Browsing Category

מורשת

דרך תעלות הביוב

דרך תעלות הביוב
שמחה רותם ז"ל (ויקיפדיה)

דרך תעלות הביוב 

שמחה רותם (קז'יק), מלוחמי גטו ורשה, מספר:

הגטו היה כולו אש ולהבות.

החיים נעלמו מעל פני הגטו.

כולנו התחבאנו מתחת לאדמה, בבונקרים, ומשם ניהלנו את פעולותינו.

הגרמנים היו במשך היום בתוך הגטו, ונסוגו בלילה, כי למעשה הם מאוד פחדו לחזור לתוך הגטו בלילה.

למעשה, הבונקרים הוכנו מבעוד מועד על ידי האוכלוסייה המקומית ולא על ידי הלוחמים. מכיוון שלא יכולנו עוד להמשיך להתנגד מעל פני האדמה, ברחובות, נכנסנו לבונקרים. בפנים כל הבונקרים היו דומים זה לזה.

הדבר שהמם יותר מכול היה הצפיפות, היינו רבים מאוד, ובעיקר החום; חום כה נורא שאי אפשר היה לנשום, אפילו הנרות לא יכלו לבעור בתוך הבונקרים האלו. וכדי לנשום בחום העז הזה, היה עלינו לשכב, לפעמים, עם הפנים לאדמה.

העובדה שאנחנו, הלוחמים, לא צפינו מראש שנזדקק למקלטים תת קרקעיים, נבעה מכך שלא חשבנו כלל שנישאר בחיים אחרי פרוץ מאבקנו נגד הגרמנים.

אני חושב שהשפה האנושית אינה מתאימה לתיאור הזוועה שידענו בגטו.

ברחובות הגטו, אם אפשר היה עדיין לקרוא להם רחובות, היינו חייבים לטפס על תִלֵי גוויות שנערמו זה על זה.

לנסות להבקיע דרך 

לא נותר לנו עוד מקום לעבור, ומלבד המלחמה בגרמנים, נלחמנו גם ברעב, במחלות ובצמא, לא היה לנו כל קשר עם העולם החיצון, היינו לגמרי מנותקים ומבודדים מהעולם. היינו במצב כזה, שכבר הפסקנו לראות את הטעם בהמשך המאבק. חשבנו לנסות להבקיע דרך לעבר הצד ה'ארי' של וארשה, מחוץ לגטו.

אור ליום 1 במאי, נשלחו שני אנשים, זיגמונד ואנוכי, כדי ליצור קשר עם אנטק שנמצא בצד ה'ארי', ואמנם נמצאה תעלה שהובילה לחלק ה'ארי' של וארשה.

השכם בבוקר מצאנו את עצמנו לפתע ברחוב, לאור היום. תארו לעצמכם את 1 במאי שטוף השמש, ואנחנו המומים למצוא שם את עצמנו, בין אנשים רגילים, ברחוב, ואנחנו יוצאים מעולם אחר לגמרי.

מיד הקיפו אותנו אנשים, כי ודאי נראינו מאוד תשושים, רזים, בבלויי סחבות. תמיד היו סביב הגטו פולנים שהתנפלו על יהודים. בדרך נס הצלחנו לחמוק מידיהם.

בצד ה'ארי' של וארשה, נמשכו החיים באופן הטבעי והנורמלי ביותר, כמו בעבר, בתי הקפה פעלו כרגיל, המסעדות, האוטובוסים, החשמליות, בתי הקולנוע היו פתוחים, הגטו היה אי מבודד לחלוטין באמצע חיים נורמליים.

תפקידנו היה ליצור קשר עם יצחק צוקרמן (אנטק), לארגן פעולת הצלה, ולנסות להציל כמה לוחמים שייתכן שניתן עדיין למצאם בחיים, בתוך הגטו.

הצלחנו ליצור קשר עם יצחק צוקרמן.

