן", לדירה גדולה ויפה יותר בחדרה. ממרפסת הדירה רואים את הים, ובערב הם נהנים מהבְּריזה ומהנוף. הקיץ הישראלי, על החום והלחות שלו, עדיף בעיניהם על הקור הקנדי או החורף האירופאי.

"אנחנו מרגישים בתוך הרפתקה גדולה. יש לנו הרבה תוכניות, ובעיקר אנחנו מקווים להקים משפחה. הילדים שלנו ידברו עברית, אנגלית, ספרדית ואולי גם הונגרית".

היום יעל מלמדת ספרדית ומקווה להמשיך לעסוק במקצוע. גאבור, כאמור, עוסק בתחום הנדל"ן. הוא מקווה שהוריו יעלו ארצה בקרוב, היא מספרת שאביה נפטר ואמה כבר יצאה לפנסיה ומרגישה מבוגרת מכדי לעלות, אך הקשר עמה נשמר.

וכולם יגיעו כמובן לחתונה שתתקיים בנובמבר. מזל טוב!

 

הכלבה לילי על רקע הוורדים שקנה גאבור לכבוד האירוסין

 

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בעֵין המצלמה

עולים מְצַלְמִים

מוזיאון העם היהודי בבֵית התפוצות מקיים מדי שנה תַחֲרות צילומים בין-לאומית – עדשה יהודיתשבה מתבקשים המִשְתַתַפים לצלם תמונה בהַשְרָאַת הכּוֹתֶרֶת: "הקשר שלי לעם היהודי".

תלמידי אולפן רעננה במרכז הקליטה ביוזמת מחלקת הקליטה בעיריית רעננה התבקשו גם הם להשתתף בפרויקט המיוחד הזה. לפרויקט נִבְחֲרָה הכיתה של המורה נירה בורוכובסקי. את התלמידים לִיווָה מקרוב בהִתְנַדְבות הצלם המִקצועי דורון בכר.

בְּמִסְגֶרֶת הפרויקט ביקרו התלמידים במוזיאון "בית התפוצות", קיבלו הַדְרָכָה בצילום וצילמו תמונות בהשראת הנושא.

בשבוע שעבר התקיים באולפן אֵירוּעַ פתיחת תַעֲרוכה שבה 28 צילומים שנבחרו מעשרות צילומים שצילמו העולים. תלמידי האולפן סיירו בתערוכה ובחרו את שתי התמונות הטובות בעיניהם. הם כתבו את שמות התמונות שבחרו על פְּתָקִים והכניסו את הפתקים "לקלפי". בסוף היום נספרו הפתקים והנה התוֹצָאוֹת:

במקום הראשון נבחרה התמונה 'אני בוטח בך' של מרקוס הומסקי, תלמיד מברזיל;

 

אני בוטח בך

במקום השני זכו שני צילומים: 'על פי ה' ביד משה' של דניאל כהן, עולה מברזיל, ו'הכול בסדר טודו בום' של קרן צימרמן, אף היא עולה מברזיל.

על פי ה' ביד משה

 

הכול בסדר טודו בום

הנה דברים שכתב מרקוס צימרמן הזוכה במקום הראשון על התמונה שלו:

"אני רוצה להודות לכולם על הבחירה בצילום שלי. הקסם של הצילום הזה הוא בפשטות שלו. צילמתי אותו ביום העצמאות, על חוף הים. היינו על חוף הים ביום העצמאות של ישראל כשהמטס האווירי התחיל. הרגע שהונצח בתמונה מתאר את החיים בישראל. רגע אחד אתה בחוף הים, 'עושה חיים' ומבלה ורגע אחד אתה מתמודד עם מצב בלתי צפוי שמזכיר את הערנות המתמדת שלנו. מכיוון שהחיים מורכבים מהפתעות, מי יודע? אולי בעוד כמה שנים, הילד שלי שבתמונה יטיס את אחד המטוסים האלה, וילד עולה חדש אחר ימשיך לשחק בחול?

תְחי מדינת ישראל! תודה!"

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

תלמידֵי האולפנים יוצאים לחופשה – שִמרו עליהם!

