Browsing Archives

ו׳ בכסלו תשע״ח 24.11.17

מאיראן לאולפן

מאיראן לאולפן

נדא אמין – עִיתוֹנָאִית, סוֹפֶרֶת ולוֹחֶמֶת

 

רִיאייְנָה: אורנה הררי, אולפן עציון

תרגמה מפרסית: סיגל ראובני, אולפן עציון

 

מגיל 18 כותבת נדא אמין, צעירה איראנית, היום בת 32, לאתרי חדשות ולאגוּדוֹת לִזְכוּיוֹת אָדָם מחוץ לאיראן, כדי שיידעו במערב על כל מה שקורה שם. כדי לְהַצִיל את חייה, היא נֶאֶלְצָה לִבְרוֹח לטורקיה, ואחרי שלוש שנים מְאַייְמוֹת גם במדינה זו – עלתה לישראל לפני כארבעה חודשים. היא גרה בירושלים ולומדת באולפן עציון, שם פגשנו אותה. הרֵיאָיוֹן התנהל ברובו באנגלית בעזרת מְתוּרְגְמנִית מפרסית.

נדא נולדה בטהרן. היא למדה באוניברסיטה מוסיקה, נגינה בגיטרה (פלמנקו), וספרות ספרדית. בשנים האחרונות היא בעיקר עיתונאית וסופרת, פעילה לְמַעַן זכויות אדם שהֵעֵזָה לכתוב באוֹפֶן בִּיקוֹרְתִי נגד המִשְטָר המְדַכֵּא בארצה. היא לוחמת למען זכויות הנשים ולמען זכויות בעלי החיים. היא כתבה ופרסמה שלושה ספרים (שני רומנים וספר של סיפורים קצרים). מספרה הראשון צוּנְזְרו חלקים גדולים. את ספרה השני היא הדפיסה באופן פְּרָטִי.

לפני כשלוש ושנים וחצי היא הדפיסה בַּסֵתֶר את ספרה השלישי העוסק בדיכוי הנשים באיראן. כשנודע לה שהספר הגיע לידי השלְטוֹנוֹת, הבינה כי עליה לברוח מאיראן מיד. אפילו לא הספיקה להיפרד מקרוביה. לקחה את הגיטרה וברחה לטורקיה. שם עזר לה בעלה לשעבר, עיתונאי גם הוא, שברח מאיראן לפניה.

בטורקיה המשיכה נדא בכתיבה עיתונאית. כעבור כשנה התחילה לכתוב בפרסית לאתר החדשות הישראלי "Times of Israel". השלטונות בטורקיה לא אהבו את קשריה עם ישראל ואיימו להחזיר אותה לאיראן. באוגוסט 2017, בלחץ המעסיק שלה בישראל, נשיא אגודת העיתונאים, משרד החוץ, ובאישור שר הפנים אריה דרעי, היא הצליחה לצאת מטורקיה ולקבל מקלט בישראל כפליטה. וכך הגיעה לישראל עם הגיטרה ועם כלבתה צ'יקה, שעליה היא אומרת: "היא כמו הבת שלי!"

 

נדא בכפר בצפון איראן

הִבְטַחְנו לנדא לפני הריאיון שלא נשאל שאלות קשות על מה שעבר עליה באיראן ובטורקיה. "תודה רבה!" אמרה לנו בתְחוּשַת הקלה.

"הכול בסדר" היא מְשִיבָה בעברית לשאלתנו איך היא מרגישה באולפן. "המורות מצוינות – אני אוהבת את כולן, הן מִתייחסות אליי מאד יפה. אני גם אוהבת את השפה העברית ואני חושבת שאני מתחילה להבין ולקלוט אותה".

היא מספרת לנו שהיא ממשיכה לעבוד ב: "Times of Israel". היא כותבת עבורם באינטרנט בעיקר על איראן, על ישראל והַמִזְרָח התיכון ועל עניינים פוליטיים בכל העולם. היא עובדת כמעט כל יום – 5 ימים בשבוע.

