חֲלוֹם יעקֹב
חֲלוֹם יעקֹב
ושָבוּ בָּנים לגְבוּלָם
פגשה וכתבה: ציפי מזר
לפני 18 שנים פגשתי ברעננה זוג עולים מארגנטינה שהִגִיעו לישראל ביום העצמאות 2003: לילי ומרסלו דורפסמן, שני אנשי חינוך, שעלו עם שלושת ילדיהם.
מאז שמחתי לפגוש את לילי במפגשים מקצועיים של מורות ללשון לעולים ועָקַבְתי מרחוק אחרי הִיקָלְטותם המוצלחת בישראל.
בארגנטינה מרסלו היה מנהל בתיכון מרטין בובר, ובמקביל סיים את התואר השני בחינוך. בארץ הוא הִתקבל למרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית ובו סיים את הדוקטורט. היום הוא עובד באוניברסיטה העברית כמנהל התוכניות הבין לאומיות למוּסְמָך בחינוך יהודי של מרכז מלטון בבית ספר לחינוך (תוכניות באנגלית ובספרדית).
לילי הייתה בארגנטינה מורה ללשון עברית בתיכון נתן גזנג ורכזת פרויקטים בבית הספר היסודי. בארץ היא מורה ללשון עברית ולספרות בבית הספר התיכון ע"ש אוסטרובסקי ברעננה -"התיכון הכי טוב בארץ", לדבריה. היא מַגישה תלמידים עולים לבגרות בשני המקצועות האלה ומַעֲריכה מבחֲנֵי בגרות בעברית. היא אוספת וכותבת סיפורי עלייה של צעירים ומבוגרים.
"תמיד עבדנו במסגרות יהודיות והחינוך היהודי הישראלי היה לנו מאוד חשוב. עד שהִגִיע היום, שהחלטנו שזהו, שהגיע הזמן להגשים את החלום שלנו ולעלות לארץ" סיפרה לי, "ובארץ אנחנו ממשיכים את העֲשִׂייָה הציונית שלנו, גם בקשר שלנו עם התְפוצות וגם בהוראה עם עולים חדשים". אכן, סיפור עלייה יפה!
לפני כחודש קיבלתי מלילי מכתב מְרַגֵש בדוא"ל:
רציתי לספר לך שהיום אחרי חצות יַגיע אבא שלי לארץ כעולה חדש!! אני כל כך מִתרגשת!
לאבא שלי יש היום יום הולדת 94! שיהיה בריא עד 120! וכמה שזה סִמְלִי… הוא חוגג גיל מוּפְלָא זה כשהוא כבר לא בארגנטינה ועדיין לא בארץ – בין שמיים וארץ, בין שתי המוֹלָדות, כפי שכותבת לאה גולדברג…
לילי צירפה מכתב ששלחה לעיתונאית אילנה דיין, שרִאיינה אותם ביום העלייה:
הנדון: איחוּד משפחה – העלייה של אבא שלי
לפני 18 שנה קיבלת את פניי ברֵיאָיון ברדיו, מספר שעות אחרי שעליתי לארץ, ביום העצמאות 2003.
את שָמַחת יחד איתי על הַגָעֲתֵנו לארץ. היום יש לי עוד סיבה לשמוח, ורציתי לשתף אותך!
באותו ריאיון שאלת אותי כל מיני שאלות, אחת מהן הייתה האם אני מפחדת. באותו יום, הבת הבְּכורה שלי, שירלי, נסעה לתל אביב באוטובוס כדי לפגוש חברה שלה… וסיפרתי לך שפחדתי מהנסיעה הזאת – מרעננה לתל אביב, הלוך וחזור. כמו כן, סיפרתי לך שעָלינו כי אנחנו ציונים, שתמיד רצינו לעלות לארץ ובגלל סיבות שונות החלטה זו נִדְחֲתָה ונִדחתה, עד שבגיל 40 אמרנו "עַכשיו!".
