מַטְבֵּעוֹת לָשוֹן
מַטְבֵּעוֹת לָשוֹן
אוֹצָר בָּלוּם, נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל
באתר האקדמיה ללשון העברית אנחנו קוראים:
"העברית שלנו משופעת במאות רבות של מטבעות לשון, ואלו מְתבלים את לשוננו ומעניקים לה נוֹפֶך מיוחד משלה.
הערה: המושג 'מטבע לשון' מכוון לצירוף (של מילים או של מילית ומילה) שיש לו משמעות שהיא יותר ממשמעות רכיביו, וכן לצירוף שאחת או יותר מן המילים שבו אינה משמשת עוד בלשוננו אלא בתוך הצירוף.
מובא כאן מבחר של מטבעות לשון עבריים בלוויית הסבר על משמעם ועל מקורם".
הינה הקישור למטבעות הלשון באתר האקדמיה ללשון.
בחדשון נפרסם בהדרגה צירופים מתוך הרשימה ונביא בקצרה את משמעותם.
נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל
במקורו הביטוי צֹאן בַּרְזֶל הוא מונח משפטי־הִלכתי מתחום דיני הממונות. במשנה הוא נזכר בהקשר של הסכמי הממון שבין איש ואישה הבאים בברית הנישואים, ועניינו הוא נכסים שהאישה מביאה עימה מבית הוריה (נדוניה) ו"מכניסה" לרשות הבעל. לפי זה צאן כאן הוא כינוי לנכסים בכלל, ובצירוף צאן ברזל – נכסים חזקים וקיימים כברזל.
הצירוף נכסי צאן ברזל התגלגל ללשון ימינו במשמעות של כל דבר יציב וקבוע – נכסים רוחניים או תרבותיים שהפכו ליסוד שאין עליו ערעור.
אוֹצָר בָּלוּם
הביטוי אוֹצָר בָּלוּם מהלך בקרב דוברי העברית בימינו במשמעות 'אוצר מלא וגדוש', לעיתים מתוך כוונה לציין שזהו (בהשאלה) אוצר שטרם נראה כמותו, על פי התואר בָּלוּם במובן חתום וסגור.
הביטוי המקורי היה ככל הנראה אוצר בָּלוּס – בסמ"ך. מהו בָּלוּס? לא לגמרי ברור. ממקומות אחרים למֵדים שהוראתו 'מעורב'.
הביטוי אוצר בלוס נאמר אפוא על רבי עקיבא, והכוונה היא שהוא למד ממקורות שונים, ולכן אוצר הידע שלו מעורב ומגוון.
כפל הצורות 'בלום' ו'בלוס' נולד ככל הנראה מתוך דמיון האותיות ם–ס.
מקובל לומר כי הגרסה אוצר בלום במ"ם סופית היא שגיאת העתקה שנוצרה במהלך הדורות.
ההוראה 'אוצר מלא וגדוש', ולאו דווקא 'מעורב ומגוון', נוצרה ככל הנראה בעברית החדשה.
אַבְנֵי שָׂפָה
אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת
אבן שואבת היא מגנט או אבן בעלת תכונות מגנטיות.
בהשאלה 'אבן שואבת' היא מוקד משיכה ומרכז ההתעניינות. למשל: 'שמורת הטבע הקטנה היא אבן שואבת לחובבי הציפורים'.
אֶבֶן נֶגֶף
אבן נגף היא אבן שההולך נתקל בה בדרכו, ובהשאלה מכשול והפרעה בדרך אל המטרה. למשל: 'ההדלפות החוזרות ונשנות היו אבן נגף בהתקדמות המשא ומתן'.
המילה נֶגֶף קשורה אל הפועל נִגַּף (הוכה, נחל תבוסה) ואל המילה מַגֵּפָה.
אֶבֶן בֹּחַן
אבן בוחן היא אבן המשמשת לבדיקת טיבן של מתכות על ידי שִפשופן בה. בהשאלה 'אבן בוחן' היא אמת מידה מרכזית להערכה של דבר, למשל: 'ההתמודדות עם המשבר הנוכחי תהיה אבן הבוחן של ההנהלה'.
כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין
דבר המונח כאבן שאין לה הופכין הוא דבר שנזנח ואין איש מתעניין בו.