אנחנו מְנַסוֹת להבין מה מְקוֹר הכוח של נדא, והיא מסבירה:

"אני חושבת שהדבר שהשפיע עליי חזק הוא העובדה שהמשטר מנסה לִכְפּוֹת על האזרחים לנהוג בדיוק כפי שהוא מכתיב להם. הנשים באיראן הן המְקוּפָּחוֹת ביותר. הן חֲסֵרוֹת זכויות לַחֲלוּטִין ואין להן אפשרות להחליט על שום דבר בעצמן. נפגשתי עם הרבה אנשים שהסכימו עם דעותיי, אבל רובם פוחדים להשמיע את קולם, ובמיוחד הנשים, בגלל הלחץ של המשטר. קשה מאד להתארגן באיראן כקבוצה מבלי להיחשף, ולכן פעלתי לבד או בעזרת אנשים שכבר נמלטו משם".

 

מאין הכוח לִמְרוֹד, האם גם בילדותך היית כזאת?

 

"כן, זה בדיוק החינוך שקיבלנו. אבא תמיד אמר לי ולאחיותיי לא להסכים לכל מה שאומרים לנו לעשות אם הדבר לא נִרְאֶה לנו נכון. הוא אמר לנו תמיד שגם אם יִלְחֲצו עלינו – מותר לנו לְסָרֵב. כך הִתרגלתי לעשות תמיד רק את מה שרציתי. גם אבי היה כזה. במפגשים חברתיים הוא תמיד ניסה לְשַכְנֵע את חבריו לא לְהַאֲמִין לאף מלה של המִנְהִיגִים. הוא סֵבֶל מאוד מאז שהשאה הוּדַח ב-1979 והכול באיראן השתנה לרעה.

 

גם את שילמת מחיר גבוה כדי לחיות לפי עֶקְרוֹנוֹתַיִיך. האם יש משהו שאת מִתְחָרֶטֶת עליו? משהו שהיית עושה אַחֶרֶת?

 

אני בדרך כלל לא מִתְחָרֶטֶת על מה שאני עושה. אולי אני מצטערת רק על כך שברחתי דווקא לטורקיה ונשארתי שם כל כך הרבה זמן (כ-3 שנים) בסבל נוֹרָאִי. הטורקים חיפשו אותי, עָצְרו וחָקְרו אותי כמה פעמים. בסוף פחדתי לצאת מהבית לבד. יצאתי רק עם חברים ועם הכלבה שאִימַצְתִי שם, כדי שישמרו עליי.

 

היה לכם קשר באיראן ליהדות ולישראל?

 

אבי היה יהודי כי אמו הייתה יהודייה. אהבתי מאוד את סבתי היהודיה. אבא לימד אותי מעט על היהדות.  לא היינו דתיים ולא חגגנו אף חג – מוסלמי או יהודי,  ולא שמרנו על מִנְהָגִים מיוחדים. אבל שמעתי מאבא על ישראל, על ירושלים, על הכותל  ועל דוד המלך. הוא אמר לי: אל תאמיני לכל מה שאת שומעת מהמשטר האיראני (בְּאֶמְצָעוּת התִקְשוֹרֶת) על ישראל. היה לו ספר תנ"ך קטן, הוא אהב לספר ולקרוא לי מתוכו. למדתי ממנו גם לאהוב שירים ישראליים שהוא הִשִׂיג בנסיעותיו לחו"ל כאיש עֲסָקִים, והקשבנו להם יחד בבית. אבא ידע עברית והוא תִרְגֵם לנו את השירים של אריק איינשטיין, עופרה חזה ואחרים…

 

את שומרת על קשר עם משפחתך באיראן?

 

אבי נִפְטַר לפני 5 שנים.

עכשיו אני בקשר שוֹטֵף עם משפחתי – אני יכולה לדבר איתם ומְקַווֶה גם לפגוש את אמי בקרוב – הבעיה היא שהיא מוסלמית ולכן לא נִרְאֶה לי שהיא תוכל להיכנס לארץ. נִצְטָרֵך כנראה להיפגש במקום אחר. אני מאד מִתְגַעגַעַת אליה ולאחיותיי.