סיפרתי לך גם שכל המשפחה שלנו נִשארה שם, בארגנטינה… וזה היה הצַעַד הקשה ביותר – הגַעְגוּעִים!
18 שנים עברו מאז…
שלושת הילדים שלנו גדלו וצמחו 'בשתי המולָדות', כפי שמְתָאֶרֶת כל כך מדויק לאה גולדברג. למדו בארץ, סִיימו תְאָרים באוניברסיטאות בארץ, מצאו חברים טובים, בני זוג נפלאים, עבודות מצוינות.
בעלי ואני הִתְבָּרַכנו במשפחה נִפְלאה, בחברים מַקסימים ובעבודה מעולָה. בעלִי באוניברסיטה העברית, ואני בתיכון אוסטרובסקי ברעננה! זָכינו! בנֵי מזל אנחנו!
הזמן עבר, כפי שצִיינתי קודֶם… אימי ז"ל נִפטרה וגם חמי ז"ל.
לפני שנה בדיוק, אחרי שנה של טיפולים וסֵבֶל, נִפטר גם אחי הבכור, בן 63.
מאז שאימא שלי נִפְטְרה, אבא שלי החליט להמשיך לגור לבד, עצמאי במאה אחוז. אבל, הזמן עבר. בעוד ימים ספורים ימלאו לו 94, שיהיה בריא עד 120! השכול הכה פעם נוספת, ולמרות ששם נמצאים שני נְכדים ושתי נינות, כלה מקסימה ומספר קְרובים, חשבנו לנכון להביא אותו לארץ. בו בזמן, הוא בעצמו הֶחליט שזה הזמן למלא את משאלתו: לעלות לארץ! אחרי שישה חודשים של סידורים, בתאריך 26 באוקטובר יעלה למטוס יחד עם בעלי ובתי האמצעית דניאלה – שיגיעו לשם כדי ללוות אותו – ולהגשים את חֲלוֹמו. העברית שלו מצוינת, 'עברית של שבת', בן אדם נעים וחביב, א מענטש!
אבא שלי, חייט במקצועו, חולם לתרום גם הוא למדינה. כיצד? לעשות כל מיני תיקונים שהחיילים צריכים במַדִים שלהם.
כולי הִתרגשות! ואני בטוחה שאת מבינה אותי!
18 שנה עברו מאז… י"ח שנה – חי!
לילי נייסען-דורפסמן
הפרדה מהמשפחה – ארגנטינה
עם מרסלו ודניאלה לפני הטיסה לארץ
התרגשתי יחד עם לילי וסיכמנו שאחרי שכל המשפחה תנחת על הקרקע מההתרגשות אבוא לפגוש את אבא שלה.
הִגעתי לדירתם ופגשתי את לילי ומרסלו ואת 'העולה החדש' – אדם בן 94 עם חיוך קל וטוב בעיניים, מדבר עברית שוטֶפֶת.
הוא נולד בפולין, בעיר סוקולוב, ב-27 באוקטובר 1927. בגיל 7 היגר לארגנטינה עם אימו ושבע אחיותיו. האב נפטר בפולין לפני שעזבו לארגנטינה. אף אחת מאחיותיו אינה בחיים. אחת האחיות עלתה לישראל ונפטרה לפני שנה.
"יצאנו מפולין עם מִזְוָודות של רָעָב, ובארגנטינה נתנו לנו אוכל", הוא מספר, "אנשים טובים שם", הוא אומר, ומוסיף: "קיבלתי חינוך יהודי. למדתי תורה. למדתי פרקי אבות בעל פה. עברית למדתי בשיעורי ערב. כשקראתי סיפור מעניין בעברית תִרגמתי אותו מעברית ליידיש עבור העיתון 'די פרעסע', העיתון ביידיש שיצא לאור בארגנטינה.