בלילה שבין ה-8 וה-9 החלטנו לחזור לגטו יחד עם חבר נוסף, ריצק, ושני פועלי ביוב, ואחרי הכרזת העוצר חזרנו לתוך הביובים. היינו תלויים לגמרי בחסדיהם של שני פועלי הביוב האלה, כי רק הם הכירו את הטופוגרפיה התת קרקעית של הגטו. ובאמצע הצעדה התת קרקעית שלנו, הם החליטו לשוב על עקבותיהם, הם לא רצו להמשיך וללוות אותנו ונאלצנו לאיים עליהם בכלי הנשק שלנו. התקדמנו בתוך הביוב, וברגע מסוים אמר לנו אחד מפועלי הביוב שאנחנו נמצאים בתוך הגטו.

ריצק מונה לשמור על שני פועלי הביוב כדי שלא יוכלו לברוח. אני הרמתי את מכסה הביוב כדי להיכנס לתוך הגטו….

החמצתי ביום אחד

במילא 18 (שם היה המרכז של תנועות הלוחמים היהודים) החמצתי אותם ביום אחד, למעשה. חזרתי בלילה שבין ה-8 וה-9, והבונקר התגלה על ידי הגרמנים בבוקר ה-8 בחודש. רוב ניצולי הבונקר התאבדו או הורעלו בו.

ניגשתי לבונקר בפרנציסקנה 22. כשקראתי את הסיסמה לא ענה לי איש. וכך נאלצתי להמשיך בתוך הגטו, ולפתע שמעתי קול אישה הקורא מבין החורבות.

היה לילה, לילה אפל, לא ראו כלום, שום דבר לא היה מואר, היו רק חורבות, בתים הרוסים, ואני שמעתי קול, נדמה היה לי שזה היה 'פאטה מורגנה' שנשלח אליי, קול אישה שבקע מתחתית החורבות.

אני הקפתי את החורבות, ברור שלא התבוננתי בשעון, אבל נדמה לי שלקח לי חצי שעה לעשות את הסיבוב, בניסיון למצוא את האישה לפי הקול שהנחה אותי. לרוע המזל לא מצאתי אותה.

אי אפשר לדבר ממש על שריפות, כי הלהבות כבר כבו, ובכל זאת היה עדיין עשן, והריח הנורא הזה של בשר צלוי, של אנשים שללא כל ספק נשרפו בחיים.

המשכתי בדרכי. הלכתי לבונקרים האחרים וחשבתי ששם אמצא יחידות של לוחמים, ובכל פעם חזר אותו הסיפור: אמרתי את הסיסמה "יאן"…אין תשובה.

עזבתי את הבונקר כדי ללכת לבונקר אחר, ואחרי שעות של ריצה בתוך הגטו, חזרתי…חזרתי לכיוון תעלת הביוב.

אני היהודי האחרון

כל הזמן הייתי לבד. חוץ מקול האישה שעליו סיפרתי, ואיש אחד שפגשתי כשיצאתי מתעלת הביוב, לא הייתה נפש חיה בכל הגטו.

ואז, בדרכי חזרה אל מחוץ לגטו, ברגע מסוים הרגשתי שלווה גמורה, שלוות נפש, ואמרתי לעצמי:

"אני היהודי האחרון, אני אחכה לבוקר, אחכה לגרמנים".

 

מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943 (ויקיפדיה)

 

הבתים אפופי להבות והרחובות מלאי עשן. רחוב נוולופי (ויקיפדיה)

 

בתמונה למעלה: שמחה רותם עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה (ויקיפדיה)

סיפורו של שמחה רותם (קזי'ק) מתוך הספר 'יד ועד' בהוצאת האגף לחינוך מבוגרים, עמוד 167-165. המקור: שואה; קלוד לנצמן; כנרת בית הוצאה לאור.

שְבוּעַ המוֹרֶשֶת בחנוכה

שְבוּעַ המוֹרֶשֶת בחנוכה
הצילום: לע"מ

שְבוּעַ המוֹרֶשֶת בחנוכה

והפעם: בסימן תש"ח

בחנוכה מְציינים בישראל, זו השנה החמישית, את 'שבוע המוֹרֶשֶת בישראל'. בכל שנה נִבחר נושא מֶרכזי אחר לשבוע הזה, והפעם, לכבוד שבעים שנה להֲקָמַת המדינה, נבחר הנושא: סיפורי תש"ח – שנת הקמת המדינה (1948).