דימוי קרוב יש במקרא, אך שם סופה של האבן טוב: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב) – אבן שהבונים לא רצו בה נעשתה בסופו של דבר לאחת מאבני היסוד בבניין.
אַדְּרַבָּה
אדרבה (או אדרבא) היא מילת קריאה שפירושה 'הַהֶפֶךְ', 'ההפך הוא הנכון'.
המשמע המילולי הוא 'על מה שגדול [ממנו]' – אולי היה הדבר הקטן למטה, ועתה התהפך הכיוון והוא עלה מעל הגדול ממנו. כלומר מה שחשבת בתחילה אינו נכון, אלא הֶפְכוֹ נכון.
בעת החדשה נוספה למילה 'אדרבה' המשמעות 'יְתֵרָה מזו', 'זאת ועוד'. למשל: "כן, זה בסדר שתתקשרי אליה. אדרבה, היא אפילו תשמח".
אֹוֹרֶךְ רוּחַ
אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב
פירוש הביטוי: 'האחרון, שהוא אהוב ויקר במיוחד' (ביטוי המציין את חשיבותו של מי שהוזכר בסוף).
אַלְיה וְקוֹץ בָּהּ
'אליה וקוץ בה' הוא מטבע לשון המוכר מספרות חז"ל במשמעות דבר טוב שיש בו פגם או חיסרון.
אַלְיָה היא רקמת שומן בזנבם של חלק ממיני הכבשים. היא נחשבה לחלק משובח במיוחד.
קוץ הוא צמח דוקרני. דרכם של קוצים לְהִידָבֵק בצמר הכבשים.
בְּחֶסֶד
"הם הגיעו לגמר בזכות ולא בחסד".
"היא אומנית בחסד", "הוא מורה בחסד".
לפנינו שני שימושים שונים של הצירוף בחסד אף כי מקורם אחד. בשימוש הראשון 'בחסד' מציין שדבר מה ניתן למישהו כטובה אף על פי שאינו מגיע לו, ואילו השימוש השני מציין סגולה מיוחדת – כישרון, יכולת וכדומה – שאדם כלשהו ניחן בהם.
איך נוצרו שתי המשמעויות האלה?
חֶסֶד
חסד הוא טובה שניתנת לזולת מרצונו של הנותן – ולא משום שהנותן חייב לתת ולא משום שהטובה מגיעה למקבל.
החסד המקראי הוא לרוב חסדו של האל אך גם חסדו של אדם כלפי זולתו.
בְּחֶסֶד
הצירוף בחסד מציין שדבר מה ניתן למישהו מרצונו הטוב של הנותן, כטובה, ולא משום שהנותן חייב לו, ולעיתים במשמעות 'לפנים משורת הדין'.
בִּזְכוּת ולא בְּחֶסֶד
כשאנחנו אומרים 'בזכות ולא בחסד' אנחנו מדגישים שמישהו הִשִׂיג הֶישֵׂג או קיבל דבר מה לא כטובה, אלא בצדק, בזכות, משום שהיה מגיע לו, משום שהשיג אותו בכוחות עצמו.
בחסד עליון
כשאומרים 'אומנית בחסד', 'מורה בחסד' או כיוצא בזה – הביטוי 'בחסד' הוא קיצור של בחסד עליון, כלומר בחסדו של העליון, בחסדו של האל.
בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים
פירוש הביטוי: 'זניח', 'חסר חשיבות ביחס לכלל'.
דוגמה: ההפסד הכספי בטל בשישים ביחס לעוגמת הנפש שנגרמה לי.
לפי ההלכה אם התערבב דבר אסור בתוך תבשיל, כגון שנפלה לתוכו חתיכת בשר טָרף, התבשיל אסור באכילה. ואולם אם כמות הדבר האסור קטנה עד שלא ניכר טעמה, התבשיל מותר באכילה. בתלמוד הבבלי נקבע כי הכמות המרבית שאינה אוסרת את התבשיל היא אחת חלקי שישים ממנו. מכאן נולד הצירוף בטל בשישים. משימושו בתחום ההלכה הושאל לעברית הכללית לציון דבר זָנִיחַ, חסר חשיבות והשפעה.
בְּכִי תַּמְרוּרִים
פירוש הביטוי: 'בכי מר', 'בכי גדול'.
