לורי לרנר ולוקאס גלמן, שניהם ילידי בואנוס איירס הכירו לפני כשנתיים באפליקציית הכרויות לצעירים יהודיים. "הוא היה הראשון שפניתי אליו, כי היה לו על היד קעקוע עם חמסה והכיתוב 'חי'. הוא פנה אליי כי התמונה שפרסמתי הייתה תמונה שלי מול הנוף של ירושלים. אני לא הייתי הראשונה אצלו…" לורי נזכרת בחיוך.
היא בת 31, גננת במקצועה, שעבדה בבואנוס איירס כגננת ובמסגרות שונות של החינוך היהודי. הוא בן 39, בבואנוס איירס היו לו מפעל טקסטיל וחנות טקסטיל.
כחצי שנה אחרי שהתחילו "לצאת ברצינות", כמו שלורי אומרת, הם התחילו לדבר על עלייה לישראל, וכשנה וחצי אחר כך הגשימו את החלום. הם הגיעו לישראל ב-5 במרס, ממש עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל. מאז הם גרים במרכז הקליטה ברעננה ולומדים באולפן במרכז הקליטה. היא עובדת בגן בכפר סבא והוא עובד כשיפוצניק. העברית שלה מצוינת. גם העברית שלו טובה (כך לורי אומרת), אבל הוא מעדיף שהיא תדבר ותענה על השאלות בעברית…
את כל הקורות אותם לפני העלייה ומאז שעלו, הם מעלים בכל יום לאתר אינסטגרם שהקימו כחודשיים לפני העלייה. שמו: עולֶה. עולָה. עֲלייה. יש להם מאות עוקבים דוברי ספרדית מכל העולם, כאלף 'כניסות' ביום. "אנחנו מספרים על המסע שלנו. אנחנו מקבלים כל יום לייקים, הודעות ושאלות מאנשים שרוצים לעלות לארץ. אנחנו עונים על כל שאלה. אם אנחנו לא יודעים את התשובות אנחנו פונים לאנשים אחרים בארץ ושואלים אותם" אומרת לורי.
אילו שאלות אנשים שואלים?
לורי: למשל, כמה זמן צריכים ללמוד עברית עד שיודעים להסתדר בעברית ברחוב…? איך מרגישים באולפן? קשה? קל?
איך אתם מרגישים בארץ? באולפן? בתקופת הקורונה?
הם עונים יחד: מרגישים מצוין. כמו בבית שלנו. זה הבית שלנו.
האולפן מצוין ממש. למרות הקורונה הצוות והמורות עשו הכול כדי לעזור לנו. למדנו בזום.
עד מתי תמשיכו עם אתר האינסטגרם?
הם: לא יודעים. כרגע אנחנו יודעים שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים כדי שהם ילמדו מהניסיון שלנו. אנחנו אוהבים לעזור לאנשים. זה חשוב מאוד וזה נותן לנו את הכוח להמשיך.
ג’ושוע קאר, בן 21, הוא עולה חדש מאנגליה. הוא עלה עם משפחתו לפני ארבעה חודשים, גר ברעננה ולומד באולפן במרכז הקליטה ברעננה.
ג'ושוע הֶחליט שבימים אלה של קורונה, שבהם אנשים מִתְמוֹדְדִים עם מַצָבִים לא רגילים וקשים, חשוב לְהַעֲלוֹת את המוּדָעוּת למַצָבָם של מִתְמוֹדְדֵי הנפש.הוא הֶחליט לעשות זאת בדרך מיוחדת: הוא יצא ב-1 ביולי לִצְעָדָה של 1,600 ק”מ ברחבֵי ישראל יחד עם אביו, יונתן. הצעדה תימשך עד 31 ביולי. במהלכה הם מגייסים כסף כתְרוּמָה ל'אֱנוֹש' – העמוּתה הישְׂרְאלית לבריאות הנפש, המְסַיַיעַת למִתְמודְדֵי הנֶפֶש.
בכל יום אחרי שעות האולפן ג'ושוע ואביו צועדים יחד באזור השרון או בתל אביב במשך 4-3 שעות. היום, למשל, הם צעדו מנְמַל תל אביב לנמל יפו. לפעמים מִצְטָרְפים אליהם בני משפחה נוספים.
עד כה הם צעדו יותר מ-1,100 ק"מ וגייסו תרומות בסך של כ-20,000 שקלים.