ולכבוד שבוע המורשת מציעים 14 אתרים פעילויות מיוחדות הקשורות להקמת המדינה: סיורים היסטוריים מוּדְרכים, משְׂחֲקֵי מְשִׂימות ונִיווּט משפחתיים, סַדנאוֹת יְצירה ועוד.

באזור הצפון הפעילויות יִתקיימו בגן הלִאומי כוכב הירדן, באתר נהריים, במוזיאון אסִירֵי המַחְתָרוֹת בעכו, במוזיאון הרעוּת (מצודת כ"ח), בגן הלאומי אושה העתיקה ובגן הלאומי בית שערים.

באזור המרכז מוּזְמָנִים המבקרים לפעילויות במרכז המבקרים של מקווה ישראל ובתל חדיד שביער בן שמן.

בירושלים ובגוש עציון תתקיים פעילות באתר הקסטל, בפארק נבי סמואל ובמרכז מורשת גוש עציון.

בדרום: בקיבוץ עלומים, בקיבוץ יד מרדכי ובבית הספר שקמים בניצנים הישנה.

בכל האתרים האלה יוכלו המבקרים ללמוד על האֵירועים שקרו בהם בשנת 1948 בעזרת משחקים, חידות, סרטונים, סיורים מודרכים ועוד.

פרטים נוספים באתר שבוע המורשת.

בית הכנסת במקווה ישראל (ויקיפדיה)

 

נבי סמואל. מבט מכיוון שדרות מנחם בגין בירושלים. מימין – שכונת רמות (ויקיפדיה)

 

ה"ארמון" בניצנים הישנה (ויקיפדיה)

 בתמונה למעלה: האתר הארכאולוגי כוכב הירדן בבית שאן (לע"מ)

 

 

 

מַנְהִיגֵי העולם מברכים לרגל ראש השנה

מַנְהִיגֵי העולם מברכים לרגל ראש השנה
בית כנסת בטהרן (ויקיפדיה)

מַנְהִיגֵי העולם מברכים לְרֶגֶל ראש השנה

מוושינגטון ועד מוסקבה וטהרן 

מַנְהִיגֵי העולם פִּרְסְמוּ בערב החג את אִיחוּלֵיהֶם לעם היהודי לרגל השנה החדשה.

נְשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כתב בחשבון הטוויטר שלו: "מלניה ואני מאחלים לכל היהודים שנה טובה ושולחים את בִּרְכוֹתֵינוּ החמות לכל מי שחוגג את ראש השנה ומְצַייֵן את תְחילת הימים הנוֹרָאיִם".

עוד כתב הנשיא: "בראש השנה מציינים את תחילת השנה על פי האמוּנה היהודית, וקולו של השופר שנשמע למֶרחקים ארוכים מסמל עבורֵנו שהִגִיעָה העֵת לְהִתְבּוֹנְנוּת פְּנִימִית ולִתשובה. לצד התפילות והמנהגים המַסוֹרְתִיים, יהודים ברחבי העולם יַעַרְכו בעֲשֶׂרֶת הימים הקרובים חֶשבון נֶפֶש בניסָיון להעמיק את קִשְרֵיהֶם עם הבורא.

היום אנחנו מְקַדְשים את חֲשיבות חופש הדת ומבקשים מהאֵל לברך את המשפחות היהודיות בארצות הברית ובעולם כּוּלוֹ. למרות כל הקְשָיִים שהעם היהודי עבר לאורך השנים – החוֹזֶק והעַקְשָנוּת שלו ממשיכים לְהַווֹת לכולנו הַשְרָאָה גדולה. מלניה ואני מתפללים שהאל יִתֵן לנו בימים הקרובים שַלְווָה, אהבה ורַחֲמִים. אנחנו מאחלים שנה טובה לכל החוגגים".