יש דברים נוֹסָפִים שחסרים לי: הייתי שמחה לראות את הרחובות שגדלתי בהם, את הכלבים והחתולים שלי שנשארו בבית אצל אמי. אני מתגעגעת גם לחלק מחבריי שנִשארו שם, לאוניברסיטה, וצַר לי שלא אוכל להמשיך לעלות כל שנה לקִבְרָהּ של המשוררת פורוח פארוחזאד.

נדא בביקור עם תלמידי האולפן בכנסת

 

איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

 

אני רואה את עצמי חיה רק כאן, בישראל. תמיד חשבתי שאם אצטרך לעזוב את איראן ארצה לחיות בישראל, למרות שהבנתי שאמי לא תוכל לעבור איתי. אני מקווה שגם לכך נמצא פִתְרוֹן.

אני רוצה להמשיך בתְחוּמִים שאני עוסקת בהם כבר 14 שנה: ספרות ועיתונאות. ארצה שיתרגמו את ספריי לעברית, ויותר מכך: ארצה לדעת את השפה מספיק טוב כדי שאוכל לכתוב בעצמי בעברית!

 

בתמונה למעלה: נדא עם כלבתה צ'יקה בישראל

 

גם אני עליתי מאיראן

בעקבות פרסום הריאיון 'מאיראן לאולפן' עם נדא אמין כתבה לחדשון קטרין בליץ, מורה באולפן אבא חושי בחיפה. הנה הדברים שכתבה:

העליות מאיראן

היהודים באיראן תמיד חלמו על עלייה לארץ ישראל, אך לא תמיד יכלו להגשים את חלומם.

עד שנת 1979, איראן הייתה אחת הארצות היחידות במזרח התיכון, שהפעילות הציונית הייתה מותרת בה.

לכן איראן הייתה מדינת מעבר לארץ ישראל עבור יהודי ארצות ערב, כגון יהודי עירק. היהודים בעירק חיפשו מפלט מגזרות שונות בארצם, ורצו להגיע לארץ-ישראל. בתקופה הזאת השאה (המלך) "מוחמד רזה שאה פהלוי" שלט באיראן. ממשלת איראן באישורו של השאה, עזרה ליהודי עירק לעזוב את ארצם ולהגיע לישראל דרך איראן.

העזרה של איראן באה לידי ביטוי גם בסיום מלחמת עולם השנייה, כאשר קבוצה גדולה של ילדים מרוסיה ומפולין שניצלו בשואה, הגיעו לטהרן ומשם עלו לישראל. קבוצה זו ידועה בשם "ילדי טהרן".

הקהילה היהודית בטהרן התארגנה ועזרה לשתי הקבוצות האלה, בזמן שחיו באיראן. חלק מהמשפחות היהודיות אימצו את הפליטים עד לעלייתם לישראל.

בין השנים 1980-1948 יהדות איראן עברה שינויים רבים. הקמת מדינת ישראל הייתה עבור יהודי איראן, מקור לגאווה, מלווה בתחושת ביטחון מסוימת. אך האוכלוסייה השיעית וכהני הדת לא אהבו את הרעיון שהיהודים נלחמים נגד אחיהם המוסלמים (במלחמת העצמאות), ולכן הִתְנַכְּלו ליהודים שחיו באיראן.

בחודש מרץ 1950 ממשלת איראן החליטה להכיר במדינת ישראל הכרה דה-פקטו. היחסים בין איראן לבין ישראל התחזקו.

בין השנים 1954-1951 התבצעה עלייה גדולה של יהודי איראן לישראל. העלייה נקראה בשם "מבצע כורש".

בשנת 1979 עם ירידת שושלת פהלוי ועליית הרפובליקה האסלאמית באיראן, משפחות רבות עזבו את איראן ועלו לישראל.

גם אני עליתי מאיראן עם משפחתי, כאשר הייתי ילדה קטנה. היום אני מורה באולפן אבא חושי בחיפה.

 

קטרין בליץ

 

image_print