Browsing Category

באולפן

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

תִשְמְעוּ בדיחה

צוחקים בעברית

לומדים ומורים רבים אוהבים את המדור "תִשְמְעו בדיחה" בחדשון.

הנה סרטונים ששלחו לחדשון המורות ענת מילדר ומאיה שמש מאולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

בסרטונים נראים התלמידים שלהן ממחיזים בדיחות מהחדשון.

אין מה לומר: הומור יפה לבריאות וגם ללימוד שפה.

 

 תלמיד מצטיין

 

לצפייה הקישו על התמונה

 

שיעור חשבון

לצפייה הקישו על התמונה

 

פגישה חשובה

לצפייה הקישו על התמונה

תודות:

תודה לכל תלמידי כיתה 7 מחזור 18 (אפריל עד ספטמבר 2018) על העזרה ובמיוחד לצלמים ולתלמידים המשחקים בסרטונים: ארנסט גלייבסקי, עלי טל, שחראנה לורנץ, אליזה שוורצמן, מיכאל שטיין, מרק לבני וחנה סורקינה; לעורך: גיל מילדר, למורות: ענת מילדר ומאיה שמש ולאפרת פירסקי פיקרביץ' מנהלת אולפן עציון כרמל – קמפוס הנמל, חיפה.

אהבה באולפן

אהבה באולפן
יעל וגאבור

אהבה באולפן

כשגאבור ויעל נפגשו בישראל

הוא הגיע מקנדה, היא מארגנטינה, הם למדו עברית יחד באולפן רעננה ו… בעוד חודשיים מתחתנים!

בסיפור הזה יש גם ציונות וגם עלייה וגם לימודי עברית וגם אהבה. מרגש. נכון?

גאבור קולטאי ויעל ברמן עלו ארצה לפני כשנתיים. כל אחד מהם עזב חיים נוחים, עיר יפה, משפחה והגשים חלום שליווה אותו כבר שנים: לעלות לישראל. העובדה שכאן גם מצאו זה את זו, הופכת את החלום הזה לטוב עוד יותר.

טורונטו

גאבור, כפי שהשם שלו מרמז, נולד בהונגריה. דור הסבים במשפחה שלו עבר את השואה וסבל במחנות ריכוז ובמחנות עבודה. אחרי המלחמה חזרו לבודפשט ושיקמו את חייהם.

הוריו של גאבור היגרו עם שני ילדיהם לקנדה בשנות השמונים. הוא היה בן 6 והתאקלם במהירות בבית הספר היהודי בטורונטו. שם גם נדבק ב"חידק הציוני" ובגיל 18 הגיע ארצה בפעם הראשונה בחייו. "הרגשתי שזה הבית שלי ורציתי לעלות", הוא מספר, אבל תוך כדי הכנות חלתה אמו בסרטן והעלייה נדחתה. בינתיים קרו החיים: זוגיות וחתונה ועבודה כאיש נדל"ן מצליח. אבל מדי שנה הגיע לביקור בישראל, והרצון לעלות לא נעלם.

לפני כמה שנים, כשהוא כבר גרוש ללא ילדים, חלתה סבתו והוא נסע להונגריה לבקר אותה. "ישבנו לילה אחד ודיברנו על הכול. היא סיפרה לי כל מה שעבר עליה בשואה ועל החיים שלה בכלל, ושאלה אותי על החיים שלי. אמרתי לה שאני לא מרוצה, לא טוב לי, מרגיש תקוע. היא עזרה לי להבין שמה שאני רוצה באמת הוא לעלות לישראל, וגם נתנה לי את האומץ לקום ולעשות את זה".

חצי שנה אחר כך הגיע לישראל כעולה חדש, שמדבר מעט עברית במבטא קנדי. יחד אתו הגיעה לילי – ג'ינג'ית מתולתלת, ארוכת רגליים ויפיפייה, מלאת שמחת חיים ואהבה לאנשים. בקיצור: כלבת "פודל ענק", שאי אפשר לא לעצור לידה, להתפעל ממנה וללטף אותה.

אחרי שלמד עברית במרכז הבין תחומי בהרצליה, הגיע גאבור לאולפן רעננה.

בואנוס איירס

יעל ברמן נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה. היא גדלה בבית יהודי חם והוריה הקפידו לחגוג את החגים היהודיים, לשמור על קשר עם קרובי המשפחה הרבים שחיים בישראל ולעקוב אחרי הנעשה בה. אמה של יעל הייתה מורה לשירה בבית ספר יהודי ויעל למדה במוסדות יהודיים מהגן ועד סוף התיכון. בהמשך הפכה למורה לספרדית ולימדה סטודנטים זרים באוניברסיטה בבואנוס איירס.

בפעם הראשונה הגיעה יעל לישראל במסגרת 'תגלית'. השנה הייתה 2003 וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. "עוד קודם ידעתי שאני רוצה לעזוב את ארגנטינה, אבל לא חשבתי על ישראל, זאת לא הייתה אופציה. כשהגעתי ארצה במסגרת 'תגלית' הבנתי שכאן אני רוצה לחיות. הייתי כאן חודשיים, הכרתי את בני המשפחה וחזרתי לארגנטינה בידיעה שאני רוצה לעלות ארצה".