מקור הצירוף באחד מפרקי הנחמה הידועים בתנ"ך – פרק לא בספר ירמיהו (הפטרת יום ב' של ראש השנה): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ…. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד–טז).
המילה תַּמְרוּרִים גזורה מן השורש מר"ר ושקולה במשקל המילים תַּנְחוּמִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים ועוד. 'בכי תמרורים' הוא בכי מר, בדומה לצירוף 'מירר בבכי' (על פי ישעיהו כב, ד). תמרורים כאלה אנו מוצאים אצל ירמיהו גם בצירוף מִסְפַּד תַּמְרוּרִים (ו, כו).
התמרורים בדרכים
בכי התמרורים אינו קשור לתמרורים המוכרים לנו מן הדרכים, אף כי שניהם מופיעים באותה נבואה. כמה פסוקים לאחר דברי הנחמה לרחל המבכה על בניה אומר ירמיהו כך: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה" (פסוק כ). צִיּוּנִים הם סימנים, סימני דרך, ומן התקבולת ברור שגם למילה תַּמְרוּרִים משמעות דומה. גיזרונה של המילה תמרורים במשמע זה אינו ודאי. אחת ההצעות הידועות מבקשת לקשור זאת לעץ התָּמָר: רש"י פירש "תמרים קטנים נטועים לסימן בדרך" ורד"ק כתב "לשון גובה", כלומר ציוני דרך גבוהים הנראים למרחוק.
לתמרורים הגבוהים של ירמיהו אין אח ורע בתנ"ך, אך כיום הם מוכרים לכולנו ומכוונים את התנועה בדרכים. לעומתם התמרורים המרירים נותרו לפלטה רק במטבע הלשון בכי תמרורים.
פירוש הביטוי: 'בלי גבולות'.
דוגמה: בילדותי ספגתי מהוריי אהבה ללא מצרים, ואני מקווה שאצליח לגדל כך גם את ילדיי.
מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים.
גם בתחום המשפט בימינו משמשת המילה מצר במשמע 'גבול'.
הצירוף בְּלֹא מְצָרִים במובן 'בלי גבולות' מצוי כבר בתלמוד הבבלי. במסכת ברכות (נא ע"א) נאמר: "כל המברך על כוס של ברכה כשהוא מלא, נותנין לו נחלה בלא מצרים"; ובמסכת שבת (קיח ע"א) נאמר "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלא מצרים". "נחלה בלא מצרים" היא נחלה רחבה בלי גבולות – חלומם של רבים.
מכאן החל הצירוף לשמש במובן 'בלי גבול' גם שלא בהקשר של נחלה. למשל: אהבה בלי מצרים.
מהו גיזרון המילה מצר?
בשאלת גיזרונה של המילה 'מצר' יש דעות שונות, והן קשורות למסורות השונות בצורתה: מֶצֶר, מֵצֶר, מֵצַר, מְצָר.
לדעת חוקר ספרות חז"ל יעקב נחום אפשטיין המשמע הבסיסי של המילה – הן בעברית הן בארמית – הוא חֶבֶל. החבל שימש לסימון גבולות, ומכאן קיבלה המילה את המשמע 'גבול'.
אחרים אינם קושרים את מֵצַר שבמקרא אל המצר של לשון חז"ל כי אם לשורש צר"ר (כשורש המילים צַר וצָרָה) ומפרשים זאת 'מקום צר' – בניגוד אל מֶרְחָב 'מקום רחב': "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח, ה). כך נהוג להבין גם את האמור באיכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה […] כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). מפסוק זה נלקח הצירוף בין המצרים – כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום שהובקעה בו חומת ירושלים) לתשעה באב (שבו חרב המקדש).
המילה 'מצר' כמונח משפטי המציין גבול נקבע במונחי האקדמיה ובמפעל המילון ההיסטורי בצורה מֶצֶר (מן השורש מצ"ר), וכך מקובל גם במילוני העברית בת ימינו.
בֶּן זְקוּנִים
מקור הצירוף 'בן זקונים' במקרא. למילה המקראית 'זקונים' אין צורת יחיד (כמו נעורים, עלומים) ומשמעותה זִקְנָה. היא מופיעה ארבע פעמים במקרא בהקשר ללידת ילד בגיל זקנה.
בן הזקונים הראשון הוא יצחק: הוא נולד כשהיה אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים.
