Browsing Category

באולפן

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

מהרצל ועד הפלאפל

70 הסיבות לאהוב את ישראל

לקראת יום העצמאות התקיימה באולפן בית ארדשתיין בחיפה פעילות מיוחדת לכבוד 70 שנה לישראל.

כשבוע לפני 'יום השיא' קיבלה כל כיתה שתי משימות: לעצב בול חדש לשנת ה-70 לישראל; לכתוב "70 סיבות לאהוב את ישראל".

ביום הפעילות – כל חדר כיתה באולפן שימש כתחנה לפעילות בנושא תרבות ישראל, ידיעת הארץ והיסטוריה. הפעילויות כללו התמצאות במפה אילמת של מדינת ישראל, פתרון כתב חידה שנושאו חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, בינגו, תפזורת, תשבץ קהוט, זיהוי תמונות, הרקדה (לצלילי השיר החדש שנכתב לשנת ה-70) ועוד.

התלמידים התכבדו בפלאפל  – ה'מאכל הלאומי'.

בסיום היום התכנסו כל תלמידי האולפן וצוות ההוראה באולם. נציגי הכיתות הציגו את הבול שעיצבו ונלמד הִמְנון האולפן.

"70 הסיבות לאהוב את ישראל" נאספו מכל הכיתות ועוצבו לקיר גראפיטי שנתלה באולפן.

בסיום היום אמרו התלמידים בהתרגשות כי הפעיליות והיצירה המשותפת העצימו את החוויה הישראלית שלהם.

 

הנה דוגמאות מתוך הדברים שכתבו הלומדים:

  • אני אוהבת בישראל את הים, השמש והחום.
  • ישראל בשבילי היא הבית שבו נשמתי נמצאת. ישראל היא ארץ האביב הנצחי. ישראל אוהבת אותי ואני אותה.
  • אני אוהבת את ישראל כי היא המדינה הכי יפה. כל האנשים שפגשתי פה טובים מאוד.
  • אני אוהבת את ישראל כי כאן פגשתי אדם אהוב.
  • ישראל היא ארץ לכול: עבור היהודים, עבור הנוצרים, עבור הערבים, לילדים, לנכים, לגימלאים, לכולם כולם כולם.
  • אני אוהב את ישראל ורוצה לגור בה כי יש בה היסטוריה מעניינת וחשובה.
  • אני אוהבת את הסולידריות של עם ישראל. זאת ארץ אבותיי.
  • מדינת ישראל בשבילי – תקווה לעתידם הטוב של ילדיי. מדינה של אפשרויות חדשות.
  • מדינת ישראל בשבילי – הזדמנויות חדשות, ביטחון, עתיד יותר טוב.
  • מדינת ישראל בשבילי – חברים חדשים, אנשים חדשים, חברותיים וחמים.
  • ישראל בשבילי היא חופש, ים, שמש, אנשים טובים, ארץ יפה, דמוקרטיה והרבה חגים יפים.

 

 

 

 

עולים בשביל

עולים בשביל

עולים בַּשְבִיל

רק בישראל

בשבוע שבו מרגישים באוויר ובנשמה את יום הזיכרון ויום העצמאות קיבלנו במערכת החדשון מכתב מרגש מחיים הבר, עולה חדש מבריטניה, רופא צעיר, עד לפני שלושה חודשים תלמיד בָּאולפן בקיבוץ מעגן מיכאל והיום חייל בצה"ל חניך בקורס לרופאים צבאיים. על חיים ועל הביקור בכיתתו באולפן כתבנו במדור זה. הנה הקישור.

הפעם חיים שלח לנו רשמי מסע שלו ושל חברו לכיתה באולפן ב'שביל ישראל'. הוא כתב כי ידידה ישראלית תיקנה את הדקדוק. אנחנו מביאים כאן את הדברים שכתב ככתבם וכלשונם. אנחנו התרגשנו.

 

שני חברים יצאו למסע

צפצוף הפלאפון שובר את הדממה באוהל ומסמל את הקץ של שינה עמוקה. לאחר כמה דקות ללא מילים החלפנו את ברכת הבוקר הקבועה שלנו…״קפה?“.

הוצאנו את הפינג׳אן והרתחנו מים בניסיון להתחמם. השעה 05:00 בבוקר ובחוץ שש מעלות – קפה לא היה מעולם רצוי יותר. אחרי שהתענגנו על קפה הבוקר שלנו אנחנו אוזרים אומץ לצאת מהאוהל לתוך החושך רגע לפני עלות השחר. יצאנו לָתור את חניון הקמפינג בסביבה, הסימן היחיד לציביליזציה. היו רק כמה אבנים מסודרות במעגל ששימשו עד לא מזמן להגנה על מדורה מהרוח. אנחנו אורזים את כל התיקים ומקפלים את האוהל. תוך שלושים דקות אנחנו עומדים עם כל הציוד על גבנו, מוכנים ללכת. שמנו ווילי נלסון – “ on the road again“ בפול ווליום ובכך השלמנו את טקס הבוקר שלנו. מטרת היום? אותו הדבר כמו בכל יום – הולכים לכיוון צפון.

 

אז למה עשינו את זה?

