3 גברים ישראלים שוּחררו אתמול מהגֵיהִינוֹם של עזה אחרי 491 ימים ולילות במִנְהָרוֹת.

ושוב – עצרנו את הנשימה למַרְאֵה התְמונות של השחרור: יוצאים מהרְכבים של חמאס מלווים באנשי חמאס חֲמוּשים; עולים על הבמה של חמאס שעליה הסיסְמה: "ניצָחון מוּחְלָט", "אנחנו היום שאחרי"; עומדים על הבמה בטֶקס טרור פסיכולוגי; נכנסים למכוניות הצְלָב האדום.

יוצאים אל החופש.

נפגשים עם נְציגֵי צה"ל; מַגִיעים לשֶטח ישראל; נִפגשים עם בני משפחותיהם בבְסיס רעים; חיבוקִים ודְמָעות; טסים בהליקופטרים לבתי החולים לפגישות מְרַגְשות עם שאר בני המשפחה.

היכרנו את פניהם מתמונות החטופים שמְמַלְאות את האָרץ; היכרנו את סיפור חייהם ואת הטרגדיות של משפחותיהם ושל הקיבוצים שמהם נחטפו; היכרנו את בני משפחותיהם. הם הופיעו על כל במה ובכל שידוּר רדיו וטלוויזיה 491 ימים. נלחמו כדי שלא נשכח אותם. נלחמו כדי שהממשלה תחזיר אותם.

חָרַדְנו לגורָלָם. הִתרגשנו מהידיעה על שִחְרוּרם.

ואתמול ראינו אותם: יוצאים מהשֶבִי כל כך רָזִים, חִיוְורים וחַלָשִים.

והתמונות שלהם הִזְכִּירו לכולנו תמונות מתְקופה אחֶרֶת בהיסטוריה הלְאוּמית.