שני בני הזקונים האחרים הם יוסף ובנימין. על יוסף נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג); ועל בנימין: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי [כלומר האחים אל יוסף] יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" (בראשית מד, כ). החישוב מעלה שיוסף ובנימין נולדו ליעקב בשנות התשעים לחייו. מעניין לציין כי יוסף נקרא בן זקונים ברקע לסיפור מכירתו, לאחר שבנימין כבר נולד. הווי אומר שבלשון המקרא הצירוף בן זקונים אינו בהכרח צעיר הבנים.
בימינו קיבל הצירוף מובן נוסף: 'הילד הצעיר (כלומר האחרון) במשפחה'. סביר שמובן זה התפתח בהיות הילד הנולד לעת זקנה גם הצעיר במשפחה, לעיתים קרובות בפער ניכר מאחיו.
בְּנֵי נְעוּרִים
גם הצירוף בן נעורים – בעיקר ברבים בני נעורים – השתנתה הוראתו. במקרא הוא בא פעם אחת במזמור קכז בתהלים.
נעורים הם היפוכם של זקונים, כלומר ימי הנערות.
בימינו היו בני הנעורים לנערים, כבשירהּ של נעמי שמר "חורשת האיקליפטוס":
בַּשְּׁבִיל הִנֵּה יוֹרֶדֶת עֲדַת הַתִּינוֹקוֹת [=ילדים]
הַם בַּיַּרְדֵּן יְשַׁכְשְׁכוּ רַגְלַיִם.
גָּדְלוּ הַיְּלָדִים וּכְבָר לָמְדוּ לִשְׂחוֹת
וּבְנֵי הַנְּעוּרִים חוֹתְרִים בִּשְׁנַיִם.
בִּן־לַיְלָה
הצורה בִּן־ היא צורת נסמך חריגה למילה בֵּן. צורת הנסמך הרגילה היא בֶּן־, אך החיריק – המצוי גם בצורות בִּנְךָ, בִּנְכֶם, בִּנְכֶן – נחשב קדום יותר.
הצורה החריגה מוכרת מן המקרא בעיקר בשם יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.
הצורה בִּן מזדמנת עוד בסיפור על יונה והקיקיון: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה, וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" וגו' (יונה ד, י–יא).
נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'.
בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.
בּעֶטְיוֹ
פירוש הביטוי: 'בגללו', 'באשמתו'.
דוגמה: הטיסות עוכבו בשלוש שעות בעטייה של תקלה במערכת המחשוב.
ביסוד הביטוי "בעטיו" עומדת המילה הארמית עֵטָא המקבילה למילה העברית עֵצָה. ה־צ שבמילה העברית וה־ט שבמילה הארמית התפתחו מהגה קדום אחד (הגה שנשתמר בערבית: ﻅ), והן מתחלפות בצמדים נוספים: קיץ וקיט, צבי וטבי, צהרים וטיהרא ועוד.
בתלמוד הבבלי נאמר: "ארבעה מתו בעטיו של נחש" (בבא בתרא יז ע"א; שבת נה ע"ב). וכך פירש זאת רש"י: ארבעה אלו מתו אף שלא חטאו, כי בעקבות חטא אדם הראשון (שמקורו בעצת הנחש לחוה) נגזר על האנושות כולה להיות בת מוות.
במרוצת הזמן נתפס הצירוף "בעטיו של" כמילת סיבה, ובייחוד כמילת סיבה שלילית בגלל ההקשר בתלמוד.
בַּעֲלִיל
פירוש הביטוי: 'בבירור', 'ללא ספק'
דוגמאות:
– פקודה בלתי חוקית בעליל.
– ניכר בעליל שהוא משקר.
את הביטוי בשימושו המוכר לנו כיום ירשנו מן המשנה. בתקופת חז"ל היו חכמי הסנהדרין מקדשים את החודש – כלומר קובעים שמתחיל חודש חדש – על פי עדויות של אנשים שראו את הירח. ואף היו מחללים שבת לשם כך, ככתוב במשנה: "בין שנראָה [הירח] בעליל ובין שלא נראָה בעליל – מחללין עליו את השבת" (ראש השנה א, ה). חכמי התלמוד מסבירים כי בַּעֲלִיל פירושו 'גלוי', 'מפורסם'.
בימינו בַּעֲלִיל פירושו באופן מובהק, בצורה ברורה.