מידי פעם מופיעים בכותרות בחדשון משפטים החוזרים על עצמם מידי יום.

לא קשה להבין מדוע אנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב ושוב: הסיבה הראשונה היא כי הם עוסקים בנושאים חשובים, חשובים מאוד: בְּטיחוּת, זְהירוּת, מים. והסיבה השנייה – כך לומדים שפה! קוראים ומאזינים ומדברים וחוזרים שוב ושוב ושוב.

מי שנכנס לכיתת אולפן בקיץ 2018 יכול לשמוע את הלומדים מְדַקְלְמִים את המשפטים האלה כשחיוך של סיפוק על פניהם.

ובעוד שנים, אחרי שיְסַייְמו את האולפן, לא נִתְפַּלֵא אם המשפטים האלה יִישָאֲרו אצלם בזיכרון כְּמַזְכֶּרֶת מִימֵי האולפן, ובכלל.

הנה סִרטונים ששלחה לנו אסתי אשר, סגנית מנהלת אולפן רעננה:

 

 

 

 

והכי חשוב:

אל תִשְכְּחוּ:

ישראל מִתייבשת. אין לנו מים לבזבז! חִסכו במים! חבל על כל טיפה!

הילדים בחופשה. שִמרו עליהם. בואו נעבור את הקיץ בשלום!

גם רופא, גם עולה וגם קצין

גם רופא, גם עולה וגם קצין
הצילום: ויקיפדיה

גם רופא, גם עולה וגם קצין

טקס סיום קורס קְצינֵי רְפואה עולים

במדור 'באולפן' בחדשון כבר כתבנו בעבר על חיים הבר, רופא צעיר, עולה ממנצ'סטר, תלמיד לשעבר באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל, ועל הקשר שלו ושל כיתתו באולפן לחדשון (קראו כאן: הפתעה למורה; עולים בשביל).

כשנפרדתי מחיים בתום הביקור שלי באולפן במעגן מיכאל, אמרתי לו שאשמח לבוא לטקס סיום קורס הקצינים שלו ולחתונתו…

את ההבטחה הראשונה חיים כבר קיים…ושלח לי הזמנה לטקס קבלת דרגות הקצונה שלו ושל עוד מספר לא קטן של רופאים עולים בצה"ל, שעלו מכל רחבי העולם, בהם רופאי שיניים רבים.

הגעתי לטקס ופגשתי את חיים, הפעם במדים. פגשתי לראשונה את בני משפחתו, שעלו ממנצ'סטר. שתי אחייניותיו צבריות. אביו, אחיו וגיסתו רופאים ואחותו אחות במקצועה. האם מורה למוזיקה וכל הילדים גם מנגנים… גם שניים מחבריו של חיים מהאולפן באו לפרגן לו. ביניהם ג'וש, המתגייס לצנחנים.

בטקס חשפו קצין הרפואה הראשי תא"ל ד"ר טריף בדר וקצינים בכירים בחיל הרפואה את דרגות הקצינים החדשים.

הקרפ"ר בירך את הרופאים המצטרפים לחיל הרפואה של צה"ל והודה להם על החלטתם לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל.

את דברין סיים תא"ל ד"ר טריף בדר בקטע מתוך 'שיר השיירה' של עלי מוהר:

בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

אי אפשר היה שלא להתרגש מקצין ורופא דרוזי המברך רופאים שעלו מכל קצווי תבל ומשרתים כרופאים בצבא ההגנה לישראל.

 

הייתה והתרגשה: ציפי מזר

 

בתמונה: סמל מפקדת קצין רפואה ראשי (ויקיפדיה)

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

70 הסיבות לאהוב את ישראל

לקראת יום העצמאות התקיימה באולפן בית ארדשתיין בחיפה פעילות מיוחדת לכבוד 70 שנה לישראל.

כשבוע לפני 'יום השיא' קיבלה כל כיתה שתי משימות: לעצב בול חדש לשנת ה-70 לישראל; לכתוב "70 סיבות לאהוב את ישראל".

ביום הפעילות – כל חדר כיתה באולפן שימש כתחנה לפעילות בנושא תרבות ישראל, ידיעת הארץ והיסטוריה. הפעילויות כללו התמצאות במפה אילמת של מדינת ישראל, פתרון כתב חידה שנושאו חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, בינגו, תפזורת, תשבץ קהוט, זיהוי תמונות, הרקדה (לצלילי השיר החדש שנכתב לשנת ה-70) ועוד.

התלמידים התכבדו בפלאפל  – ה'מאכל הלאומי'.

בסיום היום התכנסו כל תלמידי האולפן וצוות ההוראה באולם. נציגי הכיתות הציגו את הבול שעיצבו ונלמד הִמְנון האולפן.

"70 הסיבות לאהוב את ישראל" נאספו מכל הכיתות ועוצבו לקיר גראפיטי שנתלה באולפן.

בסיום היום אמרו התלמידים בהתרגשות כי הפעיליות והיצירה המשותפת העצימו את החוויה הישראלית שלהם.

 

הנה דוגמאות מתוך הדברים שכתבו הלומדים:

  • אני אוהבת בישראל את הים, השמש והחום.
  • ישראל בשבילי היא הבית שבו נשמתי נמצאת. ישראל היא ארץ האביב הנצחי. ישראל אוהבת אותי ואני אותה.
  • אני אוהבת את ישראל כי היא המדינה הכי יפה. כל האנשים שפגשתי פה טובים מאוד.
  • אני אוהבת את ישראל כי כאן פגשתי אדם אהוב.
  • ישראל היא ארץ לכול: עבור היהודים, עבור הנוצרים, עבור הערבים, לילדים, לנכים, לגימלאים, לכולם כולם כולם.
  • אני אוהב את ישראל ורוצה לגור בה כי יש בה היסטוריה מעניינת וחשובה.
  • אני אוהבת את הסולידריות של עם ישראל. זאת ארץ אבותיי.
  • מדינת ישראל בשבילי – תקווה לעתידם הטוב של ילדיי. מדינה של אפשרויות חדשות.
  • מדינת ישראל בשבילי – הזדמנויות חדשות, ביטחון, עתיד יותר טוב.
  • מדינת ישראל בשבילי – חברים חדשים, אנשים חדשים, חברותיים וחמים.
  • ישראל בשבילי היא חופש, ים, שמש, אנשים טובים, ארץ יפה, דמוקרטיה והרבה חגים יפים.

 

 

 

 

עולים בשביל

עולים בשביל

עולים בַּשְבִיל

רק בישראל

בשבוע שבו מרגישים באוויר ובנשמה את יום הזיכרון ויום העצמאות קיבלנו במערכת החדשון מכתב מרגש מחיים הבר, עולה חדש מבריטניה, רופא צעיר, עד לפני שלושה חודשים תלמיד בָּאולפן בקיבוץ מעגן מיכאל והיום חייל בצה"ל חניך בקורס לרופאים צבאיים. על חיים ועל הביקור בכיתתו באולפן כתבנו במדור זה. הנה הקישור.

הפעם חיים שלח לנו רשמי מסע שלו ושל חברו לכיתה באולפן ב'שביל ישראל'. הוא כתב כי ידידה ישראלית תיקנה את הדקדוק. אנחנו מביאים כאן את הדברים שכתב ככתבם וכלשונם. אנחנו התרגשנו.

 

שני חברים יצאו למסע

צפצוף הפלאפון שובר את הדממה באוהל ומסמל את הקץ של שינה עמוקה. לאחר כמה דקות ללא מילים החלפנו את ברכת הבוקר הקבועה שלנו…״קפה?“.

הוצאנו את הפינג׳אן והרתחנו מים בניסיון להתחמם. השעה 05:00 בבוקר ובחוץ שש מעלות – קפה לא היה מעולם רצוי יותר. אחרי שהתענגנו על קפה הבוקר שלנו אנחנו אוזרים אומץ לצאת מהאוהל לתוך החושך רגע לפני עלות השחר. יצאנו לָתור את חניון הקמפינג בסביבה, הסימן היחיד לציביליזציה. היו רק כמה אבנים מסודרות במעגל ששימשו עד לא מזמן להגנה על מדורה מהרוח. אנחנו אורזים את כל התיקים ומקפלים את האוהל. תוך שלושים דקות אנחנו עומדים עם כל הציוד על גבנו, מוכנים ללכת. שמנו ווילי נלסון – “ on the road again“ בפול ווליום ובכך השלמנו את טקס הבוקר שלנו. מטרת היום? אותו הדבר כמו בכל יום – הולכים לכיוון צפון.