בשנת 2006 הגיעה לביקור נוסף וכעבור עשר שנים סוף סוף הגשימה את החלום. "רציתי לגור בחיפה, שמאוד מצאה חן בעיניי, אבל כל המשפחה חיה באזור השרון, ובן דוד של אבא שלי גר ליד מרכז הקליטה ברעננה. לכן הגעתי לבסוף לשם".

רעננה

הם למדו באותה כיתה, ואף אחד מהם לא תכנן שמהלימודים הללו תצא חתונה. גאבור מספר בחיוך שקבע לעצמו שלושה חוקים בקשר למציאת בת זוג בארץ: "בלי ג'ינג'יות, כי הקשרים הקודמים שלי היו עם ג'ינג'יות ולא הצליחו; רק עם ישראלית, כי אני רוצה לשנות את החיים שלי; ובטח לא להפוך לקלישאה ולהיות עם מישהי שלומדת אתי באולפן".

החוקים הללו עמדו למבחן כבר ביום הראשון באולפן, כשגאבור הבחין ב"ג'ינג'ית יפה שמיד מצאה חן בעיניי, אבל חשבתי שהיא בטח בת עשרים וחמש ותחשוב שאני מבוגר ממנה". בהמשך יתברר לו שהיא מבוגרת יותר ואולי יש סיכוי.

יעל שומעת את הדברים וצוחקת. היא מציינת שהקשר הרומנטי ביניהם החל רק אחרי שהסתיימו הלימודים באולפן. "דיברנו הרבה והפכנו לחברים טובים, היו לנו הרבה חברים משותפים שהמשיכו לשמור על קשר גם אחרי האולפן, אבל לא היינו זוג".

הקשר נשמר גם כשגאבור נסע לקנדה, ללוות את אחיו שחלה בסרטן. כשהאח נפטר הוא שב ארצה ויעל הייתה שם כדי לנחם ולחזק. "אז הבנתי שיש כאן משהו אחר, והחברוּת בינינו צמחה והפכה לאהבה. יעל לא ענתה על שום קריטריון שקבעתי לעצמי, ובכל זאת התאהבתי בה. זה הוכיח לי שהקשר בינינו עמוק ואמיתי".

שניהם מתארים את התקופה באולפן במלים חמות. ושניהם מדברים עברית מצוינת. "כשהחלטתי לעלות ארצה התחלתי לצפות בסרטוני יוטיוב בעברית", מספרת יעל, "אבל לא דיברתי, רק הקשבתי. באולפן הכניסו אותי לכיתה ג' ונבהלתי. לא הבנתי כלום, אבל החלטתי שאם אני רוצה לדבר עברית מהר, אני נשארת בכיתה. למדתי המון ונהניתי מאוד".

האולפן, כך הם אומרים, הוא הרבה יותר מקורס ללימוד עברית. המורות עושות הכול כדי לעזור לעולים להתרגל לחיים בארץ ולהכיר את המנטליות הישראלית. החברים לכיתה הופכים לחברים לחיים, ויש תחושה שבמשך כמה חודשים לא צריך לדאוג לפרנסה ואפשר רק ללמוד ולהתרגל לאט לאט לחיים החדשים. "כמו מחנה קיץ", מסכימים שניהם.

קנדה נחשבת לאחת המדינות הנוחות והטובות בעולם. איך עוזבים מקום כזה?

גאבור: "בקנדה, אם אין לך משפחה ואין לך חיבור למקום ולאנשים, הבדידות היא עצומה. בעיקר בחורף שהוא גם ארוך מאוד וגם קשה מאוד. הרגשתי לבד כל החיים שלי, גם כשהייתי נשוי. לא התחברתי לקנדה מעולם. הרגשתי ציוני ואחרי הביקור אצל סבתא בהונגריה ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא".

ספר על ההבדלים בין החיים כאן לבין החיים בקנדה.

"ההבדלים עצומים. החיים כאן מאוד אינטנסיביים ולחוצים, המדינה קטנה וצפופה. קנדה ענקית והכול בה גדול. גרתי בבית פרטי נהדר של 250 מטר עם גינה גדולה, וזה לא משהו יוצא דופן. צריך להתרגל לחיים בבית שכור, קטן בהרבה, בתוך בניין דירות בעיר צפופה. מבחינת העבודה, אף על פי שקיבלתי רישיון תיווך ישראלי לא הצלחתי להיכנס לעולם הזה כי המנטליות כל כך שונה. אז אני משקיע בנדל"ן ביוון".

ואיך היו החיים בבואנוס איירס?

יעל: "בואנוס איירס עיר גדולה ויפה, אבל החיים בארגנטינה לא פשוטים. הסיפור עם החקירה של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית גרם לי להבין כמה אנטישמיות יש וידעתי שאני לא רוצה לחיות כך. גם מבחינה כלכלית לא חסרות בעיות".

חדרה

לא מזמן עברו מדירה קטנטונת ברמת גן, "חמישים מטר מרובע בלי מזגן", לדירה גדולה ויפה יותר בחדרה. ממרפסת הדירה רואים את הים, ובערב הם נהנים מהבְּריזה ומהנוף. הקיץ הישראלי, על החום והלחות שלו, עדיף בעיניהם על הקור הקנדי או החורף האירופאי.

"אנחנו מרגישים בתוך הרפתקה גדולה. יש לנו הרבה תוכניות, ובעיקר אנחנו מקווים להקים משפחה. הילדים שלנו ידברו עברית, אנגלית, ספרדית ואולי גם הונגרית".

