באולפן

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

יציאת מצרים מהודו 2019

עלו לפני חודש וכבר מרגישים בבית

לפני חודש הגיעה לאולפן רעננה קבוצת עולים חדשים מהודו. נפגשנו לשיחה עם שישה מהם – שישה אנשים צעירים, משכילים, מקסימים, אופטימיים, שהחליטו לעזוב מקום מוכר, משפחה, חברים ועבודה טובה, ולעלות לישראל.

הַכִּירו את סיגלית יצחק, דיין הווסקר ("ההורים שלי רצו לקרוא לי בשם שקשור לצדק, ודיין זה שופט"), האחיות ליאורה, ליזה וסליטה דיסוזה (ליזה וסליטה תאומות) וישראל מוזס (אבא שלו הוא המוהל של הקהילה, ואת כל הבריתות הוא עושה בבהתנדבות). כולם בני עשרים ועוד קצת וכולם עלו ארצה בסוף פברואר 2019 ולומדים עכשיו באולפן רעננה.

השיחה התנהלה באנגלית עם פה ושם מילים בעברית: מצוין! סבלנות! יופי!…

שלוש האחיות

 

מה גרם לכם לעלות ארצה?

סיגלית מסבירה: "כל יהודי רוצה להגיע לישראל כי לכאן הוא מרגיש שייך, זאת המולדת שלנו. רצינו לחיות בסביבה יהודית. אף על פי שלא נולדנו פה ולא גדלנו פה ואנחנו לא יודעים עברית, אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו".

כולם מסכימים ומספרים על החג הראשון שלהם בישראל, חג הפורים. מדינה שלמה חוגגת חג, שעד עכשיו, בהודו, הם היו רגילים לחגוג לבד, רק עם הקהילה הקטנה שלהם. "כל כך נהנינו לחגוג עם כולם, לצאת לרחוב ולראות שזה חג יהודי והוא של כולם". עכשיו כבר מתחילים להרגיש את ההכנות לפסח, וגם את זה הם אוהבים והם מחכים בשמחה לחג החרות הראשון שלהם בישראל. הם מקווים לחגוג את ליל הסדר עם משפחות ישראליות.

מהי המשמעות של להיות יהודים בהודו?

כ-3,000 יהודים חיים בעיר מומבאי שבהודו. לקהילה היהודית בעיר יש מרכז שבו נפגשים בחגים, מפעילים גן ילדים בימי ראשון, מוציאים ילדים למחנות וטיולים ומלמדים עברית. המבוגרים וגם הצעירים מנסים לשמור על התרבות היהודית ועל המנהגים היהודיים, אבל זה לא קל. יש נישואי תערובת ויש כמובן הבדלים גדולים בתרבות בינם לבין התושבים האחרים בהודו. "ההבדל הכי גדול הוא שאנחנו מאמינים באל אחד, ואת האל הזה לא רואים. ההינדואיזם בדיוק הפוך, יש הרבה אלים ולכל אל יש פסל. חוץ מזה אנחנו שומרים על שבת ועל כשרות וחוגגים את החגים, ואלה דברים שמבדילים אותנו מהחברים הלא יהודים שלנו. אם הם יוצאים לבלות בערב שבת, אנחנו לא יכולים לבוא אתם. אנחנו גם לא יכולים לאכול אתם". באותה נשימה חשוב להם להדגיש שאף פעם לא הרגישו אנטישמיות בהודו. "זאת מדינה בטוחה וחופשית ליהודים", הם אומרים.

כל השישה למדו באוניברסיטת מומבאי וגם התחילו קריירה במקצוע שלהם: מינהל עסקים, מסחר, יחסי ציבור, תקשורת, סוציולוגיה. התאומות לימדו יוגה. הם ידעו שאחרי שיסיימו תואר באוניברסיטה יהיה קל יותר להורים שלהם לקבל את העובדה שהם החליטו לעלות לישראל ולהתחיל כאן חיים חדשים. הקשר עם המשפחה שנשארה בהודו הוא יומיומי, בזכות הטלפון הסלולרי. לחלק מהם יש משפחה בישראל.

ביקרתם בישראל לפני שהחלטתם לעלות?

זאת לא הפעם הראשונה שלהם בישראל, הם כבר הגיעו לכאן במסגרת התוכנית תגלית ונהנו מאוד. גם מהחיים באולפן ובמרכז הקליטה הם נהנים, אבל יודעים שזאת לא המציאות האמיתית. "כשאני מספר לחברים שלי בהודו שמדינת ישראל נותנת לי מקום לגור ודואגת שאלמד עברית ואני לא צריך לשלם בשביל זה, הם לא מאמינים לי", צוחק ישראל. כל השאר מסכימים אתו, "מדינת ישראל עושה הרבה למען העולים ואנחנו מעריכים את זה".

הם שמעו שלא תמיד קל להסתדר עם ישראלים, אבל עד עכשיו פגשו רק אנשים נחמדים, שרוצים לעזור להם. האוכל הישראלי מוצא חן בעיניהם, במיוחד הפלאפל, השווארמה והחומוס. "ואם רוצים אוכל הודי, גם זה לא חסר כאן" צוחק דיין. והעיקר, אומרים כולם, שאפשר למצוא כאן אוכל כשר בכל מקום.

ומה הכי קשה עד עכשיו?

העברית כמובן! "לי הכי קשה להבין מה זכר ומה נקבה", אומרת סיגלית. "למה הטלפון שלי הוא זכר דווקא?"

שאלה קשה, שאין לנו תשובה עליה…

הם יודעים שהאולפן הוא כמו חממה והכנה ל'חיים האמיתיים' וכי העברית היא מפתח לקליטה טובה. הם מעריצים את המורה שלהם באולפן ואוהבים את חבריהם לכיתה. ב'חיים האמיתיים' הם מצפים למצוא עבודה מתאימה ומעניינת ולהקים משפחה ישראלית.

לסיום, ביקשנו שכל אחד יאמר משפט אחד בעברית. הם צוחקים ואז אומרים:

סיגלית: "אני סיגלית יצחק".

דיין: "אני עולה חדש".

ישראל: "אני יודע קצת עברית".

ליזה: "אני מהודו".

ליאורה: "אני גרה ברעננה".

סליטה: "אני לומדת עברית באולפן".

ואנחנו אומרות להם לסיום: תזכרו שכל הישראלים היו פעם עולים חדשים, או שהם בנים ונכדים של עולים חדשים. ואנחנו בטוחות שתצליחו!

 

בתמונה למעלה, מימין לשמאל: דיין, סיגלית, שלוש האחיות, יצחק

 

נפגשו: איילה פרלמוטר וציפי מזר

כתבה: איילה פרלמוטר