 

אז למה עשינו את זה?

 

תוואי השביל (ויקיפדיה)

אם להיות כן, כששמענו על 'שביל ישראל' לראשונה, לא יכולנו להאמין שאנשים עושים אותו בפועל. מסע של 1100 ק"מ לאורך כל הארץ – דרך הרים, מדבריות ואפילו כמה מכתשים – ברגל? יש ודאי דרכים יותר טובות לבלות שישה שבועות. אבל ככל שחלף הזמן וככל ששמענו על הרפתקאותיהם של אחרים, הרעיון קסם לנו יותר ויותר. התחלנו ללמוד שמדובר ביותר מאשר בהליכה ארוכה; המסלול מאתגר מנטלית ולוגיסטית, מהווה הזדמנות לחוות בדידות אמיתית בטבע, ויותר מהכול מאפשר לכל צעיר לחקור את הארץ הנפלאה שלנו. לעשות עלייה זה צעד גדול אבל אם אנחנו באמת רוצים לגור בישראל אז כדאי להכיר אותה כמיטב יכולתנו, והאם יש דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר פשוט לקחת תרמיל וללכת?

 

ההתחלה…

כשהגענו לסוף האולפן שלנו בקיבוץ מעגן מיכאל התכנון שלנו נעשה מוחשי יותר – עכשיו יש לנו תרמילים, אוהל ו(הכי חשוב) הספר האדום המפורסם. הספר הזה, שנותן הדרכה מקיפה לכל המסלול, הוא הכרחי לכל אדם אמיץ (או משוגע) מספיק שמתחיל ללכת את השביל. לפתע, החלום הפך למציאות.

התחלנו את השביל באמצע ינואר. האנשים שפגשנו בדרך התרשמו (והופתעו) מכך שאנחנו מטיילים בתקופת החורף. מסתבר, שאנשים נורמליים מתחילים לטייל בעונת האביב מכיוון דרום צפונה (להימנע משמש הקיץ החזקה) או בסתיו מכיוון צפון דרומה. כתוצאה מכך, פגשנו יחסית מעט שביליסטים בדרך שלנו, אבל כל מפגש היה משמעותי ומעניין ביותר.

 

המסע!

 

11 בינואר הגיע! נסענו באוטובוס בדרך לאילת – נקודת ההתחלה שלנו, כבר אין לאן לברוח. זו הייתה שעת לילה מאוחרת , יכולנו להבחין רק בקווים המעורפלים של המדבר, שבמהרה יהפוך להיות חברנו הטוב.

אחרי לילה של יוקרה – לינה במלון ”אילת קלאב“, יצאנו ליום הראשון שלנו – רק 13 ק"מ אבל מתוכם עלייה של יותר מ- 1000 מטרים בסך הכול.

שני הדברים החשובים ביותר שלמדנו מהיום הזה?

חשוב לבדוק מראש את התלילות (השיפוע) של המסלול.

הֱיֵה ממושמע כאשר אתה אורז את תרמילך – יש הבדל ענק בין 15 ק"ג ל- 25 ק"ג על הגב בעת טיפוס על ההר.

השבועיים הבאים עברו עם השמש, החול והנופים המדהימים. יום רגיל שלנו התחיל בסביבות 06:00, כאשר אנחנו (בתיאוריה) התכוונו להתחיל ללכת עם זריחת החמה ולסיים שעתיים לפני השקיעה. למרות ששמונה שעות של הליכה נראות הרבה, מהר מאוד מתרגלים, וכאשר נהיה קשה מדיי, ההפסקות הופכות להיות ארוכות יותר. היה בזה משהו כמעט מִקראי – לנוח תחת הצל של עץ שיטה בודד באמצע המדבר כשאתה נהנה מהמים הקרים שלך וחטיף Nature Valley.