 

תוואי השביל (ויקיפדיה)

אם להיות כן, כששמענו על 'שביל ישראל' לראשונה, לא יכולנו להאמין שאנשים עושים אותו בפועל. מסע של 1100 ק"מ לאורך כל הארץ – דרך הרים, מדבריות ואפילו כמה מכתשים – ברגל? יש ודאי דרכים יותר טובות לבלות שישה שבועות. אבל ככל שחלף הזמן וככל ששמענו על הרפתקאותיהם של אחרים, הרעיון קסם לנו יותר ויותר. התחלנו ללמוד שמדובר ביותר מאשר בהליכה ארוכה; המסלול מאתגר מנטלית ולוגיסטית, מהווה הזדמנות לחוות בדידות אמיתית בטבע, ויותר מהכול מאפשר לכל צעיר לחקור את הארץ הנפלאה שלנו. לעשות עלייה זה צעד גדול אבל אם אנחנו באמת רוצים לגור בישראל אז כדאי להכיר אותה כמיטב יכולתנו, והאם יש דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר פשוט לקחת תרמיל וללכת?

 

ההתחלה…

כשהגענו לסוף האולפן שלנו בקיבוץ מעגן מיכאל התכנון שלנו נעשה מוחשי יותר – עכשיו יש לנו תרמילים, אוהל ו(הכי חשוב) הספר האדום המפורסם. הספר הזה, שנותן הדרכה מקיפה לכל המסלול, הוא הכרחי לכל אדם אמיץ (או משוגע) מספיק שמתחיל ללכת את השביל. לפתע, החלום הפך למציאות.

התחלנו את השביל באמצע ינואר. האנשים שפגשנו בדרך התרשמו (והופתעו) מכך שאנחנו מטיילים בתקופת החורף. מסתבר, שאנשים נורמליים מתחילים לטייל בעונת האביב מכיוון דרום צפונה (להימנע משמש הקיץ החזקה) או בסתיו מכיוון צפון דרומה. כתוצאה מכך, פגשנו יחסית מעט שביליסטים בדרך שלנו, אבל כל מפגש היה משמעותי ומעניין ביותר.

 

המסע!

 

11 בינואר הגיע! נסענו באוטובוס בדרך לאילת – נקודת ההתחלה שלנו, כבר אין לאן לברוח. זו הייתה שעת לילה מאוחרת , יכולנו להבחין רק בקווים המעורפלים של המדבר, שבמהרה יהפוך להיות חברנו הטוב.

אחרי לילה של יוקרה – לינה במלון ”אילת קלאב“, יצאנו ליום הראשון שלנו – רק 13 ק"מ אבל מתוכם עלייה של יותר מ- 1000 מטרים בסך הכול.

שני הדברים החשובים ביותר שלמדנו מהיום הזה?

חשוב לבדוק מראש את התלילות (השיפוע) של המסלול.

הֱיֵה ממושמע כאשר אתה אורז את תרמילך – יש הבדל ענק בין 15 ק"ג ל- 25 ק"ג על הגב בעת טיפוס על ההר.

השבועיים הבאים עברו עם השמש, החול והנופים המדהימים. יום רגיל שלנו התחיל בסביבות 06:00, כאשר אנחנו (בתיאוריה) התכוונו להתחיל ללכת עם זריחת החמה ולסיים שעתיים לפני השקיעה. למרות ששמונה שעות של הליכה נראות הרבה, מהר מאוד מתרגלים, וכאשר נהיה קשה מדיי, ההפסקות הופכות להיות ארוכות יותר. היה בזה משהו כמעט מִקראי – לנוח תחת הצל של עץ שיטה בודד באמצע המדבר כשאתה נהנה מהמים הקרים שלך וחטיף Nature Valley.

 

מסיבת מים

 

נושא חוזר ונשנה לאורך ההרפתקה שלנו היא תחושה של הכרת תודה. כשאתה סוחב על גבך את כל מה שאתה זקוק לו כדי לשרוד, תוך ניסיון לחסוך משקל, כל מה שיש לך הופך ליקר יותר. כל יום היינו צריכים לתכנן בקפידה את כמות המים שנזדקק לה עד שנגיע למקור המים הבא, שיכול להיות במרחק יומיים או אפילו יותר. באותם זמנים, כל שלוק של מים היה צריך להיות מוצדק. מצד שני, אם יש מים בכמות גדולה מהצורך אז הגיע הזמן לחגיגה! מצב כזה קרא להפסקה ממושכת; עם תה, קפה, מרק וכל מיני חטיפים תלויים במים – קראנו לזה 'מסיבת מים'.

 

מעורר השראה

בשבילנו היה משהו מאד מיוחד בשביל ישראל שמבדיל אותו מטיולים אחרים. הליכה חופשית דרך ארץ מלאה במורשת העם היהודי שהייתה מחוץ לתחום עבורנו לאורך זמן רב – עוזרת לך להעריך שאנחנו בני מזל שמדינת ישראל קיימת. להכיר כל כך הרבה קהילות בודדות מלאות באנשים שבאמת מאמינים באידיאולוגיה הציונית – היה דבר מעורר השראה. אהבת האדמה הזו אפילו יותר ברורה לשביליסטים – אנשים שכל כך גאים בישראל ורוצים לעזור לכל מי שבא לחקור את היופי שלה: כאן נכנסים לתמונה 'מלאכי השביל'.

 

מַלְאֲכֵי השְבִיל

'מלאכי השביל' הם דוגמה מושלמת של לב טהור ונתינה לזולת. הם זן ייחודי של בני אדם שמוכנים לעשות הכול במטרה להקל על החיים של המטיילים בשביל. שיחה קצרה בטלפון כדי לוודא את הזמינות שלהם, וזהו!