גם בתו של הנשיא איוונקה טראמפ פרסמה ברכה קצרה בחשבון הטוויטר שלה.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נפגש כמִדֵי שנה עם רַבָּהּ הראשי של רוסיה, ברל לזר, ופרסם את האיגרת המַמְלַכְתִית לכבוד החג בעיתונות הממלכתית.

וכך כתב פוטין: "הנשיא שולח את מֵיטַב האיחולים ליהודי רוסיה לרגל אחד החגים הקְדושים ביותר בלוח השנה היהודי".

עוד כתב פוטין: "ראש השנה מְסמל את הטיהור המוּסרי עבור היהודים, ובימים אלה עורכים את חשבון הנֶפֶש על השנה האחרונה ומְגַבְּשִים את התוכניות לקראת העתיד לבוא".

פוטין שִיבַּח את ארגונֵי הדת היהודיים ברוסיה ואמר כי הם "נוטלים חלק פָּּׂעיל בחיֵי המדינה, בולטים במעשי צְדקה ומובילים פרויקטים בתחום החינוך וההשכלה, לצד הַקְנָייַת המַסוֹרֶת הרוּחנית העתיקה של תרבות אבותיהם".

בסיום דברי ברכתו כתב פוטין: "הקְהילות היהודיות תורמות תרומה חשובה להרחבת השִׂיחַ בין הדתות ולחיזוק היְדידות אֲרוּכַּת השנים של עמֵי רוסיה. מאחל לכם בריאות טובה, אוֹשֶר, עוֹשֶר ושִׂמחת חג".

נשיא צרפת עמנואל מקרון הִגִיעַ ביום חמישי לבית הכנסת הגדול בפריז יחד עם הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, נשיא הסנאט וראש העיר. את פְּניהם קיבלו בְּכִירֵי הקהילה היהודית. מקרון הוא הנשיא הצרפתי הראשון שהשתתף בטקס המַסוֹרְתִי שלפני ראש השנה בזמן כְּהוּנָתוֹ כנשיא.

ראש ממשֶלֶת בריטניה תרזה מיי צִייְצָה בחשבון הטוויטר שלה וכתבה כי היא רוצה "לאחל לכל היהודים ברחבי המַמְלָכָה המְאוּחֶדֶת חג שמח ושנה טובה. עם תחילת השנה היהודית החדשה אני רוצה לְהַבִּיעַ פעם נוסֶפֶת את מְחוּיָבוּתִי הבִּלְתִי-מִתְפַּשֶרֶת לקְהילה היהודית בימים אלה ובשנים הבאות", בִּרְכַּת ראש ממשלת בריטניה.

ברכה הִגִיעה גם מטהרן: שר החוץ האיראני, מוחמד זריף, פרסם בחשבון הטוויטר שלו תמונות מבתֵי כנסת באיראן. "עם שְקיעת החמה אני רוצה לאחל לכל אֶזְרְחֵי איראן היהודים ולעם היהודי בכל העולם שנה טובה, שנת שלום והרמוניה", כתב זריף.

אמן, כן יְהִי רצון!

 

 

"ציוניזם" – האפליקציה הציונית

"ציוניזם" – האפליקציה הציונית
ההסתדרות הציונית העולמית (ויקיפדיה)

"ציוניזם" – האפליקציה הציונית

לוח שנה ציוני

ההסתדרות הציונית מעלה אפליקציה חדשה בשם "ציוניזם" –  Zionation. האפליקציה נועדה לקרב את הדור הצעיר לישראל ולציונות.

האפליקציה כוללת לוח שנה ובו מידע על תאריכים מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית ועל אישים ואירועים בולטים בהיסטוריה הציונית. משתמשי האפליקציה יוכלו לקבל מידע רב גם על אירועים מרכזיים המתקיימים בקהילות היהודיות בעולם.

את האפליקציה אפשר להוריד בשלוש שפות – עברית, אנגלית וספרדית – והיא מתאימה לאייפון ולאנדוראיד.