היום יעל מלמדת ספרדית ומקווה להמשיך לעסוק במקצוע. גאבור, כאמור, עוסק בתחום הנדל"ן. הוא מקווה שהוריו יעלו ארצה בקרוב, היא מספרת שאביה נפטר ואמה כבר יצאה לפנסיה ומרגישה מבוגרת מכדי לעלות, אך הקשר עמה נשמר.

וכולם יגיעו כמובן לחתונה שתתקיים בנובמבר. מזל טוב!

 

הכלבה לילי על רקע הוורדים שקנה גאבור לכבוד האירוסין

 

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בְּעֵין המצלמה

ישראל בעֵין המצלמה

עולים מְצַלְמִים

מוזיאון העם היהודי בבֵית התפוצות מקיים מדי שנה תַחֲרות צילומים בין-לאומית – עדשה יהודיתשבה מתבקשים המִשְתַתַפים לצלם תמונה בהַשְרָאַת הכּוֹתֶרֶת: "הקשר שלי לעם היהודי".

תלמידי אולפן רעננה במרכז הקליטה ביוזמת מחלקת הקליטה בעיריית רעננה התבקשו גם הם להשתתף בפרויקט המיוחד הזה. לפרויקט נִבְחֲרָה הכיתה של המורה נירה בורוכובסקי. את התלמידים לִיווָה מקרוב בהִתְנַדְבות הצלם המִקצועי דורון בכר.

בְּמִסְגֶרֶת הפרויקט ביקרו התלמידים במוזיאון "בית התפוצות", קיבלו הַדְרָכָה בצילום וצילמו תמונות בהשראת הנושא.

בשבוע שעבר התקיים באולפן אֵירוּעַ פתיחת תַעֲרוכה שבה 28 צילומים שנבחרו מעשרות צילומים שצילמו העולים. תלמידי האולפן סיירו בתערוכה ובחרו את שתי התמונות הטובות בעיניהם. הם כתבו את שמות התמונות שבחרו על פְּתָקִים והכניסו את הפתקים "לקלפי". בסוף היום נספרו הפתקים והנה התוֹצָאוֹת:

במקום הראשון נבחרה התמונה 'אני בוטח בך' של מרקוס הומסקי, תלמיד מברזיל;

 

אני בוטח בך

במקום השני זכו שני צילומים: 'על פי ה' ביד משה' של דניאל כהן, עולה מברזיל, ו'הכול בסדר טודו בום' של קרן צימרמן, אף היא עולה מברזיל.

על פי ה' ביד משה

 

הכול בסדר טודו בום

הנה דברים שכתב מרקוס צימרמן הזוכה במקום הראשון על התמונה שלו:

"אני רוצה להודות לכולם על הבחירה בצילום שלי. הקסם של הצילום הזה הוא בפשטות שלו. צילמתי אותו ביום העצמאות, על חוף הים. היינו על חוף הים ביום העצמאות של ישראל כשהמטס האווירי התחיל. הרגע שהונצח בתמונה מתאר את החיים בישראל. רגע אחד אתה בחוף הים, 'עושה חיים' ומבלה ורגע אחד אתה מתמודד עם מצב בלתי צפוי שמזכיר את הערנות המתמדת שלנו. מכיוון שהחיים מורכבים מהפתעות, מי יודע? אולי בעוד כמה שנים, הילד שלי שבתמונה יטיס את אחד המטוסים האלה, וילד עולה חדש אחר ימשיך לשחק בחול?

תְחי מדינת ישראל! תודה!"

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

ישראל מִתְייַבֶּשֶת? האולפן לא!

תלמידֵי האולפנים יוצאים לחופשה – שִמרו עליהם!

מידי פעם מופיעים בכותרות בחדשון משפטים החוזרים על עצמם מידי יום.

לא קשה להבין מדוע אנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב ושוב: הסיבה הראשונה היא כי הם עוסקים בנושאים חשובים, חשובים מאוד: בְּטיחוּת, זְהירוּת, מים. והסיבה השנייה – כך לומדים שפה! קוראים ומאזינים ומדברים וחוזרים שוב ושוב ושוב.

מי שנכנס לכיתת אולפן בקיץ 2018 יכול לשמוע את הלומדים מְדַקְלְמִים את המשפטים האלה כשחיוך של סיפוק על פניהם.

ובעוד שנים, אחרי שיְסַייְמו את האולפן, לא נִתְפַּלֵא אם המשפטים האלה יִישָאֲרו אצלם בזיכרון כְּמַזְכֶּרֶת מִימֵי האולפן, ובכלל.

הנה סִרטונים ששלחה לנו אסתי אשר, סגנית מנהלת אולפן רעננה:

 

 

 

 

והכי חשוב:

אל תִשְכְּחוּ:

ישראל מִתייבשת. אין לנו מים לבזבז! חִסכו במים! חבל על כל טיפה!

הילדים בחופשה. שִמרו עליהם. בואו נעבור את הקיץ בשלום!

גם רופא, גם עולה וגם קצין

גם רופא, גם עולה וגם קצין
הצילום: ויקיפדיה

גם רופא, גם עולה וגם קצין

טקס סיום קורס קְצינֵי רְפואה עולים

במדור 'באולפן' בחדשון כבר כתבנו בעבר על חיים הבר, רופא צעיר, עולה ממנצ'סטר, תלמיד לשעבר באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל, ועל הקשר שלו ושל כיתתו באולפן לחדשון (קראו כאן: הפתעה למורה; עולים בשביל).