פגשנו את אחד המלאכים במדרשת בן גוריון, סמוך לשדה בוקר. בסופו של יום הליכה מפרך, יובל אירח אותנו בדירה שלו ומיד הציע כיבוד ושתייה. הוא שלף את המפות הגדולות שלו של האזור והתחיל להדריך אותנו איך להמשיך את המסע והציע גם כמה דרכים אלטרנטיביות יותר יפות לטעמו. ישבנו בסלון הנוח שלו, התרפקנו על כך שהיינו במקום חם ויבש, מודים על האירוח המלבב שקיבלנו. לאחר שלושים דקות הוא יצא לעבודה ואנחנו נשארנו לבד בדירה שלו עם ההוראות להרגיש בבית – רק בארץ.

 

בשביל זה יש חברים

החסד שחווינו לא היה מוגבל למלאכי השביל. בהזדמנויות רבות אנשים יצאו מגדרם לוודא שיש לנו הכול.

היום שבו טיילנו בנחל ברק היה מקסים, כולל קניונים מרשימים שעברנו באמצעות יתדות מתכת וסולמות חבלים, ואחר כך החלקנו במורד הסלעים יחד עם התיקים על הגב. בדיוק סיימנו להקים את המחנה והייתה דממה מוחלטת. קרני השמש האחרונות נסוגו ואנחנו נהנינו מהשלווה שיש רק בנגב.

פתאום שמענו שקשוק מרחוק. בתוך כמה שניות הופיעו באופק שלושה טרקטורונים. הם סטו מהמסלול שלהם ונסעו ישר לחניון הלילה שלנו. שקלנו האם לפחוד, עד שהנהג הסיר את הקסדה שלו וחייך חיוך רחב:

”אהלן חברים! אתם צריכים משהו? אוכל? מים?“

התברר שהם היו באמצע ההרפתקה שלהם – נסיעה מתל אביב דרך המדבר לאילת ביום אחד! התחברנו מיד על בסיס אהבתנו המשותפת לארץ. סיפור זה הוא אחד מיני סיפורים רבים על אנשים נפלאים שפגשנו לאורך השביל.

 

חושבים שזה בשבילכם?

'שביל ישראל' לא בהכרח מחייב אתכם לתרום חודש וחצי ברצף מהחיים שלכם. הרבה אנשים משלימים את השביל בחלקים קטנים – היתרון בשיטה זו הוא שאפשר לבחור את הטיולים הכי טובים ולבצע אותם בעונה המתאימה. אבל לפני שתקפצו מהכסא שלכם בלהט, נרגשים להתחיל את הסיפור שלכם, שתדעו שהשביל דורש הכנה מראש, אם המטרה שלכם היא לסיים אותו. יש המון אתרים יפים ופורומים שמוכנים לעזור, וברור שהכי טוב לדבר עם אנשים שכבר עברו את התקופה הזאת ולשמוע איך הם התגברו על האתגרים בדרך. תזכרו, ככול שתתאמצו יותר, כך התמורה גדולה יותר.

 

חיים חדשים. בית!

 

הטיול הזה היה אחד הדברים הכי שווים שעשינו, במיוחד כעולים חדשים. הייתה זו זכות אמיתית להכיר את ישראל באופן כל כך אישי. בזמן שאנו מטיילים במסלולים השונים, קיבלנו תובנות על התרבות הישראלית, ההסטוריה, והכי חשוב, האנשים שעושים את ישראל למי שהיא.

הטיול מצטרף לכל הדברים שאנחנו אוהבים במדינה ומציג לנו דברים חדשים שלא ידענו שאהבנו. את החוויות שלנו מהשביל ניקח איתנו לעולם! השביל מהווה בשבילנו התחלה לחיינו החדשים בארץ שאנחנו יכולים לקרוא לה בית.

אז למה אתם מחכים?

חיים הבר

ג׳וש בן-אדיבה

 

 

 

כותבים בעברית

כותבים בעברית
במקום ראשון: אנאל סייאדה

כותבים בעברית

תחרות כתיבה בינלאומית

אנאל סייאדה, תלמידה בתוכנית מס"ע באולפן חמדת הדרום, זכתה במקום ראשון בתחרות בינלאומית לכתיבה ללומדי עברית כשפה נוספת של מכון מופ"ת.

התחרות התקיימה לקראת חג החנוכה ונושא הכתיבה היה: קרן אור באפלה.

בתחרות השתתפו לומדים מישראל, מרוסיה, מאוקראינה, מארצות הברית ומאוסטרליה. הם התמודדו בשתי קטגוריות: האחת: חטיבות ביניים ותיכונים והשנייה: מבוגרים.

בכל קטגוריה התמודדו הכותבים בשלוש רמות שונות: עברית ברמת מתחילים, ברמת ביניים וברמת מתקדמים.

אנאל סייאדה זכתה במקום הראשון בקטגוריית מבוגרים ברמת הביניים.