פנינה קהא, מורה באולפן 'אחווה' בראשון לציון שלחה לנו דברים שכתבה בימים אלה תלמידתה אלונה לרינה – עולה מבלרוס.
הדברים שכתבה אולי אינם חדשים, אבל הם מסוג הדברים שעלינו לומר אותם לעצמנו שוב ושוב, בייחוד בימים ובתקופות קשות.
אלונה שלחה לנו גם את שתי התמונות המתפרסמות כאן וכתבה עליהן: בשבילי התמונות האלה מראות את האושר בדברים פשוטים.
הנה הדברים שכתבה:
אני חושבת שהדברים הטובים בחיים הם בחינם.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, הייתי שמחה על הכול, נהניתי מהחיים, אבל לא היה לי כלום. לא היו לי כסף או מכונית חדשה. היו רק חברים, ההורים שלי, היו מתנות, היו הרבה צעצועים ואהבתי מאוד את הכול.
אני חושבת שרק ילדים קטנים יכולים ליהנות מהחיים מכל הלב. הם לא חושבים על בעיות או על חיים קשים, הם רואים רק את מה שיש להם עכשיו ושמחים על זה.
כשאנחנו מתבגרים אנחנו שוכחים את הדברים הפשוטים. אנחנו רצים כל יום לעבודה, אנחנו רוצים להשיג הרבה כסף ובית פרטי, אבל אנחנו שוכחים שצריך ליהנות מהכול וליהנות עכשיו.
אני לא רוצה לומר שזה לא טוב שאנחנו רוצים עבודה טובה ומכונית חדשה, אבל כשאנחנו עושים את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה באהבה. אנחנו צריכים לאהוב את העבודה שלנו, אנחנו צריכים לאהוב כל יום בחיים, אפילו אם זה היה יום רגיל. אנחנו לא צריכים להתלונן שמשהו בחיים שלנו לא טוב, אלא רק להודות על כל מה שיש לנו. אני חושבת שהכול יגיע בזמנו, בזמן הנכון.
אני חושבת שבזמן הקורונה, כשכולם ישבו בבית, כולם הבינו כמה יופי יש בדברים הפשוטים: פשוט ללכת ברגל לסופרמרקט, רק לטייל ברחוב, ללכת לים ולשבת שם ולא לעשות כלום. רק לשבת ולשמוע רעש של ים. בלי כסף!
כמה יופי יש באפשרות להיפגש עם החברים שלנו או לדבר עם ההורים. אלה דברים פשוטים אבל כל כך חשובים!
בריאות, משפחה וחברים – אלה הדברים החשובים ביותר בחיים שלנו.
אילנה פורטנוי, מורה באולפן גורדון בתל אביב, שלחה לחדשון דברים שכתב תלמיד בכיתתה – פייר מילר, עולה מצרפת.
פייר, רופא אף אוזן גרון במקצועו, עלה לפני שלוש שנים ומתגורר בתל אביב. הוא אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים. בהפסקות שבין השיעורים באולפן, פייר מקיים פעילות טאי -צ'י עם חבריו לכיתה.
מוכרחים לשחרר את הגוף ואת הנפש…
הוא מנחה אותם "לזוז כמו עננים בשמיים…"
הנה הדברים שכתב פייר:
קפסולות
תל אביב, קורונה, יום 261:
מה אוכל היום? פתחתי את דלת המקרר, הוא היה ריק כמעט לחלוטין.
באסה!
לא היה לי חשק עכשיו לצאת לקניות.
אז מה? אולי לחזור למסעדה האהובה עליי? למעשה לא ביליתי שם מאז הקורונה, עם זאת בזיכרוני המקום היה נעים עם אוכל טעים ובשפע.
בלי היסוס יתר עטיתי מסכה, עטיתי כפפות, שמתי בקבוק אלקוג'ל בכיס המכנסיים ויצאתי לדרך. כשהגעתי ליעד הבחנתי מיד בשינויים בולטים. השומר שעמד בדלת חבש כובע, עטה מסכה ולבש סרבל שעטף טוטאלית את הגוף שלו. מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט שהיה כתוב עליו: מקום מוגן, אצלנו לא יידבקו משום נגיף.
השומר בדק את המסכה שלי, הקפיד שארחץ את הידיים באמצעות האלקוג'ל וסוף סוף הרשה לי להיכנס פנימה.
בהתחלה לא הכרתי את המקום. במקום אולם מלא וקולני הייתי מוקף בדממה מפתיעה.
איפה היו הסועדים?
הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום ראיתי אותן! הקפסולות! האולם היה מלא אוהלים קטנים עשויים מפלסטיק. בתוך האוהלים, שהיו שקופים, אפשר היה לראות אנשים בודדים אוכלים ושותים. מלצרים לבושים בסרבל ומסכה התקרבו לאוהלים, פתחו סוג של חלון קטן ובאמצעות את חפירה מיוחד הכניסו או הוציאו כלים ואוכל.
מלצר ניגש אליי כדי להוביל אותי לקפסולה שלי.
פתאום חטפתי התקף חרדה. כל התיאבון שלי התפוגג. הרגשתי מחנק, חוסר נשימה, כאילו כל הפלסטיק הזה נפל עליי וחסם את פי.
יצאתי בריצה אל הרחוב, זרקתי את המסכה ואת הכפפות ורצתי לכיוון הים כדי לחזור למעט הטבע שנשאר בחיים הנדבקים שלנו.
הקפסולות האלה היו כמו ארונות מתים ואף על פי שהאנשים בתוכם זזו ואכלו לא הייתי בטוח שהם היו בחיים.
בכל אופן העדפתי לא לעשות את הניסוי.
נשארתי רעב אך נשארתי בחיים!
מילים
מה המילה האהובה עליך בעברית? זה היה הנושא היום בכיתה באולפן.
כל אחד מהתלמידים בחר מילה והסביר את הבחירה שלו. אספנו אוצר מילים מעניין ומגוון: מלפפונים בשממה (מה פתאום מלפפונים?), געגועים לקשת, סובלנות ואכפתיות וכמובן שלום, אהבה, ואנושיות.
בדרך חזרה הביתה פתאום חשבתי על מילה שלא נבחרה. מילה קטנה, פשוטה ויפה אך חיונית לשפה העברית: המילה 'מילה'…
בלי מילים אי אפשר לבנות שפה, מילה היא לבנה קטנה שבלעדיה אי אפשר לבנות בית לאנושות. אך מעבר למשמעותה הגדולה יש למילה זו בעברית חן ויופי מיוחדים. הצליל העדין מורכב משני תווים: 'מי' ו'לה', לכן מילה היא מנגינה קטנה.
אז לא פלא ששפה, שאבן היסוד שלה היא מנגינה, היא כל כך מקסימה, מסקרנת ומושכת.
עברית זאת מנגינת העם היהודי זה אלפי שנים הפורחת עכשיו בָּארץ שלה, ארץ ישראל.
זיכרון בסלון הואיוֹזְמָה חברתית לציון ערב יום השואה בסלון הבית, בין משפחה וחברים, ולא רק בטקסים.
המֵיזָם הוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון בשנת 2011. מאז התקיימו אלפי ערבי זיכרון בבתים פרטיים ונכחו בהם מאות אלפי אנשים בישראל וביותר מ-60 מדינות ברחבי העולם. בשנה שעברה זכה המֵיזָם ב'אות הנשיא למִתנדב'. השנה נבחרה עדי אלטשולר לְהַשִׂיא מַשׂוּאָה ביום העצמאות.
בימים אלה של קורונה ולמידה מרחוק יָזְמָה שירה הוכשטיין, מורה ומדריכה באולפן של האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך בירושלים, מיזם של זיכרון בסלון בזום – לאולפן.
וכך כתבה לנו שירה:
אני דור שני לשואה. אבי הוא בין הניצולים הצעירים ביותר מאושוויץ. הוא שרד בזכותה של סבתי המוּפְלָאָה שאת סיפורה אני מספרת בכל שנה לתלמידי האולפן.
השנה, בעזרת השימוש בזום, יש לי האפשרות לספר את הסיפור לקהל גדול יותר. אני רואה בזה את חובתי לסבתי, לספר לכמה שיותר אנשים את סיפורה.
זהו סיפור על אישה מוּפלאה שהִצליחה לא רק לשרוד את התוֹפֶת בעצמה אלא גם לשמור על חייהם של אחרים במחנה הריכוז, להגיע למדינת ישראל ולהקים פה משפחה לתִפְאֶרֶת.
הנה תַמְצִית הסיפור (כפי שמספרת שירה):
ב -1939 כאשר הגרמנים צעדו ברחובות פולין הייתה פאני הוכשטיין, צעירה בת 23 ואֶזרחית הונגרית, נשואה לבעלה, יהודי פולני, רק שנה וכמה חודשים. בזכות אֶזרחותה הזרה ותוּשִייָתָה היא הִצליחה למנוע את כניסת משפחתה הקרובה לגטו יחד עם שְאַר יהודי העיר. פאני התחילה לִנְדוֹד באירופה בניסיון לִבְרוֹחַ מִידֵי הנאצים יחד עם בעלה, חֲמוֹתָהּ, תינוקָהּ ואחיינָהּ, שאותו אִימְצָה לאחר שמשפחתו נרצחה.
הם נתפסו ונשלחו ברכבת לאושוויץ. ברכבת הִפרידו בינה ובין בעלה, והיא הִגִיעה לאושוויץ עם חֲמוֹתה המבוגרת ושני ילדים, שם הם שָׂרְדוּ בדרך נֵס, פעם אחר פעם.
לאחר המלחמה, אחרי חודשים של נדודים בין מחנות שונים, הצליחו פאני ובעלה להתאחד, ובשנת 1949 עלו לארץ עם שני ילדיהם וחמותה של פאני. הם הגיעו ל'שער העלייה' בעתלית, ולאחר מכן הִתיישבו בנתניה. שני בניה של פאני שֵירתו בצה"ל, ומבנה הבכור, שאול (הצעיר בשורדי אושוויץ), נולדו לה 3 נכדים. פאני הספיקה להכיר שניים מתשעת ניניה לפני שנִפטרה בשנת 2008.
אתם מוזמנים לשתף את ההזמנה והקישור עם תלמידי אולפנים בהווה ובעבר, וכמובן עם צִוְותֵי ההוראה באולפנים.
לרגל מלאת 30 שנה לעלייה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה בשנות ה-90 של המאה הקודמת פרסם העיתון 'ישראל היום' מוסף מיוחד. אחת הכתבות הוקדשה לנושא לימוד השפה העברית.
רוית בארי, הממונה על הנחלת הלשון והשלמת השכלה באגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך משחזרת בכתבה את ההתגייסות של האגף לחינוך מבוגרים למשימה הלא פשוטה של מתן מענה מיידי למספר גדול מאוד של לומדי עברית: גיוס מורים והכשרתם, הקמת כיתות ואולפנים, עזרה לעולים בקליטה מיטבית.
בכתבה נוספת מרואיין ואדים גורלניק, שעלה מאוקראינה בגיל 22 בשנת 1998 והיום הוא מנהלו של אולפן 'מורשה' של האגף לחינוך מבוגרים בירושלים.
תלמידי אולפן רעננה חגגו את יום העולה, שהתקיים ב-ז' בחשוון, בארוחת בוקר בין לאומית חגיגית. התלמידים הכינו והביאו מאכלים ומשקאות מהארצות שמהן עלו. השולחן היה עמוס במאכלים ובדגלי המדינות שמהן עלו הלומדים.
התלמידים סיפרו סיפורי עלייה מרגשים, דנו בנושאים הקשורים לעלייה ו'קינחו' בצפייה בקטע המפורסם על העליות מתוך ״לול״.
אומרים שבישראל כולם מכירים את כולם, ואם אתה לא מכיר מישהו ברחוב, אתה בטח מכיר מישהו שמכיר אותו. מתברר שזה קורה גם כשכל אחד מגיע ממקום אחר בעולם. אולי כי בסופו של דבר, יהודים מכל העולם מגיעים לכאן, למדינה הקטנה שלנו. זה בדיוק מה שקרה לשתי תלמידות שהגיעו ללמוד עברית באולפן של המרכז הבינתחומי בהרצליה. סיפור סיפור!
לבנון־מילאנו־ישראל
פורטונה קורקוס לבית בלנגה נולדה בביירות בינואר 1957. אבא שלה היה איש עסקים שנסע הרבה בעולם, ולמשפחה היו חיים טובים, כמו לרוב היהודים בלבנון. בביירות חיו אז כ־6,000 יהודים, והיחסים שלהם עם הקהילה הנוצרית ששלטה בעיר היו טובים. המצב השתנה ב־1958, כשבלבנון פרצה מלחמת אזרחים. יהודים רבים עזבו את המדינה, אבל היו גם כאלה שנשארו, כמו משפחת בלנגה. פורטונה למדה בבית ספר יהודי, בי"ס אליאנס, המשפחה שמרה שבת, חגגה את החגים, התפללה בבית הכנסת, ועקבה אחרי מה שקורה במדינת ישראל השכנה. בשנות הששים המצב בלבנון נעשה עוד יותר קשה, חיי היהודים היו בסכנה ממשית, וב־1969, כשפורטונה הייתה בת שתיים עשרה, החליטו ההורים שצריך לעזוב.