כשנפרדתי מחיים בתום הביקור שלי באולפן במעגן מיכאל, אמרתי לו שאשמח לבוא לטקס סיום קורס הקצינים שלו ולחתונתו…

את ההבטחה הראשונה חיים כבר קיים…ושלח לי הזמנה לטקס קבלת דרגות הקצונה שלו ושל עוד מספר לא קטן של רופאים עולים בצה"ל, שעלו מכל רחבי העולם, בהם רופאי שיניים רבים.

הגעתי לטקס ופגשתי את חיים, הפעם במדים. פגשתי לראשונה את בני משפחתו, שעלו ממנצ'סטר. שתי אחייניותיו צבריות. אביו, אחיו וגיסתו רופאים ואחותו אחות במקצועה. האם מורה למוזיקה וכל הילדים גם מנגנים… גם שניים מחבריו של חיים מהאולפן באו לפרגן לו. ביניהם ג'וש, המתגייס לצנחנים.

בטקס חשפו קצין הרפואה הראשי תא"ל ד"ר טריף בדר וקצינים בכירים בחיל הרפואה את דרגות הקצינים החדשים.

הקרפ"ר בירך את הרופאים המצטרפים לחיל הרפואה של צה"ל והודה להם על החלטתם לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל.

את דברין סיים תא"ל ד"ר טריף בדר בקטע מתוך 'שיר השיירה' של עלי מוהר:

בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

אי אפשר היה שלא להתרגש מקצין ורופא דרוזי המברך רופאים שעלו מכל קצווי תבל ומשרתים כרופאים בצבא ההגנה לישראל.

 

הייתה והתרגשה: ציפי מזר

 

בתמונה: סמל מפקדת קצין רפואה ראשי (ויקיפדיה)

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

70 הסיבות לאהוב את ישראל

לקראת יום העצמאות התקיימה באולפן בית ארדשתיין בחיפה פעילות מיוחדת לכבוד 70 שנה לישראל.

כשבוע לפני 'יום השיא' קיבלה כל כיתה שתי משימות: לעצב בול חדש לשנת ה-70 לישראל; לכתוב "70 סיבות לאהוב את ישראל".

ביום הפעילות – כל חדר כיתה באולפן שימש כתחנה לפעילות בנושא תרבות ישראל, ידיעת הארץ והיסטוריה. הפעילויות כללו התמצאות במפה אילמת של מדינת ישראל, פתרון כתב חידה שנושאו חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, בינגו, תפזורת, תשבץ קהוט, זיהוי תמונות, הרקדה (לצלילי השיר החדש שנכתב לשנת ה-70) ועוד.

התלמידים התכבדו בפלאפל  – ה'מאכל הלאומי'.

בסיום היום התכנסו כל תלמידי האולפן וצוות ההוראה באולם. נציגי הכיתות הציגו את הבול שעיצבו ונלמד הִמְנון האולפן.

"70 הסיבות לאהוב את ישראל" נאספו מכל הכיתות ועוצבו לקיר גראפיטי שנתלה באולפן.

בסיום היום אמרו התלמידים בהתרגשות כי הפעיליות והיצירה המשותפת העצימו את החוויה הישראלית שלהם.

 

הנה דוגמאות מתוך הדברים שכתבו הלומדים:

  • אני אוהבת בישראל את הים, השמש והחום.
  • ישראל בשבילי היא הבית שבו נשמתי נמצאת. ישראל היא ארץ האביב הנצחי. ישראל אוהבת אותי ואני אותה.
  • אני אוהבת את ישראל כי היא המדינה הכי יפה. כל האנשים שפגשתי פה טובים מאוד.
  • אני אוהבת את ישראל כי כאן פגשתי אדם אהוב.
  • ישראל היא ארץ לכול: עבור היהודים, עבור הנוצרים, עבור הערבים, לילדים, לנכים, לגימלאים, לכולם כולם כולם.
  • אני אוהב את ישראל ורוצה לגור בה כי יש בה היסטוריה מעניינת וחשובה.
  • אני אוהבת את הסולידריות של עם ישראל. זאת ארץ אבותיי.
  • מדינת ישראל בשבילי – תקווה לעתידם הטוב של ילדיי. מדינה של אפשרויות חדשות.
  • מדינת ישראל בשבילי – הזדמנויות חדשות, ביטחון, עתיד יותר טוב.
  • מדינת ישראל בשבילי – חברים חדשים, אנשים חדשים, חברותיים וחמים.
  • ישראל בשבילי היא חופש, ים, שמש, אנשים טובים, ארץ יפה, דמוקרטיה והרבה חגים יפים.

 

 

 

 

עולים בשביל

עולים בשביל

עולים בַּשְבִיל

רק בישראל

בשבוע שבו מרגישים באוויר ובנשמה את יום הזיכרון ויום העצמאות קיבלנו במערכת החדשון מכתב מרגש מחיים הבר, עולה חדש מבריטניה, רופא צעיר, עד לפני שלושה חודשים תלמיד בָּאולפן בקיבוץ מעגן מיכאל והיום חייל בצה"ל חניך בקורס לרופאים צבאיים. על חיים ועל הביקור בכיתתו באולפן כתבנו במדור זה. הנה הקישור.