 

הִתְגַלְתָה המַצֵבָה של אִמו של הסופר ש"י עגנון

הִתְגַלְתָה המַצֵבָה של אִמו של הסופר ש"י עגנון
רחוב עגנון בבוצ'אץ' (ויקיפדיה)

הִתְגַלְתָה המַצֵבָה של אִמו של הסופר ש"י עגנון

מתה בִּדְמִי יָמֶיהָ – בגיל 43

בבית העלמין בבוצ'אץ' שבגליציה הִתְגַלְתָה בשבוע שעבר מַצַבְתָה של אסתר צ'צ'קס, אמו של הסופר זוכה פרס נובל, ש"י עגנון. מִשְלַחַת מֶחְקָר של סטודנטים מהמכללה האקדמית הרצוג, מִטַעַם עמוּתַת יהדות גליציה ובוקובינה, שעָסְקָה בתיעוּד של בית העלמין היהודי בעיירה – התרגשה לגלות את המצבה בשלמותה, ועליה פִּיוּט ארוך ואקרוסטיכוני.

המצבה התגלתה במרחק קטן ממצבתו של האב, שלום מרדכי צ'צ'קס שנִפְטַר בשנת 1913. מעריכים כי האב הוא שכתב את הדברים על קֶבֶר רַעייָתוֹ.

אסתר צ'צ'קס נפטרה בגיל 43 בי"א ניסן התרס"ט (2.4.1909), פחות משנה אחרי עֲלִייָתוֹ של בנה ארצה. ש"י עגנון לא היה בהַלווייתה של אמו. רק בשנת 1913 שב לבקר בעיר מולדתו, ואז עלה לראשונה לקברה של אמו.

וכך כתב עגנון על אמו:

"בִּדְמִי יָמֶיהַָ מתה עלַי אמי, כבת ארבעים שנים הייתה במותה, ועדיין אור נשמתה מֵאִיר לפנַי במיתתה כבחַייֶהָ. ואם אלף אִמָהוֹת טובות אֲצַייֵר – מעשיה הטובים יָאִירו עליהן מֵאוֹרָהּ".

 

עגנון ואסתר רעייתו (ויקיפדיה)

 

בית ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים (ויקיפדיה)

'בְּרוש המדינה' נפל בסְערה

'בְּרוש המדינה' נפל בסְערה
'ברוש המדינה' בקיבוץ דגניה א' (ויקיפדיה)

'בְּרוֹש המדינה' נפל בסְערה

בין שוֹרָשָיו הִתְגַלָה בקבוק עם 'מְגִילַת המדינה'

סְעָרַת האביב שהִשְתוֹלְלָה בישראל בסוף חודש אפריל גָרְמָה לנְפילת 'ברוש המדינה' בקיבוץ דגניה א'. בין שוֹרָשָיו של העץ הִתְגַלְתָה 'מְגִילַת המדינה'.

הברוש המְפוּרְסָם גדל וצמח בקיבוץ דגניה א' בעמק הירדן מאז שנת תש"ח (1948), שנת הקמת מדינת ישראל. נָטְעוּ אותו במקום שבו נפגש הירדן עם הכינרת בטֶקֶס חגיגי שהתקיים בט"ו בשבט, חודשים אחדים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הקֶרֶן הקיימת לישראל הוֹדִיעָה אז שהברוש נִיטַע לזכר העץ אשר נָטַע בנימין זאב הרצל במושבה מוצא שבהרי ירושלים, כשביקר בארץ בשנת 1898.

נטיעת העץ בְּעִיצוּמָהּ של מִלְחֶמֶת העַצְמָאוּת הייתה אֵירוּעַ סִמְלִי ומרגש.

הטקס נפתח בשירת 'התקווה' וכלל גם נְאוּמִים. חברי הקיבוץ שהִשְתַתְפו בו הִטְמִינוּ בין שורשי העץ בקבוק סגור עם "מגילת המדינה". במגילה נִכתב כי בימים קשים אלה של מלחמה, מְסמל הברוש את הבְּרִית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ואת התִקְווָה שהמדינה העברית תָקום בקרוב.