 

מסיבת מים

 

נושא חוזר ונשנה לאורך ההרפתקה שלנו היא תחושה של הכרת תודה. כשאתה סוחב על גבך את כל מה שאתה זקוק לו כדי לשרוד, תוך ניסיון לחסוך משקל, כל מה שיש לך הופך ליקר יותר. כל יום היינו צריכים לתכנן בקפידה את כמות המים שנזדקק לה עד שנגיע למקור המים הבא, שיכול להיות במרחק יומיים או אפילו יותר. באותם זמנים, כל שלוק של מים היה צריך להיות מוצדק. מצד שני, אם יש מים בכמות גדולה מהצורך אז הגיע הזמן לחגיגה! מצב כזה קרא להפסקה ממושכת; עם תה, קפה, מרק וכל מיני חטיפים תלויים במים – קראנו לזה 'מסיבת מים'.

 

מעורר השראה

בשבילנו היה משהו מאד מיוחד בשביל ישראל שמבדיל אותו מטיולים אחרים. הליכה חופשית דרך ארץ מלאה במורשת העם היהודי שהייתה מחוץ לתחום עבורנו לאורך זמן רב – עוזרת לך להעריך שאנחנו בני מזל שמדינת ישראל קיימת. להכיר כל כך הרבה קהילות בודדות מלאות באנשים שבאמת מאמינים באידיאולוגיה הציונית – היה דבר מעורר השראה. אהבת האדמה הזו אפילו יותר ברורה לשביליסטים – אנשים שכל כך גאים בישראל ורוצים לעזור לכל מי שבא לחקור את היופי שלה: כאן נכנסים לתמונה 'מלאכי השביל'.

 

מַלְאֲכֵי השְבִיל

'מלאכי השביל' הם דוגמה מושלמת של לב טהור ונתינה לזולת. הם זן ייחודי של בני אדם שמוכנים לעשות הכול במטרה להקל על החיים של המטיילים בשביל. שיחה קצרה בטלפון כדי לוודא את הזמינות שלהם, וזהו!

פגשנו את אחד המלאכים במדרשת בן גוריון, סמוך לשדה בוקר. בסופו של יום הליכה מפרך, יובל אירח אותנו בדירה שלו ומיד הציע כיבוד ושתייה. הוא שלף את המפות הגדולות שלו של האזור והתחיל להדריך אותנו איך להמשיך את המסע והציע גם כמה דרכים אלטרנטיביות יותר יפות לטעמו. ישבנו בסלון הנוח שלו, התרפקנו על כך שהיינו במקום חם ויבש, מודים על האירוח המלבב שקיבלנו. לאחר שלושים דקות הוא יצא לעבודה ואנחנו נשארנו לבד בדירה שלו עם ההוראות להרגיש בבית – רק בארץ.

 

בשביל זה יש חברים

החסד שחווינו לא היה מוגבל למלאכי השביל. בהזדמנויות רבות אנשים יצאו מגדרם לוודא שיש לנו הכול.

היום שבו טיילנו בנחל ברק היה מקסים, כולל קניונים מרשימים שעברנו באמצעות יתדות מתכת וסולמות חבלים, ואחר כך החלקנו במורד הסלעים יחד עם התיקים על הגב. בדיוק סיימנו להקים את המחנה והייתה דממה מוחלטת. קרני השמש האחרונות נסוגו ואנחנו נהנינו מהשלווה שיש רק בנגב.

פתאום שמענו שקשוק מרחוק. בתוך כמה שניות הופיעו באופק שלושה טרקטורונים. הם סטו מהמסלול שלהם ונסעו ישר לחניון הלילה שלנו. שקלנו האם לפחוד, עד שהנהג הסיר את הקסדה שלו וחייך חיוך רחב:

”אהלן חברים! אתם צריכים משהו? אוכל? מים?“

התברר שהם היו באמצע ההרפתקה שלהם – נסיעה מתל אביב דרך המדבר לאילת ביום אחד! התחברנו מיד על בסיס אהבתנו המשותפת לארץ. סיפור זה הוא אחד מיני סיפורים רבים על אנשים נפלאים שפגשנו לאורך השביל.