הפעם חיים שלח לנו רשמי מסע שלו ושל חברו לכיתה באולפן ב'שביל ישראל'. הוא כתב כי ידידה ישראלית תיקנה את הדקדוק. אנחנו מביאים כאן את הדברים שכתב ככתבם וכלשונם. אנחנו התרגשנו.

 

שני חברים יצאו למסע

צפצוף הפלאפון שובר את הדממה באוהל ומסמל את הקץ של שינה עמוקה. לאחר כמה דקות ללא מילים החלפנו את ברכת הבוקר הקבועה שלנו…״קפה?“.

הוצאנו את הפינג׳אן והרתחנו מים בניסיון להתחמם. השעה 05:00 בבוקר ובחוץ שש מעלות – קפה לא היה מעולם רצוי יותר. אחרי שהתענגנו על קפה הבוקר שלנו אנחנו אוזרים אומץ לצאת מהאוהל לתוך החושך רגע לפני עלות השחר. יצאנו לָתור את חניון הקמפינג בסביבה, הסימן היחיד לציביליזציה. היו רק כמה אבנים מסודרות במעגל ששימשו עד לא מזמן להגנה על מדורה מהרוח. אנחנו אורזים את כל התיקים ומקפלים את האוהל. תוך שלושים דקות אנחנו עומדים עם כל הציוד על גבנו, מוכנים ללכת. שמנו ווילי נלסון – “ on the road again“ בפול ווליום ובכך השלמנו את טקס הבוקר שלנו. מטרת היום? אותו הדבר כמו בכל יום – הולכים לכיוון צפון.

 

אז למה עשינו את זה?

 

תוואי השביל (ויקיפדיה)

אם להיות כן, כששמענו על 'שביל ישראל' לראשונה, לא יכולנו להאמין שאנשים עושים אותו בפועל. מסע של 1100 ק"מ לאורך כל הארץ – דרך הרים, מדבריות ואפילו כמה מכתשים – ברגל? יש ודאי דרכים יותר טובות לבלות שישה שבועות. אבל ככל שחלף הזמן וככל ששמענו על הרפתקאותיהם של אחרים, הרעיון קסם לנו יותר ויותר. התחלנו ללמוד שמדובר ביותר מאשר בהליכה ארוכה; המסלול מאתגר מנטלית ולוגיסטית, מהווה הזדמנות לחוות בדידות אמיתית בטבע, ויותר מהכול מאפשר לכל צעיר לחקור את הארץ הנפלאה שלנו. לעשות עלייה זה צעד גדול אבל אם אנחנו באמת רוצים לגור בישראל אז כדאי להכיר אותה כמיטב יכולתנו, והאם יש דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר פשוט לקחת תרמיל וללכת?

 

ההתחלה…

כשהגענו לסוף האולפן שלנו בקיבוץ מעגן מיכאל התכנון שלנו נעשה מוחשי יותר – עכשיו יש לנו תרמילים, אוהל ו(הכי חשוב) הספר האדום המפורסם. הספר הזה, שנותן הדרכה מקיפה לכל המסלול, הוא הכרחי לכל אדם אמיץ (או משוגע) מספיק שמתחיל ללכת את השביל. לפתע, החלום הפך למציאות.

התחלנו את השביל באמצע ינואר. האנשים שפגשנו בדרך התרשמו (והופתעו) מכך שאנחנו מטיילים בתקופת החורף. מסתבר, שאנשים נורמליים מתחילים לטייל בעונת האביב מכיוון דרום צפונה (להימנע משמש הקיץ החזקה) או בסתיו מכיוון צפון דרומה. כתוצאה מכך, פגשנו יחסית מעט שביליסטים בדרך שלנו, אבל כל מפגש היה משמעותי ומעניין ביותר.

 

המסע!

 

11 בינואר הגיע! נסענו באוטובוס בדרך לאילת – נקודת ההתחלה שלנו, כבר אין לאן לברוח. זו הייתה שעת לילה מאוחרת , יכולנו להבחין רק בקווים המעורפלים של המדבר, שבמהרה יהפוך להיות חברנו הטוב.

אחרי לילה של יוקרה – לינה במלון ”אילת קלאב“, יצאנו ליום הראשון שלנו – רק 13 ק"מ אבל מתוכם עלייה של יותר מ- 1000 מטרים בסך הכול.

שני הדברים החשובים ביותר שלמדנו מהיום הזה?

חשוב לבדוק מראש את התלילות (השיפוע) של המסלול.

הֱיֵה ממושמע כאשר אתה אורז את תרמילך – יש הבדל ענק בין 15 ק"ג ל- 25 ק"ג על הגב בעת טיפוס על ההר.

השבועיים הבאים עברו עם השמש, החול והנופים המדהימים. יום רגיל שלנו התחיל בסביבות 06:00, כאשר אנחנו (בתיאוריה) התכוונו להתחיל ללכת עם זריחת החמה ולסיים שעתיים לפני השקיעה. למרות ששמונה שעות של הליכה נראות הרבה, מהר מאוד מתרגלים, וכאשר נהיה קשה מדיי, ההפסקות הופכות להיות ארוכות יותר. היה בזה משהו כמעט מִקראי – לנוח תחת הצל של עץ שיטה בודד באמצע המדבר כשאתה נהנה מהמים הקרים שלך וחטיף Nature Valley.

 

מסיבת מים

 

נושא חוזר ונשנה לאורך ההרפתקה שלנו היא תחושה של הכרת תודה. כשאתה סוחב על גבך את כל מה שאתה זקוק לו כדי לשרוד, תוך ניסיון לחסוך משקל, כל מה שיש לך הופך ליקר יותר. כל יום היינו צריכים לתכנן בקפידה את כמות המים שנזדקק לה עד שנגיע למקור המים הבא, שיכול להיות במרחק יומיים או אפילו יותר. באותם זמנים, כל שלוק של מים היה צריך להיות מוצדק. מצד שני, אם יש מים בכמות גדולה מהצורך אז הגיע הזמן לחגיגה! מצב כזה קרא להפסקה ממושכת; עם תה, קפה, מרק וכל מיני חטיפים תלויים במים – קראנו לזה 'מסיבת מים'.

 

מעורר השראה

בשבילנו היה משהו מאד מיוחד בשביל ישראל שמבדיל אותו מטיולים אחרים. הליכה חופשית דרך ארץ מלאה במורשת העם היהודי שהייתה מחוץ לתחום עבורנו לאורך זמן רב – עוזרת לך להעריך שאנחנו בני מזל שמדינת ישראל קיימת. להכיר כל כך הרבה קהילות בודדות מלאות באנשים שבאמת מאמינים באידיאולוגיה הציונית – היה דבר מעורר השראה. אהבת האדמה הזו אפילו יותר ברורה לשביליסטים – אנשים שכל כך גאים בישראל ורוצים לעזור לכל מי שבא לחקור את היופי שלה: כאן נכנסים לתמונה 'מלאכי השביל'.

 

מַלְאֲכֵי השְבִיל

'מלאכי השביל' הם דוגמה מושלמת של לב טהור ונתינה לזולת. הם זן ייחודי של בני אדם שמוכנים לעשות הכול במטרה להקל על החיים של המטיילים בשביל. שיחה קצרה בטלפון כדי לוודא את הזמינות שלהם, וזהו!

פגשנו את אחד המלאכים במדרשת בן גוריון, סמוך לשדה בוקר. בסופו של יום הליכה מפרך, יובל אירח אותנו בדירה שלו ומיד הציע כיבוד ושתייה. הוא שלף את המפות הגדולות שלו של האזור והתחיל להדריך אותנו איך להמשיך את המסע והציע גם כמה דרכים אלטרנטיביות יותר יפות לטעמו. ישבנו בסלון הנוח שלו, התרפקנו על כך שהיינו במקום חם ויבש, מודים על האירוח המלבב שקיבלנו. לאחר שלושים דקות הוא יצא לעבודה ואנחנו נשארנו לבד בדירה שלו עם ההוראות להרגיש בבית – רק בארץ.

 

בשביל זה יש חברים

החסד שחווינו לא היה מוגבל למלאכי השביל. בהזדמנויות רבות אנשים יצאו מגדרם לוודא שיש לנו הכול.

היום שבו טיילנו בנחל ברק היה מקסים, כולל קניונים מרשימים שעברנו באמצעות יתדות מתכת וסולמות חבלים, ואחר כך החלקנו במורד הסלעים יחד עם התיקים על הגב. בדיוק סיימנו להקים את המחנה והייתה דממה מוחלטת. קרני השמש האחרונות נסוגו ואנחנו נהנינו מהשלווה שיש רק בנגב.

פתאום שמענו שקשוק מרחוק. בתוך כמה שניות הופיעו באופק שלושה טרקטורונים. הם סטו מהמסלול שלהם ונסעו ישר לחניון הלילה שלנו. שקלנו האם לפחוד, עד שהנהג הסיר את הקסדה שלו וחייך חיוך רחב:

”אהלן חברים! אתם צריכים משהו? אוכל? מים?“

התברר שהם היו באמצע ההרפתקה שלהם – נסיעה מתל אביב דרך המדבר לאילת ביום אחד! התחברנו מיד על בסיס אהבתנו המשותפת לארץ. סיפור זה הוא אחד מיני סיפורים רבים על אנשים נפלאים שפגשנו לאורך השביל.

 

חושבים שזה בשבילכם?

'שביל ישראל' לא בהכרח מחייב אתכם לתרום חודש וחצי ברצף מהחיים שלכם. הרבה אנשים משלימים את השביל בחלקים קטנים – היתרון בשיטה זו הוא שאפשר לבחור את הטיולים הכי טובים ולבצע אותם בעונה המתאימה. אבל לפני שתקפצו מהכסא שלכם בלהט, נרגשים להתחיל את הסיפור שלכם, שתדעו שהשביל דורש הכנה מראש, אם המטרה שלכם היא לסיים אותו. יש המון אתרים יפים ופורומים שמוכנים לעזור, וברור שהכי טוב לדבר עם אנשים שכבר עברו את התקופה הזאת ולשמוע איך הם התגברו על האתגרים בדרך. תזכרו, ככול שתתאמצו יותר, כך התמורה גדולה יותר.

 

חיים חדשים. בית!

 

הטיול הזה היה אחד הדברים הכי שווים שעשינו, במיוחד כעולים חדשים. הייתה זו זכות אמיתית להכיר את ישראל באופן כל כך אישי. בזמן שאנו מטיילים במסלולים השונים, קיבלנו תובנות על התרבות הישראלית, ההסטוריה, והכי חשוב, האנשים שעושים את ישראל למי שהיא.

הטיול מצטרף לכל הדברים שאנחנו אוהבים במדינה ומציג לנו דברים חדשים שלא ידענו שאהבנו. את החוויות שלנו מהשביל ניקח איתנו לעולם! השביל מהווה בשבילנו התחלה לחיינו החדשים בארץ שאנחנו יכולים לקרוא לה בית.