הם חשבו לעבור לפורטוגל, אבל הבינו שאין שם קהילה יהודית, ואם הם רוצים ששלוש הבנות ושני הבנים שלהם יתחתנו עם יהודים, צריך למצוא מקום אחר. כך הגיעו לבסוף למילאנו שבאיטליה.
המשפחה התבססה במילאנו, פורטונה גדלה והלכה ללמוד באוניברסיטה. היא הפכה ליועצת כלכלית וגם למתרגמת ששולטת בחמש שפות – איטלקית, צרפתית, ערבית, ספרדית ואנגלית (ובקרוב גם עברית…).
בשנת 1978 התחילה לבקר בבית הקהילה היהודית בעיר, ושם הכירה את אלברטו קורקוס, יהודי איטלקי וציוני חם. הם התחתנו כעבור שנה, הביאו לעולם שני בנים, וחינכו אותם לאהוב את היהדות ואת ישראל. החינוך שלהם הצליח כל כך, ששני הבנים עלו ארצה. גם ההורים שלה עלו וחיים בהרצליה פיתוח. לפני ארבע שנים החליטו פורטונה ואלברטו לעלות בעקבות הבנים, אבל פורטונה המשיכה לעבוד באיטליה. רק לפני חצי שנה יצאה סוף סוף לפנסיה ואז התחילה ללמוד עברית באולפן רעננה והקיץ בהרצליה. אלברטו למד בצעירותו פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד כל השנים כפסיכולוג ארגוני. בארץ הוא משמש כיו"ר ארגון עולי איטליה.
לבנון־ברזיל־ישראל
טניה בטטא נולדה בביירות ביוני 1957 ונזכרת בילדות שלה בגעגועים ובאהבה. גם היא גדלה בבית יהודי חם ומבוסס, למדה בבית הספר של הקהילה ועזבה את לבנון עם כל המשפחה בשנת 1970, בגלל מלחמת האזרחים והסכנה ליהודים.
ההורים החליטו לעבור לארגנטינה, ובדרך לשם לבקר בני משפחה בישראל, בקנדה ובברזיל. המסע החל, המשפחה בישראל שמחה לקבל את הקרובים מלבנון והציעה להם להישאר. הם נשארו ארבעה חודשים, טניה אפילו התחילה ללמוד בבית ספר בתל אביב, אבל ההורים רצו להמשיך בתוכנית. שוב עלו בני המשפחה על מטוס והגיעו למונטריאול, קנדה, שם חיו גם קרובי משפחה רבים שלהם וגם שכנים וחברים מלבנון. חורף שלם עבר, והגיע הזמן להמשיך לברזיל, לבקר עוד קרובי משפחה בסאו פאולו.
החיים בסאו פאולו מצאו חן בעיניהם, בעיר חיה קהילה לבנונית וסורית גדולה, והמשפחה החליטה להישאר. טניה כבר הייתה כמעט בת ארבע עשרה. אחרי כמה שנים הכירה את נסים שריין, גם הוא יהודי שהגיע מלבנון, הם התחתנו והביאו לעולם בן ושתי בנות, בדרך הספיקו גם לחיות חמש שנים בניו יורק וטניה עשתה תואר שני. כשחזרו לברזיל בעלה עבד בבנק והיא התנדבה במרכז לאומנות.
אף על פי שהילדים שלהם, וגם הנכדים, חיים עדיין בברזיל, החליטו טניה ונסים לעלות לישראל. טניה החלה ללמוד באולפן בהרצליה, וכשהמורה שאלה כל אחד איך קוראים לו ומאין הגיע, היא ופורטונה גילו את העבר המשותף שלהן.