כאמור, בְּעִקְבוֹת הסערה בחודש שעבר נפל הברוש בן השבעים, ושני חברי קיבוץ מצאו את המגילה. כָּעֵת הם מִתְכַּווְנִים לנטוע ברוש חדש ולהחזיר את המגילה למקומה בין שוֹרָשָיו.

מרים פרץ: אחים אנחנו לטוב ולרע

מרים פרץ: אחים אנחנו לטוב ולרע
מרים פרץ (ויקיפדיה)

מרים פרץ: אחים אנחנו לטוב ולרע

הנאום של כלת פרס ישראל

מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה בשירותם הצבאי, קיבלה ביום העצמאות את פרס ישראל למפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית". פרץ, אשת חינוך בת 64, נשאה דברים בטקס בשם 16 כלות וחתני הפרס. דבריה מעוררי ההשראה חדרו לכל לב. שר החינוך נפתלי בנט הורה ללמד את הנאום המכונן בבתי הספר.

אנו מביאים כאן את הנוסח המלא של הנאום:

אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו"ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבְּלי פְּרס ישראל, קהל נכבד.

אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.

בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו.

הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה.

בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה.

וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963, הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה " הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים" פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969.

חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.

למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים.

בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק".

אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" – הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת…". שורה אחת מפזמון השיר הִדהֲדָה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן…". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.

אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעֲרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי.

אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל.

מכובדיי,

עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי — אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה.

קטונתי,

אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי.

יש לי לב אֶחד שנשבּר 3 פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה.

עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית.

מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה,

מתוך תהומות הכאב,

נבעו מעיָינות של אהבה.

וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות.

זוֹ יצירתי.

היא נטועה בַּלְבבות.

הפכתי את יגוני לְניגון חדש.

כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו.

בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.

זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי כניסתן של מחשבות והבנות חדשות.

הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים.

וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים.

אם רק נכיר בְּכך שרַב המְשותף בינינו על המפריד,

כולנו חפֵצי חיים.

כולנו חפֵצי שלום.

זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים.

כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה.

כולנו מְיַיחֲלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל

וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה.

לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד.

בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפזאל – התמונה לא תהיה שלמה.

על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֱרַך – אינני מתייאשת.

וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמְחזק את המְחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך.

כדברי נעים זמירות ישראל:

"מי האיש הֶחפץ חיים

נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה

סור מֵרע וַעֲשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו"

זוהי תורת החיים!

בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור,

כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי אחים אנחנו. לטוב וּלְרע.

וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל.

טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל.

מכובדיי,

זכינו לראות את תקומת המֱדינה ושגשוגה.

עתה, בשנת ה 70, משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם":

חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר!

אִם הַרֲרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ –

לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו;

מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה,

נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים!

הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!

הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר!

 

בתמונה: מרים פרץ מקבלת את פרס ישראל מידי שר החינוך נפתלי בנט. הצילום – מתוך אתר משרד החינוך

הערת המערכת: התמונה הנ"ל נמחקה מהחדשון ביום 17.5.2018

אֵירוּעֵי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אֵירוּעֵי יום הזיכרון לשואה ולגבורה
הצילום: (ויקיפדיה)

אֵירוּעֵי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

לזכור ולא לשכוח

אֵירוּעֵי יום הזיכרון לשואה ולגבורה יִיפָּתְחו הערב ויִימָשְכוּ מחר, כ"ז בניסן תשע"ח.  הנושא המרכזי שנִבְחַר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה זו הוא: נִיצוֹלֵי השואה מְעַצְבִים זיכרון ובונים מדינה.

עצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תִתקיים הערב ב-20:00 ברחבת כיכר גטו ורשה ב'יד ושם' במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון.
העצרת תועֲבַר בשידור ישיר בערוצי הטלוויזיה, בשִידוּרִי הרדיו ובאתר האינטרנט של 'יד ושם'.

מחר בשעה 10:00 תִישָמַע בכל רחבי הארץ צְפִירַת דוּמִייָה. מיד אחריה יֵיעָרֵך ב'יד ושם' טקס הנחת הזֵרים ליד האנדרטה למרד גטו ורשה.

בשעה 11:00 יִתקיים באוהל 'יזכור' ב'יד ושם' ובמִשְכַּן הכנסת טקס קריאת שמות קרְבְּנוֹת השואה 'לכל איש יש שם'.

בשעה 13:00 יתקיים טקס האַזְכָּרָה המרכזי באוהל 'יזכור'.

בשעה 17:30 תתקיים בבקעת הקהילות ב'יד ושם' עצרת תנועות הנוער.

טקסים ומִפגשים עם ניצולי שואה יתקיימו ביישובים רבים, במוסדות החינוך ובמחנות צה"ל.

הרדיו והטלוויזיה יְשַדְרוּ הערב ומחר תוכניות מיוחדות.

בתי הקפה, בתי הקולנוע, מקומות הבילוי, החנויות וחנויות המזון יִיסָגְרוּ הערב בשעה 19:00.

מַדְלִיקֵי המַשׂוּאוֹת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה

מַדְלִיקֵי המַשׂוּאוֹת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה
הצילום: Mark Neyman (לע"מ 2011)

מַדְלִיקֵי המַשׂוּאוֹת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה

נִיצוֹלֵי השואה מְעַצְבִים זיכרון ובונים מדינה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יעמוד השנה בסימן 70 שנה למדינת ישראל תחת הכותרת "נִיצוֹלֵי השואה מְעַצְבִים זיכרון ובונים מדינה".

הערב ב-20:00 תתקיים עצרת הפתיחה הממלכתית בכיכר גטו ורשה ב'יד ושם'. בעצרת ישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שישה ניצולי שואה ידליקו בטקס שש מַשׂוּאוֹת לזכר שישה מיליון היהודים שנִרְצְחו בשואה. מדליקי המשואות מְייַצְגִים את הניצולים ששָׂרְדוּ והֵקִימו משפחות ומדינה:

מרים לפיד

מרים לפיד

לפיד נולדה ב-1933 בהולנד.

ב-1953 עלתה לישראל והצטרפה לקיבוץ צרעה.

למרים ולאקי בעלה נולדו שישה ילדים ו-14 נכדים ונכדות. בנם רן היה טייס מַסוֹקִים בחיל האוויר וקברניט באל על ונהרג ב-2009 בהִתְרַסְקוּת מסוק.

 

שמואל בוגלר

שמואל בוגלר

שמואל בוגלר נולד ב-1929 בהונגריה.

במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המַעְפִּילִִים "מורדי הגטאות" שנתפסה בידי הבריטים ואנשיה נֶעֶצֱרו והוּבְלוּ לקפריסין ורק באוקטובר 1947 הגיע לישראל.

הוא התגייס למחלקה הדתית של הפלמ"ח, לחם על הגנת גוש עציון ועם נפילת הגוש במאי 1948 נָפַל בִּשְבִי הלגיון הירדני.

באפריל 1949, לאחר כמעט שנה בשבי, שוּחְרַר והתגייס למשטרת ישראל.

לאחר פְּרִישָתוֹ לגִמְלָאוֹת מונה שמואל למזכ"ל המוֹעצה הלְאומית לִמְנִיעַת תְאוּנוֹת. הוא מִתְנַדֵב במחלקה לחסִידֵי אוּמוֹת העולם ב'יד ושם' כמתרגם עדויות מהונגרית לעברית. לשמואל ולאשתו שושנה בן, בת, חמש נכדות ושלושה נינים.

תאה פרידמן

תאה פרידמן

ד"ר תאה פרידמן נולדה ב-1924 בעיר צ'רנוביץ ברומניה.