אז למה אתם מחכים?

חיים הבר

ג׳וש בן-אדיבה

 

 

 

כותבים בעברית

כותבים בעברית
במקום ראשון: אנאל סייאדה

כותבים בעברית

תחרות כתיבה בינלאומית

אנאל סייאדה, תלמידה בתוכנית מס"ע באולפן חמדת הדרום, זכתה במקום ראשון בתחרות בינלאומית לכתיבה ללומדי עברית כשפה נוספת של מכון מופ"ת.

התחרות התקיימה לקראת חג החנוכה ונושא הכתיבה היה: קרן אור באפלה.

בתחרות השתתפו לומדים מישראל, מרוסיה, מאוקראינה, מארצות הברית ומאוסטרליה. הם התמודדו בשתי קטגוריות: האחת: חטיבות ביניים ותיכונים והשנייה: מבוגרים.

בכל קטגוריה התמודדו הכותבים בשלוש רמות שונות: עברית ברמת מתחילים, ברמת ביניים וברמת מתקדמים.

אנאל סייאדה זכתה במקום הראשון בקטגוריית מבוגרים ברמת הביניים.

 

הנה רשימת כל הזוכים וקישורים לחיבורים שכתבו ולתעודות שזכו בהן:

אנאל סייאדה, אולפן חמדת הדרום, נתיבות, ישראל ​ חיבור​ ​ תעודה​​

צחק זולטי, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב  ​חיבור ​ תעודה​ ​​

סמי פרנקל​​, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור​ ​ תעודה​​​
יהודית נסרישיבת הלל, ניו ג'רסי, ארה"ב  חיבור ​ תעודה​​​

מתן בן דור, בית ספר מילקן, לוס אנג'לס, ארה"ב ​ חיבור​ ​ תעודה​​​
לאה בדר האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור ​ תעודה​​​

אולגה מקובסקיה, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה​, תעודה​​​

רוזלי הירש, מגלים ומבלים בעברית, סידני, אוסטרליה ​ חיבור ​ תעודה​​

וואלריה זובוצ'ק, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה ​ חיבור ​ תעודה​​​

קסניה קוזנצובה, אולפן מרכז ישראלי, נובוסיבירסק, רוסיה ​ חיבור​ ​ תעודה​

 

בתמונה: אנאל סייאדה (במרכז) עם מורתה עופרה לוסקי (משמאל) ומנהלת האולפן אתי גולן

הפתעה למורה

הפתעה למורה

הפתעה למורה

באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל

כתבה: ציפי מזר

 

לפני שבועיים קיבלנו למערכת החדשון בדואר האלקטרוני את המכתב הבא:

שלום וברכה ציפי,

שמי חיים הבר ואני עולה חדש מאנגליה. 

אני בן 27 וכרגע אני באולפן קיבוץ מעגן מיכאל. עוד שבועיים האולפן שלנו ייגמר והייתי חושב על רעיון יפה בשביל הסוף.

האמת היא שאנחנו שומעים את החדשות שלך כמעט כל יום ואנו מקבלים תועלת גדולה מהם. 

יש לנו מסיבת סיום ב-26/12/17 בבוקר וחשבתי שזה יהיה מקסים אם תוכלי להצטרף אלינו, גם לקרוא את הכותרות באופן אישי, וגם שתהיה לנו ההזדמנות להודות לך על כל העבודה שלך שאנחנו מעריכים. 

יש אפשרות?

שיהיה לך יום מדהים, 

חיים הבר

 

היה לי ברור שאני אעשה הכול כדי למלא את הבקשה של הכותב. עניתי מיד במכתב וביקשתי מהבחור לשלוח לי את מספר הטלפון שלו ושל המורה שלו כדי שאוכל לְתָאֵם את פְּרָטֵי הביקור.

הוא שלח לי רק את מספר הטלפון שלו והִסבִּיר שהוא רוצה לְהַפְתִיעַ את המורה שלו.

שׂוֹחַחְנו בטלפון ולמדתי שהבחור הוא רופא ושהוא עומד לְהִתְגַייֵס בקרוב לצה"ל.

הלב האִימָהִי והפטריוטי שלי הִתְחַמֵם…והסַקְרָנוּת לקראת המפגש איתו, עם המורה שלו ועם חבריו לכיתה גָבְרָה…

כל הפרטים סוּכְּמו בְּדַייקנוּת:

חיים הודיע למורה שביום שני, 25.12 הוא רוצה לְלַמֵד שיעור בכיתה אחרי ההפסקה. המורה הִסְכִּימָה, כמובן.

ביום המְיועָד אני אגיע לאולפן ואֶסְתַתֵר בחדר צְדדִי.

בשעה 10:15 חיים יגיד לכיתה: "ועכשיו נאזין לכותרות בחדשון", ואז יִפְתַח את הדלת ואני אֶכָּנֵס ואקרא את החדשות בשידור חי…

עד כאן התוכנית.

הִבְטַחְתי לרופא להיות 'ילדה טובה', לְמַלֵא אחר כל ההוראות שלו ו'לִזְרוֹם'…הוא שמח ואמר לי שהוּפְתַע לדעת שמאחורי הקול הרִשְמִי של קוֹרֵאת החדשות יש גם ספונטניות וחוש הומור…

היום המְיועָד הִגִיעַ.