 

הנה רשימת כל הזוכים וקישורים לחיבורים שכתבו ולתעודות שזכו בהן:

אנאל סייאדה, אולפן חמדת הדרום, נתיבות, ישראל ​ חיבור​ ​ תעודה​​

צחק זולטי, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב  ​חיבור ​ תעודה​ ​​

סמי פרנקל​​, האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור​ ​ תעודה​​​
יהודית נסרישיבת הלל, ניו ג'רסי, ארה"ב  חיבור ​ תעודה​​​

מתן בן דור, בית ספר מילקן, לוס אנג'לס, ארה"ב ​ חיבור​ ​ תעודה​​​
לאה בדר האקדמיה היהודית באטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב ​​ חיבור ​ תעודה​​​

אולגה מקובסקיה, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה​, תעודה​​​

רוזלי הירש, מגלים ומבלים בעברית, סידני, אוסטרליה ​ חיבור ​ תעודה​​

וואלריה זובוצ'ק, מרכז תרבות לישראל, אודסה, אוקראינה ​ חיבור ​ תעודה​​​

קסניה קוזנצובה, אולפן מרכז ישראלי, נובוסיבירסק, רוסיה ​ חיבור​ ​ תעודה​

 

בתמונה: אנאל סייאדה (במרכז) עם מורתה עופרה לוסקי (משמאל) ומנהלת האולפן אתי גולן

הפתעה למורה

הפתעה למורה

הפתעה למורה

באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל

כתבה: ציפי מזר

 

לפני שבועיים קיבלנו למערכת החדשון בדואר האלקטרוני את המכתב הבא:

שלום וברכה ציפי,

שמי חיים הבר ואני עולה חדש מאנגליה. 

אני בן 27 וכרגע אני באולפן קיבוץ מעגן מיכאל. עוד שבועיים האולפן שלנו ייגמר והייתי חושב על רעיון יפה בשביל הסוף.

האמת היא שאנחנו שומעים את החדשות שלך כמעט כל יום ואנו מקבלים תועלת גדולה מהם. 

יש לנו מסיבת סיום ב-26/12/17 בבוקר וחשבתי שזה יהיה מקסים אם תוכלי להצטרף אלינו, גם לקרוא את הכותרות באופן אישי, וגם שתהיה לנו ההזדמנות להודות לך על כל העבודה שלך שאנחנו מעריכים. 

יש אפשרות?

שיהיה לך יום מדהים, 

חיים הבר

 

היה לי ברור שאני אעשה הכול כדי למלא את הבקשה של הכותב. עניתי מיד במכתב וביקשתי מהבחור לשלוח לי את מספר הטלפון שלו ושל המורה שלו כדי שאוכל לְתָאֵם את פְּרָטֵי הביקור.

הוא שלח לי רק את מספר הטלפון שלו והִסבִּיר שהוא רוצה לְהַפְתִיעַ את המורה שלו.

שׂוֹחַחְנו בטלפון ולמדתי שהבחור הוא רופא ושהוא עומד לְהִתְגַייֵס בקרוב לצה"ל.

הלב האִימָהִי והפטריוטי שלי הִתְחַמֵם…והסַקְרָנוּת לקראת המפגש איתו, עם המורה שלו ועם חבריו לכיתה גָבְרָה…

כל הפרטים סוּכְּמו בְּדַייקנוּת:

חיים הודיע למורה שביום שני, 25.12 הוא רוצה לְלַמֵד שיעור בכיתה אחרי ההפסקה. המורה הִסְכִּימָה, כמובן.

ביום המְיועָד אני אגיע לאולפן ואֶסְתַתֵר בחדר צְדדִי.

בשעה 10:15 חיים יגיד לכיתה: "ועכשיו נאזין לכותרות בחדשון", ואז יִפְתַח את הדלת ואני אֶכָּנֵס ואקרא את החדשות בשידור חי…

עד כאן התוכנית.

הִבְטַחְתי לרופא להיות 'ילדה טובה', לְמַלֵא אחר כל ההוראות שלו ו'לִזְרוֹם'…הוא שמח ואמר לי שהוּפְתַע לדעת שמאחורי הקול הרִשְמִי של קוֹרֵאת החדשות יש גם ספונטניות וחוש הומור…

היום המְיועָד הִגִיעַ.

סִייַמְתי את מְשִׂימוֹת הבוקר בחדשון ושַׂמְתִי פְּעָמַיי במזג אוויר חורפִּי לקיבוץ מעגן מיכאל.

האם נַצְלִיחַ לְהַפְתִיעַ את המורה? ואיך יהיה המפגש עם חיים וחבריו?

מבטיחה לכתוב על כך הערב!

הֶמְשֵך יָבוֹא!

 

הפתעה למורה – חלק ב'

ובכן…

הגעתי למשרד האולפן ופגשתי את דליה ברק מנהלת האולפן, ציפי תמיר מנהלת האולפן מטעם משרד החינוך ואת צוות האולפן.

בשעה 10:00 הגיע למשרד בחור מקסים עם חיוך מלבב וחיבוק חם. ידעתי מיד שזה הוא…

חיים חזר לכיתה ובשעה 10:15 הגיעה בטלפון הפקודה מהמפקד: בואו!

נכנסנו לכיתה: ראשונות המנהלות ואחריהן אני, ה'אורחת' – ההפתעה…

בכיתה השתרר שקט של שנייה שהפך מיד לצחוק גדול.

המורה, שפרה אוליאל, הייתה בהלם במשך דקות ארוכות.

לאחר שנרגענו כולנו, ערכנו סיבוב הכרות ואחריו הצגתי בפניהם את החדשון דרך עֵינַיי – עֵינֵי העורכת. קראנו. הֶאֱזַנוּ. דיברנו. למדנו.

שמחתי לראות במו עֵינַיי עד כמה החדשון הוא 'בן בית' בכיתה הזאת, חומר לימוד קָבוע ואהוב.

לקינוח שרנו יחד שני שירים של נעמי שמר: 'הכול פתוח' ו'החגיגה נגמרת'. המורה והתלמידים הודו לי על החדשון ועל המפגש ואני הודיתי להם על קבלת הפנים החמה. וכמובן – הצטלמנו למען ההיסטוריה.

 

                         הכיתה, המורה והמנהלות

 

חיים בין שפרה (מימין) וציפי 

הביקור היה חֲווָיָה מְרגשת לכולנו.

שמחתי לפגוש אנשים צעירים, אינטליגנטים, שלומדים עברית ברצינות ובעניין; כיתה עם אווירה חֲבֵרִית נעימה; ועל כל אלה מנצחים מורה מצוינת וצֶווֶת מסור, שכבר מִתְגַעֲגְעִים לתלמידים המסיימים מחר את האולפן.

החיבור הזה של חוף הכרמל, אווירת הקיבוץ ואנשים שבאים מכל קצווֵי העולם ללמוד עברית באולפן, לחיות בארץ ולשרת בצבא – הוא קֶסֶם ישראלי שאין כמוהו!

תודה לחיים שהזמין אותי, לחבריו לכיתה ולאולפן מעגן מיכאל על הביקור מְרוֹמֵם הרוח שמְהַווֶה הַשְרָאָה לכולנו.

בהצלחה בהמשך הדרך !

ציפי

 

 

 

 

מכתב לדוד בן גוריון

מכתב לדוד בן גוריון
ראש הממשלה דוד בן גוריון COHEN FRITZ לע"מ

מכתב לדוד בן גוריון

ישראל 2017

אילנה היימן, עולה מארצות הברית הלומדת בכיתה ג' באולפן עציון בירושלים, כתבה מכתב לדוד בן גוריון בעקבות פעילות שנעשתה בכיתה לרגל כ"ט בנובמבר. המשימה הייתה לכתוב מכתב לדוד בן גוריון ולספר לו על ישראל 2017.

למר בן-גוריון היקר,

עברו כבר 70 שנים מאז שהאו"ם החליט לחלק את הארץ ולהקים את מדינת ישראל.

היום אני שמחה להגיד שאני עולה חדשה לאותה ארץ.

אני גאה בכל האנשים שלחמו למען מדינת ישראל. אני באמת לא מאמינה איך עשיתם את הדבר הגדול והחזק הזה ואני מודה לכם מכל הלב.

היום יש מדינה שמקבלת כל יהודי ומגנה עליו ויש צבא שמגן על הארץ ועל הערכים שלה. יש תרבות נפלאה, אנשים שעוזרים זה לזה ואדמה ששומרים עליה. יש כאן חופש גם לאנשים לא יהודים וממשלה דמוקרטית באזור בעולם שאין בו דמוקרטיה.

יש עדיין בעיות עם השכנים שלנו ואנחנו עדיין צריכים להגן על עצמנו נגד רוב העולם, אבל יש גם הרבה מדינות ואנשים שתומכים בנו, כמו שהיו בהצבעה ב-1947.

אילו היית חי היום, היית רואה את המדינה שלך פורחת – הודות לחזון הציוני ולמעשים ההיסטוריים שלך. היית רואה ושהמדינה קולטת עוד עולים חדשים כל הזמן ושלמרות הבעיות הפוליטיות האנשים בממשלה והאזרחים פועלים למען המדינה כדי שתהיה הכי טובה שיכולה להיות.

אני מאוד מתרגשת לחגוג 70 שנה בעוד כמה חודשים כעולה חדשה.

באהבה,

אילנה

 

בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון במשרדו, בשדה בוקר
הצילום: COHEN FRITZ לע"מ

 

מאיראן לאולפן

מאיראן לאולפן
נדא אמין

מאיראן לאולפן

נדא אמין – עִיתוֹנָאִית, סוֹפֶרֶת ולוֹחֶמֶת

 

רִיאייְנָה: אורנה הררי, אולפן עציון

תרגמה מפרסית: סיגל ראובני, אולפן עציון

 

מגיל 18 כותבת נדא אמין, צעירה איראנית, היום בת 32, לאתרי חדשות ולאגוּדוֹת לִזְכוּיוֹת אָדָם מחוץ לאיראן, כדי שיידעו במערב על כל מה שקורה שם. כדי לְהַצִיל את חייה, היא נֶאֶלְצָה לִבְרוֹח לטורקיה, ואחרי שלוש שנים מְאַייְמוֹת גם במדינה זו – עלתה לישראל לפני כארבעה חודשים. היא גרה בירושלים ולומדת באולפן עציון, שם פגשנו אותה. הרֵיאָיוֹן התנהל ברובו באנגלית בעזרת מְתוּרְגְמנִית מפרסית.

נדא נולדה בטהרן. היא למדה באוניברסיטה מוסיקה, נגינה בגיטרה (פלמנקו), וספרות ספרדית. בשנים האחרונות היא בעיקר עיתונאית וסופרת, פעילה לְמַעַן זכויות אדם שהֵעֵזָה לכתוב באוֹפֶן בִּיקוֹרְתִי נגד המִשְטָר המְדַכֵּא בארצה. היא לוחמת למען זכויות הנשים ולמען זכויות בעלי החיים. היא כתבה ופרסמה שלושה ספרים (שני רומנים וספר של סיפורים קצרים). מספרה הראשון צוּנְזְרו חלקים גדולים. את ספרה השני היא הדפיסה באופן פְּרָטִי.

לפני כשלוש ושנים וחצי היא הדפיסה בַּסֵתֶר את ספרה השלישי העוסק בדיכוי הנשים באיראן. כשנודע לה שהספר הגיע לידי השלְטוֹנוֹת, הבינה כי עליה לברוח מאיראן מיד. אפילו לא הספיקה להיפרד מקרוביה. לקחה את הגיטרה וברחה לטורקיה. שם עזר לה בעלה לשעבר, עיתונאי גם הוא, שברח מאיראן לפניה.