פגישה באולפן
טניה: "כשנפגשנו בכיתה באולפן, לא הכרנו אחת את השנייה. גם השם פורטונה לא הזכיר לי כלום, כי איתי בכיתה בביירות למדה ילדה בשם טונה ולא פורטונה. רק כשהתברר ששתינו נולדנו באותה שנה ובאותה עיר, הבנו שאולי למדנו יחד".
פורטונה: "אני אוהבת לשמור כל דבר, ועוד באותו יום חיפשתי תמונות מבית הספר בלבנון. הסתכלתי בתמונות ומיד זיהיתי את טניה. כן, שתינו למדנו באותה כיתה בבית הספר היהודי בביירות, ואחרי ששים שנה אנחנו שוב לומדות יחד, הפעם בכיתת אולפן במדינת ישראל!"
בכיתה בביירות בשנים 1968-1967
טניה: "כשהמשכנו לדבר ולספר אחת לשנייה על החיים שלנו, מצאנו עוד קשרים בינינו, עוד אנשים ששתינו מכירות. אפילו גילינו שאבא של בעלי חתום על המסמך שמוכיח שפורטונה יהודייה".
וכאן צריך הסבר: משפחת שריין חיה בעיר חאלב בסוריה. אב המשפחה, הרב שחוּד, נחשב לחכם של הקהילה. בשנת 1948, כמו בכל שנה, הם נסעו לחופשה בלבנון. בזמן החופשה קמה מדינת ישראל, התחילה מלחמת העצמאות, ומשפחת שריין לא יכלה לחזור לביתה בחאלב. הם נשארו בלבנון ושם נולד הבן נסים. עברו שנים, פורטונה במילאנו רצתה להתחתן עם אלברטו, והצטרכה להציג תעודת לידה שתוכיח שהיא יהודייה. על התעודה הזאת, שהיא שומרת עד היום, חתום הרב שחוּד, אביו של נסים.
פורטונה: "שתינו התרגשנו כשגילינו שלמדנו יחד כבר לפני ששים שנה. זה הפך אותנו לחברות ואנחנו גם מבלות יחד בשבתות. לשתינו יש בני משפחה בארץ, אבל נעים לגלות חברה מהעבר, זה עוזר להרגיש כאן עוד יותר בבית".
"בשבת האחרונה פורטונה ואלברטו אירחו אותנו בביתם" מספרת טניה עם אור בעיניים, ומוסיפה: "המפה על השולחן, כלי האוכל והכול – הזכירו לי את הטעם של הבית בלבנון, בבית הכנסת פגשנו גם את אבא של פורטונה והיה מרגש".
את בית הספר בביירות הן זוכרות לטובה. פורטונה מספרת כי המורים הרביצו להם עם שוט כשלא למדו היטב. טניה לא זוכרת את הפרט הזה. היא זוכרת שהמורים 'הרביצו בהם תורה' ושלמדו ברצינות הרבה שעות, לא כמו הילדים של היום שלומדים חצי יום… הם למדו באליאנס ארבע שפות: ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית.
את חוויית הלימודים באולפן הבין תחומי בהרצליה הן מסכמות כחוויה טובה. הן מדברות בהערכה רבה על המורה שלהם אסתי: "אסתי היא לא רק מורה מצוינת, היא גם קצת פסיכולוגית, יודעת לתת לכל אחד יחס אישי ובכיתה יש אווירה נהדרת". שתיהן רוצות להמשיך ללמוד עברית באולפן רעננה אחרי סיום אולפן הקיץ.
עם החברים בכיתה באולפן. בשורה הראשונה: פורטונה. בשורה השנייה: טניה
ועל השאלה: "איך אתן מרגישות בישראל?" הן עונות:
טניה: "כשאני מסתכלת על האנשים בארץ, אני מרגישה שכולם מאירים לי פנים, אני מרגישה שהם כמו בני משפחה. אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת למרחבים ולגודל של ברזיל. בישראל הכול כל כך קטן וקרוב. כדי להגיע לים צריך לנסוע עשרים דקות, עומדים בחוף, מסתכלים לצד אחד ורואים את תל אביב, מסתכלים לצד השני ורואים את נתניה. הכול צפוף צפוף".
פורטונה: "גם אני מתגעגעת לאיטליה, וגם עוד לא התרגלתי למנטליות של הישראלים, אין כאן נימוסים, ובכל זאת, אני שמחה לחיות כאן".
שיהיה בהצלחה!
בתמונה למעלה: טניה (מימין) ופורטונה בכיתה באולפן במרכז הבין תחומי