ב-1958, לאחר שמונה שנים שבהן היו מְסוֹרְבֵי עֲלִייָה, עלו תאה, בעלה יוסף ובנם לישראל. היא עבדה כרופאת עיניים ובעלה עבד כרופא משפחה. לתאה ויוסף ז"ל בן, אף הוא רופא במִקצועו, וחמישה נכדים.

 

ראול טייטלבאום

ראול טייטלבאום

ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בקוסובו.

ב-1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה וכן על החברה והכלכלה בישראל.

לראול ולאשתו עליזה ז"ל שתי בנות וארבעה נכדים.

יששכר דב גולדשטיין

יששכר דב גולדשטיין

יששכר דב גולדשטיין נולד ב-1929 בסלובקיה.

באוגוסט 1946 עלה על אוניית המעפילים 'ארבע חרויות', שנתפסה בידי הבריטים. דב היה כָּלוּא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים.

שנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ"ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ. לדב ולאשתו שולמית שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.

אבא נאור

אבא נאור

אבא נאור נולד ב-1928 בעיר קובנה בליטא.

ב-1946 עלה על אוניית מעפילים. האונייה נתפסה בידי הבריטים והוא נכלא במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין.

ב-1947 הגיע אבא ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד בשב"כ, במכון ויצמן ובמוסד.

לאבא ולאשתו לאה ז"ל בן, בת, חמישה נכדים ושמונה נינים.

 

בתמונה למעלה: טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזאון יד ושם בירושלים, 2011 (Mark Neyman לע"מ)

התמונות של מדליקי המשואות באדיבות 'יד ושם'

אנה פרנק

אנה פרנק
אנה פרנק, תלמידת בית ספר (ויקיפדיה)

אנה פרנק

1929 – 1945

אנה פרנק הייתה נערה יהודייה שנולדה בגרמניה בשנת 1929 ונִסְפְּתָה במחנה הריכוז ברגן בלזן בשנת 1945. היומן שכתבה בימי מלחמת העולם השנייה הִתְפַּרְסֵם בכל העולם אחרי המלחמה. אנה הפכה לסמל לילדים שנִרְצְחוּ בשואה.

האם אדית פרנק עם אנה ואחותה (ויקיפדיה)

ביומנָהּ מְתָאֶרֶת אנה את חַייֶהָ ואת חַיֵי משפחתָהּ. הם עברו מגרמניה להולנד עם עֲלִייָתו של היטלר לשלטון. מחודש יולי 1942 הם הִסְתַתְרוּ בעֲלִייַת גג באמסטרדם יחד עם ארבעה יהודים נוֹספים.

 

הבית שבו הסתתרו אנה ומשפחתה (ויקיפדיה)

ארון הספרים שהסתיר את הכניסה לעליית הגג (ויקיפדיה)

ב-4 באוגוסט 1944 הם נִתְפְּסו על-ידי הגרמנים ונִשְלְחו למחנות ריכוז.

אנה ואחותה נִספו בברגן בלזן. אִמן נִספתה באושוויץ. אביהן, אוטו פרנק, נִשאר בחיים והִקְדִיש את חייו להַנְצָחַת זִכְרָן.

בבית שבו הִסְתַתְרָה משפחת פרנק נִפְתַח בשנת 1960 מוזיאון בית אנה פרנק.

יומנָהּ של אנה פרנק פּוּרְסַם בפעם הראשונה בשנת 1947 ומאז תוּרְגַם לשפות רבות והוא אַחַד הספרים הנִמְכָּרִים ביותר בעולם. היומן שִימֵש נושא להצגות תיאטרון ולסִרְטֵי קולנוע וטלוויזיה רבים.

היומן של אנה, מוזיאון אנה פרנק באמסטרדם (ויקיפדיה)

מצבת זיכרון לאנה פרנק, ברגן בלזן (ויקיפדיה)

לזכר אנה פרנק, אמסטרדם (ויקיפדיה)