בטורקיה המשיכה נדא בכתיבה עיתונאית. כעבור כשנה התחילה לכתוב בפרסית לאתר החדשות הישראלי "Times of Israel". השלטונות בטורקיה לא אהבו את קשריה עם ישראל ואיימו להחזיר אותה לאיראן. באוגוסט 2017, בלחץ המעסיק שלה בישראל, נשיא אגודת העיתונאים, משרד החוץ, ובאישור שר הפנים אריה דרעי, היא הצליחה לצאת מטורקיה ולקבל מקלט בישראל כפליטה. וכך הגיעה לישראל עם הגיטרה ועם כלבתה צ'יקה, שעליה היא אומרת: "היא כמו הבת שלי!"

 

נדא בכפר בצפון איראן

הִבְטַחְנו לנדא לפני הריאיון שלא נשאל שאלות קשות על מה שעבר עליה באיראן ובטורקיה. "תודה רבה!" אמרה לנו בתְחוּשַת הקלה.

"הכול בסדר" היא מְשִיבָה בעברית לשאלתנו איך היא מרגישה באולפן. "המורות מצוינות – אני אוהבת את כולן, הן מִתייחסות אליי מאד יפה. אני גם אוהבת את השפה העברית ואני חושבת שאני מתחילה להבין ולקלוט אותה".

היא מספרת לנו שהיא ממשיכה לעבוד ב: "Times of Israel". היא כותבת עבורם באינטרנט בעיקר על איראן, על ישראל והַמִזְרָח התיכון ועל עניינים פוליטיים בכל העולם. היא עובדת כמעט כל יום – 5 ימים בשבוע.

אנחנו מְנַסוֹת להבין מה מְקוֹר הכוח של נדא, והיא מסבירה:

"אני חושבת שהדבר שהשפיע עליי חזק הוא העובדה שהמשטר מנסה לִכְפּוֹת על האזרחים לנהוג בדיוק כפי שהוא מכתיב להם. הנשים באיראן הן המְקוּפָּחוֹת ביותר. הן חֲסֵרוֹת זכויות לַחֲלוּטִין ואין להן אפשרות להחליט על שום דבר בעצמן. נפגשתי עם הרבה אנשים שהסכימו עם דעותיי, אבל רובם פוחדים להשמיע את קולם, ובמיוחד הנשים, בגלל הלחץ של המשטר. קשה מאד להתארגן באיראן כקבוצה מבלי להיחשף, ולכן פעלתי לבד או בעזרת אנשים שכבר נמלטו משם".

 

מאין הכוח לִמְרוֹד, האם גם בילדותך היית כזאת?

 

"כן, זה בדיוק החינוך שקיבלנו. אבא תמיד אמר לי ולאחיותיי לא להסכים לכל מה שאומרים לנו לעשות אם הדבר לא נִרְאֶה לנו נכון. הוא אמר לנו תמיד שגם אם יִלְחֲצו עלינו – מותר לנו לְסָרֵב. כך הִתרגלתי לעשות תמיד רק את מה שרציתי. גם אבי היה כזה. במפגשים חברתיים הוא תמיד ניסה לְשַכְנֵע את חבריו לא לְהַאֲמִין לאף מלה של המִנְהִיגִים. הוא סֵבֶל מאוד מאז שהשאה הוּדַח ב-1979 והכול באיראן השתנה לרעה.

 

גם את שילמת מחיר גבוה כדי לחיות לפי עֶקְרוֹנוֹתַיִיך. האם יש משהו שאת מִתְחָרֶטֶת עליו? משהו שהיית עושה אַחֶרֶת?

 

אני בדרך כלל לא מִתְחָרֶטֶת על מה שאני עושה. אולי אני מצטערת רק על כך שברחתי דווקא לטורקיה ונשארתי שם כל כך הרבה זמן (כ-3 שנים) בסבל נוֹרָאִי. הטורקים חיפשו אותי, עָצְרו וחָקְרו אותי כמה פעמים. בסוף פחדתי לצאת מהבית לבד. יצאתי רק עם חברים ועם הכלבה שאִימַצְתִי שם, כדי שישמרו עליי.

 

היה לכם קשר באיראן ליהדות ולישראל?

 

אבי היה יהודי כי אמו הייתה יהודייה. אהבתי מאוד את סבתי היהודיה. אבא לימד אותי מעט על היהדות.  לא היינו דתיים ולא חגגנו אף חג – מוסלמי או יהודי,  ולא שמרנו על מִנְהָגִים מיוחדים. אבל שמעתי מאבא על ישראל, על ירושלים, על הכותל  ועל דוד המלך. הוא אמר לי: אל תאמיני לכל מה שאת שומעת מהמשטר האיראני (בְּאֶמְצָעוּת התִקְשוֹרֶת) על ישראל. היה לו ספר תנ"ך קטן, הוא אהב לספר ולקרוא לי מתוכו. למדתי ממנו גם לאהוב שירים ישראליים שהוא הִשִׂיג בנסיעותיו לחו"ל כאיש עֲסָקִים, והקשבנו להם יחד בבית. אבא ידע עברית והוא תִרְגֵם לנו את השירים של אריק איינשטיין, עופרה חזה ואחרים…

 

את שומרת על קשר עם משפחתך באיראן?

 

אבי נִפְטַר לפני 5 שנים.

עכשיו אני בקשר שוֹטֵף עם משפחתי – אני יכולה לדבר איתם ומְקַווֶה גם לפגוש את אמי בקרוב – הבעיה היא שהיא מוסלמית ולכן לא נִרְאֶה לי שהיא תוכל להיכנס לארץ. נִצְטָרֵך כנראה להיפגש במקום אחר. אני מאד מִתְגַעגַעַת אליה ולאחיותיי.

יש דברים נוֹסָפִים שחסרים לי: הייתי שמחה לראות את הרחובות שגדלתי בהם, את הכלבים והחתולים שלי שנשארו בבית אצל אמי. אני מתגעגעת גם לחלק מחבריי שנִשארו שם, לאוניברסיטה, וצַר לי שלא אוכל להמשיך לעלות כל שנה לקִבְרָהּ של המשוררת פורוח פארוחזאד.

נדא בביקור עם תלמידי האולפן בכנסת

 

איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

 

אני רואה את עצמי חיה רק כאן, בישראל. תמיד חשבתי שאם אצטרך לעזוב את איראן ארצה לחיות בישראל, למרות שהבנתי שאמי לא תוכל לעבור איתי. אני מקווה שגם לכך נמצא פִתְרוֹן.

אני רוצה להמשיך בתְחוּמִים שאני עוסקת בהם כבר 14 שנה: ספרות ועיתונאות. ארצה שיתרגמו את ספריי לעברית, ויותר מכך: ארצה לדעת את השפה מספיק טוב כדי שאוכל לכתוב בעצמי בעברית!

 

בתמונה למעלה: נדא עם כלבתה צ'יקה בישראל

 

גם אני עליתי מאיראן

בעקבות פרסום הריאיון 'מאיראן לאולפן' עם נדא אמין כתבה לחדשון קטרין בליץ, מורה באולפן אבא חושי בחיפה. הנה הדברים שכתבה:

העליות מאיראן

היהודים באיראן תמיד חלמו על עלייה לארץ ישראל, אך לא תמיד יכלו להגשים את חלומם.

עד שנת 1979, איראן הייתה אחת הארצות היחידות במזרח התיכון, שהפעילות הציונית הייתה מותרת בה.

לכן איראן הייתה מדינת מעבר לארץ ישראל עבור יהודי ארצות ערב, כגון יהודי עירק. היהודים בעירק חיפשו מפלט מגזרות שונות בארצם, ורצו להגיע לארץ-ישראל. בתקופה הזאת השאה (המלך) "מוחמד רזה שאה פהלוי" שלט באיראן. ממשלת איראן באישורו של השאה, עזרה ליהודי עירק לעזוב את ארצם ולהגיע לישראל דרך איראן.

העזרה של איראן באה לידי ביטוי גם בסיום מלחמת עולם השנייה, כאשר קבוצה גדולה של ילדים מרוסיה ומפולין שניצלו בשואה, הגיעו לטהרן ומשם עלו לישראל. קבוצה זו ידועה בשם "ילדי טהרן".

הקהילה היהודית בטהרן התארגנה ועזרה לשתי הקבוצות האלה, בזמן שחיו באיראן. חלק מהמשפחות היהודיות אימצו את הפליטים עד לעלייתם לישראל.

בין השנים 1980-1948 יהדות איראן עברה שינויים רבים. הקמת מדינת ישראל הייתה עבור יהודי איראן, מקור לגאווה, מלווה בתחושת ביטחון מסוימת. אך האוכלוסייה השיעית וכהני הדת לא אהבו את הרעיון שהיהודים נלחמים נגד אחיהם המוסלמים (במלחמת העצמאות), ולכן הִתְנַכְּלו ליהודים שחיו באיראן.

בחודש מרץ 1950 ממשלת איראן החליטה להכיר במדינת ישראל הכרה דה-פקטו. היחסים בין איראן לבין ישראל התחזקו.

בין השנים 1954-1951 התבצעה עלייה גדולה של יהודי איראן לישראל. העלייה נקראה בשם "מבצע כורש".

בשנת 1979 עם ירידת שושלת פהלוי ועליית הרפובליקה האסלאמית באיראן, משפחות רבות עזבו את איראן ועלו לישראל.

גם אני עליתי מאיראן עם משפחתי, כאשר הייתי ילדה קטנה. היום אני מורה באולפן אבא חושי בחיפה.

 

קטרין בליץ

 

על קְצֵה המַזְלֵג

על קְצֵה המַזְלֵג

על קְצֵה המַזְלֵג

מְכוֹפְפִים מזלגות בכוח המחשבה

מאת: מאיה אילה שמש

 

אולי לא תאמינו, אבל זה באמת קרה! אתם יכולים לשאול את התלמידים או את אורי גלר.
אני מורה באולפן עציון כרמל בחיפה. באחד השיעורים לימדתי טקסט על אורי גלר. הטקסט מספר על הכוחות העל- טבעיים של גלר ועל איך מכופפים סכו"ם (כולל הוראות איך לכופף בעצמכם!), לכן הבאתי לכיתה מזלגות.

לפני שקראנו את הטקסט בכיתה, לימדתי את המילים החדשות וכדי שהתלמידים ייכנסו לאווירה, צפינו ב'יוטיוב' בקטע של גלר משנת 1976,  שבו הוא מכופף כפית. תוך כדי הצפייה, באופן ספונטני, לקחתי מזלג וכל מה שגלר אמר ועשה – עשיתי גם אני. כאשר צעקתי על המזלג: "תתכופף!", הוא התכופף!!!

לא האמנתי למראה עיניי, לכן צעקתי שוב: "תתכופף!", והמזלג שוב התכופף.

התלמידים ואני היינו בשוק! לא האמנו שזה קרה.

באותו היום שלחתי מכתב בדוא"ל לאורי גלר. גלר חזר אליי ודיברנו בטלפון. הוא היה נעים ואדיב, ואפילו הזמין אותנו לראות את ההופעה שלו. ביום ההופעה התלמידים התרגשו מאוד ואמרו: "זאת הפעם הראשונה שלנו בתיאטרון בישראל".

אחרי ההופעה גלר נפגש איתנו. הראיתי לו את המזלג שכופפתי בכיתה, הוא חייך, לקח את המזלג והמשיך לכופף אותו.

למחרת כתבנו לגלר מכתב תודה. הוא באמת אדם נדיב ומיוחד.

התלמידים לא ישכחו לעולם את גלר, את השיעור הזה (וגם לא את הפועל 'לכופף').

ואני? אני ממשיכה לכופף מזלגות. הבעל שלי אומר, שתמיד הוא ידע שאני מכשפה…

אורי גלר (בחולצה אדומה) עם מאיה (לימינו) והתלמידים

עושים שוק

עושים שוק

עושים שוק  

שוק "קח-תן" באולפן עציון כרמל

"רק היום", "אחד פלוס אחד", "רק בשקל"-  צעקו המוכרים, תלמידי האולפן, בשוק "קח-תן" שהתקיים באולפן עציון כרמל בחיפה לפני פורים.

התלמידים באולפן למדו אוצר מילים ומשפטים שבהם משתמשים בקניות. לסיכום הנושא ארגן האולפן שוק שבו התלמידים "מכרו" פריטים רבים לפי קטגוריות שונות: בגדים, משחקים וספרים, קוסמטיקה, כלי בית, מתנות ותכשיטים. היו גם דוכנים של ציור פורטרטים, הכנת אוריגמי ו"מגדת עתידות".

כל תלמיד קיבל "שטרות" של כסף ו"שיקים". השיחות בשוק התנהלו רק בעברית.

אחרי הקניות נהנו התלמידים מישיבה ב"בית-קפה" וממוזיקה שניגנו ושרו חבריהם. בבית הקפה "מכרו" התלמידים קפה, תה, עוגות ועוגיות, פופקורן, סלט פירות שהכינו בעצמם ומיץ תפוזים סחוט וטרי, שסחטו במקום.

התלמידים נהנו מאוד מאווירת השוק. הנה דברים שאמרו שניים מהם:

דניאל מארצות-הברית: "השוק היה ממש כיף. הייתה לי הזדמנות לדבר בעברית עם אנשים שאני לא מכירה. אני קניתי מסכה, סוודר, ספר וציירת ציירה את הפורטרט שלי".

אנדריי מרוסיה : "השוק היה רעיון טוב, מפני שהיו שם הרבה דברים שאנחנו צריכים עכשיו לחיים שלנו, כי אנחנו עולים חדשים ואין לנו הרבה כסף. קניתי שתי צלחות, נרות ודיסקים. כשקניתי, שאלתי: 'אולי יש מבצעים או הנחות לעולים חדשים? יש לי תעודת עולה".

 

 

עץ המשאלות באולפן

עץ המשאלות באולפן

עץ המִשְאָלוֹת באולפן  

מְקַווִים בעברית

באולפן נהריה התקיימה פעילות מיוחדת בט"ו בשבט. הלומדים קיבלו דף ובו תמונת רקע של עץ המשאלות ושלושה היגדים שונים של הבעת משאלה: אני מקווה ש…, הלואי ש.., אני רוצה.. .
התלמידים כתבו את משאלותיהם ואחר כך יצאו כולם לחצר האולפן תלו את הפתקים וקישטו את אחד העצים.
נערכה פעילות משותפת סביב העץ במוזיקה, בריקוד ובמשחקי מילים בנושא ט"ו בשבט.
הלומדים החזיקו ידיים זה עם זה והרגישו שייכים, שמחים ומקווים ….בעברית.

הלוואי!

ארוחת בוקר בין לאומית

ארוחת בוקר בין לאומית

ארוחת בוקר בין לאומית

פותחים שולחן באולפן

איפה נפגשים ורניקי, תפוחי אדמה, סלט מיונז, בלינצ'ס, חצ'פורי, אלפחורס, פנקייק, ג'חנון וחומוס? בארוחת בוקר בינלאומית באולפן עציון-כרמל.

כמיטב המסורת התקיימה באולפן עציון-כרמל גם בסמסטר הזה ארוחת בוקר בין לאומית. כל תלמיד הביא את המאכלים המסורתיים מארץ המוצא שלו. כל כיתה ערכה שולחן ארוך וכל התלמידים ישבו ואכלו יחד, לא לפני שתיארו בעברית את המאכלים שהביאו (מבושל, מטוגן, מתוק, מלוח…) וסיפרו עליהם. גם המורות השתתפו בחגיגה והביאו מאכלים מסורתיים מהעֵדוֹת שלהן, ולא שכחו להביא גם כדורי פלאפל וטחינה.

בזכות מזג האוויר הנעים, אחת הכיתות ערכה את הארוחה במרפסת האולפן, בקומה השישית, הפונה לנָמל, וכך הכיתה נהנתה לא רק מהאוכל הטעים אלא גם מהנוף ומאוויר הים.

התלמידים אכלו, שרו, שיחקו ובירכו זה את זה בברכת "בתיאבון" ו"לחיים" בכל השפות. היה זה יום שמח וטעים.

 

IMG-20170127-WA0035