סִייַמְתי את מְשִׂימוֹת הבוקר בחדשון ושַׂמְתִי פְּעָמַיי במזג אוויר חורפִּי לקיבוץ מעגן מיכאל.

האם נַצְלִיחַ לְהַפְתִיעַ את המורה? ואיך יהיה המפגש עם חיים וחבריו?

מבטיחה לכתוב על כך הערב!

הֶמְשֵך יָבוֹא!

 

הפתעה למורה – חלק ב'

ובכן…

הגעתי למשרד האולפן ופגשתי את דליה ברק מנהלת האולפן, ציפי תמיר מנהלת האולפן מטעם משרד החינוך ואת צוות האולפן.

בשעה 10:00 הגיע למשרד בחור מקסים עם חיוך מלבב וחיבוק חם. ידעתי מיד שזה הוא…

חיים חזר לכיתה ובשעה 10:15 הגיעה בטלפון הפקודה מהמפקד: בואו!

נכנסנו לכיתה: ראשונות המנהלות ואחריהן אני, ה'אורחת' – ההפתעה…

בכיתה השתרר שקט של שנייה שהפך מיד לצחוק גדול.

המורה, שפרה אוליאל, הייתה בהלם במשך דקות ארוכות.

לאחר שנרגענו כולנו, ערכנו סיבוב הכרות ואחריו הצגתי בפניהם את החדשון דרך עֵינַיי – עֵינֵי העורכת. קראנו. הֶאֱזַנוּ. דיברנו. למדנו.

שמחתי לראות במו עֵינַיי עד כמה החדשון הוא 'בן בית' בכיתה הזאת, חומר לימוד קָבוע ואהוב.

לקינוח שרנו יחד שני שירים של נעמי שמר: 'הכול פתוח' ו'החגיגה נגמרת'. המורה והתלמידים הודו לי על החדשון ועל המפגש ואני הודיתי להם על קבלת הפנים החמה. וכמובן – הצטלמנו למען ההיסטוריה.

 

                         הכיתה, המורה והמנהלות

 

חיים בין שפרה (מימין) וציפי 

הביקור היה חֲווָיָה מְרגשת לכולנו.

שמחתי לפגוש אנשים צעירים, אינטליגנטים, שלומדים עברית ברצינות ובעניין; כיתה עם אווירה חֲבֵרִית נעימה; ועל כל אלה מנצחים מורה מצוינת וצֶווֶת מסור, שכבר מִתְגַעֲגְעִים לתלמידים המסיימים מחר את האולפן.

החיבור הזה של חוף הכרמל, אווירת הקיבוץ ואנשים שבאים מכל קצווֵי העולם ללמוד עברית באולפן, לחיות בארץ ולשרת בצבא – הוא קֶסֶם ישראלי שאין כמוהו!

תודה לחיים שהזמין אותי, לחבריו לכיתה ולאולפן מעגן מיכאל על הביקור מְרוֹמֵם הרוח שמְהַווֶה הַשְרָאָה לכולנו.

בהצלחה בהמשך הדרך !

ציפי

 

 

 

 

מכתב לדוד בן גוריון

מכתב לדוד בן גוריון
ראש הממשלה דוד בן גוריון COHEN FRITZ לע"מ

מכתב לדוד בן גוריון

ישראל 2017

אילנה היימן, עולה מארצות הברית הלומדת בכיתה ג' באולפן עציון בירושלים, כתבה מכתב לדוד בן גוריון בעקבות פעילות שנעשתה בכיתה לרגל כ"ט בנובמבר. המשימה הייתה לכתוב מכתב לדוד בן גוריון ולספר לו על ישראל 2017.

למר בן-גוריון היקר,

עברו כבר 70 שנים מאז שהאו"ם החליט לחלק את הארץ ולהקים את מדינת ישראל.

היום אני שמחה להגיד שאני עולה חדשה לאותה ארץ.

אני גאה בכל האנשים שלחמו למען מדינת ישראל. אני באמת לא מאמינה איך עשיתם את הדבר הגדול והחזק הזה ואני מודה לכם מכל הלב.

היום יש מדינה שמקבלת כל יהודי ומגנה עליו ויש צבא שמגן על הארץ ועל הערכים שלה. יש תרבות נפלאה, אנשים שעוזרים זה לזה ואדמה ששומרים עליה. יש כאן חופש גם לאנשים לא יהודים וממשלה דמוקרטית באזור בעולם שאין בו דמוקרטיה.

יש עדיין בעיות עם השכנים שלנו ואנחנו עדיין צריכים להגן על עצמנו נגד רוב העולם, אבל יש גם הרבה מדינות ואנשים שתומכים בנו, כמו שהיו בהצבעה ב-1947.

אילו היית חי היום, היית רואה את המדינה שלך פורחת – הודות לחזון הציוני ולמעשים ההיסטוריים שלך. היית רואה ושהמדינה קולטת עוד עולים חדשים כל הזמן ושלמרות הבעיות הפוליטיות האנשים בממשלה והאזרחים פועלים למען המדינה כדי שתהיה הכי טובה שיכולה להיות.

אני מאוד מתרגשת לחגוג 70 שנה בעוד כמה חודשים כעולה חדשה.

באהבה,

אילנה

 

בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון במשרדו, בשדה בוקר
הצילום: COHEN FRITZ לע"מ

 

image_print