לילי מִתְגָאָה באבא: "הוא יודע בעל פה את ביאליק". היא מספרת בגַאֲוָוה שגם בגילו הוא מְחובר למחשב, לאינטרנט, לפייסבוק, לווטסאפ. הוא בקשר יום יומי עם חמשת הנכדים בארץ ובארגנטינה. יש לו ארבעה נינים ונינות ואחת בדרך. בארץ הוא קורא עיתון בעברית.
יעקב משחק דומינו עם הנינים
כל חַיָיו היה חייט. תָפַר בגדים מגיל 20 ועד 90. "עבדתי לבד", הוא מְספר. "הייתי העֶבֶד של עַצמי". אשתו עבדה כתופרת. הם חיו יחד 50 שנה, ב-16 השנים האחרונות הוא לבד. מאז שנפטר בנו – עוד יותר.
הוא הֵביא איתו לישראל את מְכונת התְפירה שלו ומְקווה להמשיך לתְפּור בארץ. חֲלוֹמו: לְתַקֵן מַדִים של חיילי צה"ל!
מכונת התפירה
על מה עוד אתה חולם?
"לצאת לשתות קפה בבית קפה…", הוא עונה. וכפי שאפשר לראות בתמונות שלילי שלחה לחדשון – הוא כבר הִגשִים את החלום הזה…
קפה ראשון בבית קפה בארץ כעולה חדש
איך הִרגשת ברְגעים הראשונים בישראל?
"הִרגשתי אהבה בלב. הִרגשתי את האהבה, לא רק מהמשפחה, גם מאִרגון עולי אמריקה הלטינית וספרד שבאו לקבל את פניי בנתב"ג.
לפני העלייה הלכתי לְהִיפָּרד מהשְכנים. יצאתי מארגנטינה עם נְשיקה. נתנו לי הכול מיום שבאתי. נתנו לי אהבה. יצאתי עם הרגשה טובה".
נציג ארגון עולי אמריקה הלטינית וספרד מקבל את פני העולה בנתב"ג
יעקב עם שלושת הנכדים הישראליים
חוגגים 94 ליעקב
ואיך אתה מרגיש בארץ?
"אני מרגיש טוב כאן" הוא אומר.
המילה 'טוב' היא המילה המְאַפְיֶינֶת את יעקב ואת הדרך שבה הוא רואה את החיים ואת העולם. "לא מצאתי איש רע כל חיי", הוא אומר. ואני מַאֲמינה לו ומְנַסָה ללמוד ממנו… הטוֹֹב הזה מִשְתַקֵף באהבה הגדולה של לילי לאביה ושל בני המשפחה לסבא.
איך הִרגשת כשבִּתך עלתה עם משפחתה לפני 18 שנים?
"וְשָבוּ בנים לִגְבוּלָם.
מיום הֲקָמַת מדינת ישראל ב-1948 חשבתי שזה המקום ליהודים. אני הסימן לכך שאף פעם לא מאוחר…"
איזו עצה יש לך למי ששוקל לעלות או למי שכבר עלה?
"קודם כל שילִמדו את ה-א' ב' העִברי עם הנְקודות, כדי שלא יעשו שְגיאות.
קשה לעשות עלייה אבל זה טוב".
כָּבָה האור
את הכתבה על יעקב נייסען פרסמנו בחדשון לפני 10 ימים.
אתמול (יום רביעי, 1 בדצמבר) קיבלתי הודעת ווטסאפ מצערת מלילי:
ציפי יקרה,
קשה לי לכתוב לך כדי להודיע לך שאבא שלי נפטר ביום ראשון בבוקר… נורא עצוב…
כפי שהבטחנו לו לפני עלייתו לארץ, החזרנו אותו לארגנטינה, שיהיה יחד עם אימא שלי ועם אחי.
הלב שלי בוכה, אך אני יודעת שכל המאמץ שהוא עשה היה כדאי, אפילו לתקופה כה קצרה…
הינה הקישור לכתבה עם משפחת דורפסמן בגיליון יום העצמאות של עיתון 'שער למתחיל', ד' באייר תשס"ט, 28 באפריל 2009, גיליון 1539: