עוד נושאים על סדר היום

100 שנים לְהַצְהָרַת בלפור

100 שנים לְהַצְהָרַת בלפור ארתור ג'יימס בלפור (ויקיפדיה)

100 שנים לְהַצְהָרַת בלפור

2 בנובמבר 1917

בימים אלה (2 בנובמבר 2017, המועד שבו פורסמה ידיעה זו) מְצַייְנִים 100 שנים להצהרת בלפור – המִסְמָך שנֶחְתַם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917, שבו מַכְרִיזָה בריטניה כי היא תִתְמוֹך בהֲקָמַת בית לְאוּמִי לעם היהודי בארץ ישראל.

ההצהרה נולדה אחרי מַשָׂא וּמַתָן שנִיהֲָלה התנועה הציונית בְּרָאשוּת ד"ר חיים וייצמן עם מַנְהִיגֵי בריטניה עם פְּרוֹץ מלחֶמֶת העולם הראשונה, בנִיסָיוֹן לְהַשִׂיג הַכָּרָה בִּזְכוּתָם של היהודים על ארץ ישראל.

לאחר דיונים ארוכים והתנגדויות רבות פורסמה ההצהרה מִטַעַם ממשלת בריטניה בראשות לויד ג'ורג'. הצהרה זו שזכתה לשם 'הצהרת בלפור' הייתה ההישג המדיני המַשְמָעוּתִי הראשון של התנועה הציונית.

 

ההצהרה

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוֹד מַלְכוּתו, את הצהרת ההִזְדַהוּת עם השְאִיפוֹת היהודיות הציוניות כפי שהוּגְשָה לקבינט ואוּשְרָה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותִשְתַדֵל במיטב מַאֲמָצֶיה להקל על השגת מַטָרָה זו, בתְנַאי בָּרוּר שלא יֵיעָשֶׂה שום דבר הֶעָלוּל לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עֵדוֹת לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמַעֲמָד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אוֹדֶה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

 

הצהרת בלפור (לע"מ)

השמחה וההתנגדות

לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם התקיימו עַצְרוֹת הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו גם קבוצות מִיעוּט יהודיות שהכריזו מלחמה על ההצהרה ועל הציונות.

ערביי ארץ ישראל קיבלו את ההצהרה באֵיבָה גְלוּיָה, ואף אִייְמו במְהוּמוֹת דמִים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באַהֲדָה. פייסל הסכים לה, בתְנַאי שיוּגְשְמו בְּמַקְבִּיל השְאִיפוֹת הלאומיות הערביות בִּמְלוֹאָן.

מיד לאחר מַתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בְּקֶרֶב מנהיגים ערביים במטרה לְמַמֵש את ההצהרה ולְהָסִיר את התנגדות הערבים.

ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, ומפגשים נוספים שהִתקיימו בְּעִקְבוֹתָיו, הביאו לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנוֹעַד להסדיר את היְחָסִים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצא לַפּועל.

ערבִיֵי ארץ ישראל, שבאותה תקופה היו רוב בארץ, התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פְּגִיעָה בִּזְכויותיהם. הם טענו לבַעֲלוּת מוּחְלֶטֶת על הארץ. היו להם נִימוּקִים היסטוריים, דמוגרפיים, משפטיים ואחרים.

הערבים נֶאֶבְקו במימוש ההצהרה בדרכים שונות: הגישו תַזְכִּירִים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נָקְטו בְּאַלִימוּת כנגד יהודים ויִישובים עבריים בארץ.

ב-2 בנובמבר 1918, יום השנה הראשון להצהרת בלפור, שָבְתו בָּתֵי הָעֶסֶק הערביים בארץ ונערכה הַפְגָנָה.

בשנת 1945 ביום השנה להצהרת בלפור, נֶעֶרְכו פְּרָעוֹת ביהודים, ובמיוחד בקהיר, באלכסנדריה ובטריפולי.

בקרב רבים מן היהודים הִתקבלה הצהרת בלפור כאֵירוּע היסטורי. היו שֶנָהֲגו לציין בתאריכים של אירועים "כך וכך שנים להצהרת בלפור", ולציין מִדֵי שנה את יום 'ב' בנובמבר' בעצרות.

ההצהרה מוּזְכֶֶּרת במְגִילַת הָעַצְמָאוּת שבה נִכְתב: "זְכות העם היהודי לִתְקוּמָה לאומית בארצו… הוּכְּרָה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917".

 

 

 

 

 

 

image_print