 

חושבים שזה בשבילכם?

'שביל ישראל' לא בהכרח מחייב אתכם לתרום חודש וחצי ברצף מהחיים שלכם. הרבה אנשים משלימים את השביל בחלקים קטנים – היתרון בשיטה זו הוא שאפשר לבחור את הטיולים הכי טובים ולבצע אותם בעונה המתאימה. אבל לפני שתקפצו מהכסא שלכם בלהט, נרגשים להתחיל את הסיפור שלכם, שתדעו שהשביל דורש הכנה מראש, אם המטרה שלכם היא לסיים אותו. יש המון אתרים יפים ופורומים שמוכנים לעזור, וברור שהכי טוב לדבר עם אנשים שכבר עברו את התקופה הזאת ולשמוע איך הם התגברו על האתגרים בדרך. תזכרו, ככול שתתאמצו יותר, כך התמורה גדולה יותר.

 

חיים חדשים. בית!

 

הטיול הזה היה אחד הדברים הכי שווים שעשינו, במיוחד כעולים חדשים. הייתה זו זכות אמיתית להכיר את ישראל באופן כל כך אישי. בזמן שאנו מטיילים במסלולים השונים, קיבלנו תובנות על התרבות הישראלית, ההסטוריה, והכי חשוב, האנשים שעושים את ישראל למי שהיא.

הטיול מצטרף לכל הדברים שאנחנו אוהבים במדינה ומציג לנו דברים חדשים שלא ידענו שאהבנו. את החוויות שלנו מהשביל ניקח איתנו לעולם! השביל מהווה בשבילנו התחלה לחיינו החדשים בארץ שאנחנו יכולים לקרוא לה בית.

אז למה אתם מחכים?

חיים הבר

ג׳וש בן-אדיבה

 

 

 

כותבים בעברית

כותבים בעברית
במקום ראשון: אנאל סייאדה

כותבים בעברית

תחרות כתיבה בינלאומית

אנאל סייאדה, תלמידה בתוכנית מס"ע באולפן חמדת הדרום, זכתה במקום ראשון בתחרות בינלאומית לכתיבה ללומדי עברית כשפה נוספת של מכון מופ"ת.

התחרות התקיימה לקראת חג החנוכה ונושא הכתיבה היה: קרן אור באפלה.

בתחרות השתתפו לומדים מישראל, מרוסיה, מאוקראינה, מארצות הברית ומאוסטרליה. הם התמודדו בשתי קטגוריות: האחת: חטיבות ביניים ותיכונים והשנייה: מבוגרים.

בכל קטגוריה התמודדו הכותבים בשלוש רמות שונות: עברית ברמת מתחילים, ברמת ביניים וברמת מתקדמים.

אנאל סייאדה זכתה במקום הראשון בקטגוריית מבוגרים ברמת הביניים.

 

הנה רשימת כל הזוכים וקישורים לחיבורים שכתבו ולתעודות שזכו בהן:

אנאל סייאדה, אולפן חמדת הדרום, נתיבות, ישראל ​ חיבור​ ​ תעודה​​

צחק זולטי, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב  ​חיבור ​ תעודה​ ​​

סמי פרנקל​​, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור​ ​ תעודה​​​
יהודית נסרישיבת הלל, ניו ג'רסי, ארה"ב  חיבור ​ תעודה​​​

מתן בן דור, בית ספר מילקן, לוס אנג'לס, ארה"ב ​ חיבור​ ​ תעודה​​​
לאה בדר האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור ​ תעודה​​​

אולגה מקובסקיה, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה​, תעודה​​​

רוזלי הירש, מגלים ומבלים בעברית, סידני, אוסטרליה ​ חיבור ​ תעודה​​

וואלריה זובוצ'ק, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה ​ חיבור ​ תעודה​​​

קסניה קוזנצובה, אולפן מרכז ישראלי, נובוסיבירסק, רוסיה ​ חיבור​ ​ תעודה​

 

בתמונה: אנאל סייאדה (במרכז) עם מורתה עופרה לוסקי (משמאל) ומנהלת האולפן אתי גולן